ביאור ראובן על בבא קמא קי״ז

1 גמ' "להפסד מועט לא חששו". ואע"ג דדין פרוטה כדין מאה? ועוד מי לא עסקינן דעירב הרבה חולין בתרומה, שעולין דמי ההפסד הרבה, מ"מ כיון שהחילוק בין תרומה לחולין לא הוי כי אם מעט הוי טפי היזק שאינו ניכר, וכן אמרינן, דפירות שהרקיבו קצת אינו נחשב שינוי שיתחייב גזלן להחזיר דמי פירות מעליא.

2 "אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי". קשה לי, הא לקמן משמע דבאחוי אחוייה אינו מחייב אלא מטעם דינא דגרמי ורבה הא פטר לעיל בשורף שטרותיו של חבירו, דאמרינן, "מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא", וא"כ פוטר בדיני דגרמי, והיכי מיחייב באחוי אחוייה. ושמא גרסינן הכא רבא, או שמא רבה מחלק בין שורף שטר, דלא ברי היזיקא שאפשר שהישראל ישלם לו החוב בלא שטר, להראה לעכו"ם דברי הזיקא.

3 "דידי מסרי". כלומר, דכיון דאיכא ספק בממון אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ועל הנתבע להביא ראיה שהמוסר הזיק ליה. ורבא סבר דהמוסר ודאי הזיק ליה, שהרי מספק היה לשניהם זכיות בדבר, וכיון שהמוסר מסר לפרהגנא הרי הזיק לשני את הזכיות שהיו לו בה.

4 "מרדין מרדין". נראה דהכי קאמרי: "מרדין מרדין", אלה שהרגו יהרגו.

5 רש"י ד"ה ה"מ. "אלא הלך ונטל ונתנו לו". נראה לפי פירוש רש"י דיש ג' דינין: א הראה מעצמו חייב אפילו לא עשה שום מעשה. ב אנסוהו להראות ממון פלוני או כל ממון שבעיר והראה להם פטור אפילו עזר להם אח"כ בידים, דמשהראה להם קלייה. ג אנסוהו שיראה להם והוא לא הראה להם אלא הלך בכל בית והביא את הממון בידים, חייב. דעד שלא הראה לא הוי הממון עוד אבוד מהבעלים, וכיון שנטל הוי כמו גזל מהבעלים וחייב בהשבה.

6 ד"ה אין מרחמין. "ושפיר עבדת דקטלתיה". דאמרינן במסכת ע"ז כו: המינין והמסורת היו מורידין ולא מעלין.

7 תוס' ד"ה כיון. "שדבר ברור הוא שיקחו מאחר שהראהו". דלפי פירוש רש"י שפירש, "אין מרחמין עליו, ושפיר עבדת דקטלתיה", משמע שר"ל, דהאי "אין מרחמין עליו" קאי על המסור, והיינו, לפי שאסור לרחם עליו, עבדת שפיר דקטלתיה. אבל לפי זה קשה, היאך מפיק רב הך דרשא מקרא, הא מקרא לא משמע אלא שאין העכו"ם מרחמים על בני ישראל שנופלים בידיהם. לכן פירשו דהכי קאמר: מהאי קרא מוכיח שהעכו"ם בודאי לא ירחמו על ישראל או על ממון של ישראל שנפל בידיהם, וכיון שכן, במה שמראה להם ממון של ישראל הוי כמו שמוסר בידיהם, ומסור מותר להרוג, כדאמרינן בע"ז "המינין והמסורת היו מורידין ולא מעלין". ונראה דאף דעת רש"י כן הוא.

8 גמ' "סבור לחיוביה מהא דתנן". נראה לי, שהם ידעו שיש דיינים המחייבים במסור, וכדאמר לקמן, "זיל לגבי דר"ש בן אליקים ור"א בן פדת", אלא שלא ידעו מאיזה טעם לחייב, ובראשונה סברו שמקור החיוב הוא מתניתין דדן את הדין, ודחי ר' אילעא, דהתם לא הוי גרמי. ולפשוט ממימרא דרב דפטור בגרמי נמי לא מצינו, דאע"פ שרב מפרש דוקא בנשא ונתן ביה דמשמע, דבדבורא בעלמא לא מחייב, מ"מ י"ל דשאני התם, דלא הוי ברי הזיקא, שהרי אם לא נשא ונתן ביד היה חוזר, אבל כאן הרי ממון של ישראל שנפל ביד עכו"ם אין מרחמין עליו, והוי ברי הזיקא.

9 רש"י ד"ה ואי לא. "דאמיה מבשרא ליה ואנתתיה דאבוה מיקרא". פירוש, ארץ ישראל, שהיא אמו, מבזה אותו, ובבל, שהיא נכרית לו אלא שגידלה אותו, כמו אשת האב שמגדלת בני בעלה, מכבד אותה.

10 תוס' ד"ה דלכון. "ולשון דלהון משמע ליה מנהג נביאים ולא יסוד נביאים". לכאורה קשה, היאך משמע מן דלהון, דהוי דוקא מנהג שלהם ולא יסוד שלהם? ודוחק לאמר, שמשום שיסוד הוא גדול ממנהג, שהרי ביסוד אפשר לברך "אשר צונו", כדפירש בסוכה, לכן יסוד לא הוי משלהם אלא משל תורה, דהא מכל הנביאים יסדוה, והוי דלהון? אבל באמת אין כאן קושיא כלל לפי הגמרא דהתם, דמסקינן דר' יוחנן דאמר יסוד נביאים הוא, סבירא ליה באמת, דהיתה הלכה למשה מסיני, אלא ששכחוה, והנביאים חזרו ויסדוה, וא"כ עיקרה של ערבה לא היתה יסוד נביאים, ועל זה מקשה שפיר, "והא אמר ר' יוחנן דלכון אמרי", שהיא משל נביאים. והתוספות קצרו כאן במקום שהיה להם להאריך.