ביאור ראובן על בבא קמא פ״ט

1 גמ' "לימרו לה עדים מאי אפסדינך". קשה לי, היכי קאמר לימרו לה עדים מאי אפסדינך, הא פשיטא דאפסדוה, דבלא עדותם היתה גובה כתובתה אם נתארמלה או נתגרשה והם באו להפסידה שלא תגבה, ורצו להפסידה ספקה ובכן שפיר קאמרה הברייתא דצריכים לשום כמה היו רוצים לתת בעד ספקה, אע"פ שאם באה למכור עכשיו לא תוכל מפני שבעלה היה נוטל ממון זה בתורת פירות? לכן נראה מכאן דעדים זוממין אינם משלמים מה שעתידים להפסיד אלא מה שהפסידו כבר, משום דמה שעתידים להפסיד הוי גרמי. ואפילו אם נאמר דגרמי חייב מדאורייתא מ"מ הרי עדים זוממים חידוש הוא ואין בו אלא חידושו, דהיינו שהפסידו כבר בשעת עדותם. והיינו מה שפירש רש"י "ודמים הללו יתנו לה העדים דטובת הנאה זו מפסידין אותה מיד" כלומר, ולא בעתיד. ועי"ל דכיון דאינם מפסידים לה כלום כשתמכור א"כ ההפסד שבא לה על ידי העדים הוי בספק, שמא הבעל ימות ויהיה לה הפסד, שמא היא תמות ולא יהיה לה הפסד, ומספק אין העדים זוממים צריכים לשלם, דהמוציא מחברו עליו הראיה. תדע, דבתוספות ד"ה "אמר רב אידי בר אבין" מקשו אמאי ישלמו העדים לבעל טובת הנאה דאם מתה ירשנה בעלה שמא תמכור ולא ירשנה, הרי דהתוספות סוברים דמשום ספק שמא תמכור לא ישלמו.

2 "דאיכא רווח ביתא". קצת קשה, כיון דמה שמתהנית הוי רק רווח ביתא א"כ אמאי קתני בברייתא דישלמו לה כל מה שהיו רוצים ליתן בכתובתה של זו שאם נתארמלה וכו' ישלמו לה רק הנאת רווח ביתא מממון זה. ושמא י"ל דבהאי רווח ביתא רצה לאמר, שבממון זה תובל לקנות לה בגדים או תכשיטים שהבעל לא היה קונה לה, וכיון שכן כל הרווח הוי שלה.

3 "ה"נ דלית לה". וא"ת כיון דהא דפגיעתה רעה הוי משום דלית לה, ואיש אי לית ליה נמי הוי פגיעתו רעה, א"כ לא הוי ליה למימר אשה פגיעתה רעה, אלא הוי ליה למימר עני פגיעתו רע? י"ל דסתם איש יש לו לשלם בעד תקלה, ואפילו אם אין לו עכשיו יש לו אחרי יום או יומים, דהא מעשה ידיו לעצמו, אבל סתם אשה, כיון דמעשה ידיה לבעלה אין לה מה לשלם בעד חבלתה.

4 "ומילי לא משתעבדא". כלומר, אין לו לנחבל על מה שיחול שעבודו. וקפריך, "אלמה לא?" יחול שעבודו על הזכות שיש לה? ומשני, דנגד זכותו שיש לה עליה להפרע ממנה יש לה זכות להפטר ממנו ע"י מחילה. וקפריך, ומה בכך, הוא ישתמש בזכותו והיא תשתמש בזכותה. ומשני, כל לגבי בעלה ודאי תמחול, ותפסיד את הלוקח, ומה לנו להציל את הנחבל מידי הפסד בכדי להביא בזה הפסד ללוקח.

5 רש"י ד"ה וחזר. "ועל כרחה היא מוכרתה". עיין מה שכתבנו בסוף העמוד הקודם.

6 תוס' ד"ה פירא. "היינו במילי דאתו מעלמא". כלומר, שלא בא מגוף הנכסים אלא שהנכסים גרמו שיבוא, והנכסים היו רק הסבה שעל ידם בא.

7 בא"ד "דבאותו כפל ילקח קרקע והוא אוכל פירות". ונראה הטעם משום דכפל הוי כנכסים שקבלה בירושה, דהוי נכסי מלוג, שהבעל אוכל פירות אבל טובת הנאה נכסי צאן ברזל הוי כקרן שהוסר ממנו פירות, שהרי פירות אוכל הבעל, ולפיכך הוי לגמרי שלה, דהא הקרן שלה הוא. ומהרש"א פירש באופן דחוק.

8 בא"ד "דכל שכן גונב בהמת מלוג עצמה דמשלם כפל לאשה". דמה הולד דהוי דידיה, ככל פירי, הוי כפלו לאשה, כ"ש פרה דהוי דידה, דהוי כפלה לאשה. וא"ת, הא קאמר בגמ' פירי דפירי לא תקינו ליה רבנן, משמע דפירי תקינו ליה, וכפל דפרה לא הוי פירי דפירי? י"ל דכל דבר דאתי מעלמא קרי פירי דפירי, כיון דלא בא מגוף הפרה, אלא הפרה גרמה שיבוא ממקום אחר וא"כ אינו נובע מהקרן ולא הוי פירי דקרן. ובתוספות בכתובות פירשו בשם הריב"ן דהכי קאמר: "פירי דפירי דאתי מעלמא לא תקינו ליה, וכל שכן פירי דאתי מעלמא". אבל הלשון לא משמע כן.

9 ד"ה טעמא. "לית לך אלא מנה לא סמכה דעתה". כלומר, אינה יודעת מה שהיא מקבלת, וכשמקנה את עצמה צריכה לדעת כל תנאי הקנין, והכתובה הוי אחד מתנאי הקנין, כדאמרינן בעלמא דכתובה הוי תנאי ב"ד.

10 בא"ד "ובסוף ביאה אין יכול לפחות". כלומר דכל הפוחת משמע, שבשעה שהוא כותב לה את הכתובה הוא כותב פחות, ובסוף ביאה כבר הכתובה נכתבה, ואפילו לא נכתבה הוי כנכתבה, םתנאי ?כתנאי ב"ד, ואין לו כח כבר לשנות את הנעשה.

11 בא"ד "אי נמי מדנקט כל דייק". משמע בין שפיחת לה לפני החופה ובין בסוף ביאה, ובכל אופן בעילתו זנות משום דלא סמכה דעתה. וקשה לי, מה לנו אם לא סמכה דעתה בסוף ביאה, דהיינו אחר שנעשה כבר הקנין? ולפיכך נראה לי דהאי אי נמי לא בעי לאפוקי מתירוץ בתרא אלא מתירוץ קמא, דהיינו כל הפוחת משמע בין שיש לה ובין שאין לה, אבל מ"מ סוף ביאה לא משמע בלשון כל הפוחת, משום שאז הוא אינו יכול כבר לפחות.

12 ד"ה כל לגבי. "כיון דסבירא ליה דלא סמכה דעתה". כלומר, למה לו למימר דרבנן לית להו מעמד שלשתן במלוה, לימא דאית להו ומ"מ אינה מקודשת מן הטעם דלא סמכה דעתה, שמא ימחול, כדסבירא להו במלוה בשטר. אלא שמע מינה דמעמד שלשתן לא שייך האי טעמא, משום דאין יכול למחול כשהקנה במעמד שלשתן. והטעם משום דבמעמד שלשתן הרי הנפקד או המלוה משעבד את עצמו למקבל, וכיון דמעמד שלשתן הוי קנין הרי הוא ככתב לו שטר על שמו, דלא שייך טעמא שהשעבוד אינו יכול למכור, משום דהוא מוטל על הלוה.

13 בא"ד "ואם אין לה אין משועבדת לניזק לעשות לו קיומים צ"ע". והתירוץ הזה הוא דחוק, דמנין לה משכנות או ערבות? ועיין מה שכתבנו בסוף פה:

14 גמ' "דאי מחלה לגבי בעל לא קא מפסיד". קשה לי מה מרויח הנחבל בזה שיקנה טובת הנאת כתובתה, שיוכל לקבל רק אם ימות בעלה, הלא כשימות יגבה כתובתה אע"פ שלא קנה, כדשנינו, נתגרשה האשה, נשתחרר העבד חייבין לשלם? ואין לאמר דאפשר שתוציא מעות הכתובה קודם שיגבה ממנה הנחבל ולא יהיה לה מה לשלם, דהא מטעם שעבודא דר' נתן יכול להכריח את הבעל או את היורשים לשלם לו את הכתובה מיד. ועוד כיון דהשתא לא מוקי לה עוד כר"מ דמחייב מדינא דגרמי, כדמוכח מהתוספות ד"ה ואפילו מחלה, א"כ עוד יכול להפסיד מקנייתו במה שתמחול? ונראה לי דהכי קאמר: תמכור כתובתה בדבר מועט, כמו שהיתה מוכרת לאחרים, והנחבל ירויח בזה שיקבל את הכתובה בדבר מועט. ויש לו זכות על זה, כיון דהיא חייבת לו לשלם עתה בשביל החבלה ועתה הכתובה אינה שוה יותר מדבר מועט א"כ יש לו הזכות להפרע עכשיו לפי מה שהכתובה שוה עכשיו.

15 "זוזי הוא דאנסוה". כלומר, דאי לא היתה אנוסה הוי כמי שאמרה לא ניחא לי בתקנתא דרבנן דתקנו לי כתובה, התקנה לא היתה חל עליה, והכי אמרינן בכתובות נג. דהיכא דמחלה לבעלה הפסידו בניה כתובת בנין דכרין.

16 "דכולי עלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי". משום דהכי פסקינן הלכתא.

17 רש"י ד"ה סברוה. "דלא קני להם לגופייהו ממש". כלומר, דהתקנה היתה רק שהיא לא תוכל למכר או לשחרר אבל לא שהוא יוכל למכור או לשחרר.

18 תוס' ד"ה ואפי' מחלה. "יפסיד הכל". כלומר, למאן דלית ליה דינא דגרמי. ועיין במהרש"א.

19 בא"ד "כיון שלא יהיה לו כלום עכשיו". נראה לי דהכי קאמר: כיון דעכשיו אין לו שום הפסד ולאחר זמן נמי לא הוי אלא ספק הפסד א"כ אין ב"ד מחויבים להצילו מספק הפסד כזה, דהא כל מה שב"ד עושה אפשר שתצא מזה הפסד, וא"כ כיון שהוא רוצה שתמכור לו בחבלתו, ויש לו מן הדין זכות בזה מוכרחים ב"ד לכפות אותה שתמכור לו. ואע"פ שכל עצמם של ב"ד הוא להציל אנשים מנזק.

20 ד"ה כגון. "וי"ל דהיא גורמת להפסיד לעצמה". וכן אם חבלתה ככתובתה יגבה כל כתובה אע"פ שתהא קלה בעיניו להוציאה מ"מ הרי היא גרמה לעצמה. ולפיכך מוקי לה כגון דנפיש כתובתה, דאי לא נפיש ליכא למימר לא הפסידה כתובתה דהא ודאי הפסידה.

21 ד"ה לא מפסיד. "אין להקפיד על הא דנקט כתובה דאורייתא". דהא כתובת בתולה הוי נמי לרוב הפוסקים מדרבנן, ואעפ"כ כותבים בכתובה "מאן דחזי לכי מדאורייתא". ובזה הוא רוצה לאמר, שלא הוא מוסיף לה מדעתו, אלא שמחויב לתת לה. וכן הכונה הכא. והרא"ש בפ"ק דכתובות פירש הטעם, משום דזה מלמד שהוא צריך לתת לה מאתים זוז צורי, דכל כסף האמור בתורה הוא צורי. אבל הכא לא שייך האי טעמא. ואפשר משום דרגיל לכתוב מדאורייתא קרי לה הכי.

22 ד"ה אמר רבא. "ולפי שאין כ"כ פשוטה". כלומר, שאין כל כך פשוט דהברייתא איירי בכתובת בנין דכרין, אלא משום דקשה אהך גמרא תירצה רבא הכי.

23 ד"ה כך מוכרת. "מ"מ יכולה היא למכור". אי משום דבמכירה הוי כאילו כתבה לו התקבלתי, או משום דמכירה לא שכיח כל כך ובמילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. והכי נמי פירשו רש"י ותוספות בכתובות נג: דמכירה לא שכיחא במחילה.

24 ד"ה מאי טעמא. "במכנסת שום". היינו נכסי צאן ברזל שצריכים לשום בשעה שהיא מכנסת לבעלה בכדי לידע מה שבעלה יהיה חייב לה כשיגרשנה, ודמי לנכסי צאן ברזל ככתובים בכתובתה. אבל נכסי מלוג אין צריכים לשום. משום שהיא נוטלת הנכסים כמו שהן.

25 בא"ד "כדאמר התם גבי איצטלא וכו' ". כלומר, וכי תימא שאני נכסי צאן ברזל לרב יהודה, דכיון שהיא יכולה ליטול אותם אפילו אם הבעל רוצה לסלקה בזוזי, א"כ יש לה זכות בם בעצמם, ואם ישחרר עבדי נכסי צאן ברזל הרי ודאי שיאבד את זכותה, ולפיכך אין לו כח לשחררם, וגם אין יוצאים בשן ועין לאיש. אבל באפותיקי, כיון שהלוה יכול לסלקו בזוזי, הרי אין מאבד זכותו בודאי דשמא אפילו בלא שיחרור היה מסלקו בזוזי, ולפיכך הקדש מפקיע שעבודו ויסלקו בזוזי. ולפיכך מביא ראיה דאפילו לרב יהודה מפקיע הקצאה למת שעבודה על צאן ברזל, וכן שיחרור.