ביאור ראובן על בבא קמא פ״ג

1 גמ' "וא"ר יוסי בבל וכו' ". מכאן משמע דאע"ג דר' יוסי היה מארץ ישראל נקט מילתא בשביל בבל. ובזה מתורץ קושית התוספות בביצה ה. ד"ה הא לן. ומ"מ י"ל, כיון דהיה בא"י אי נקט בשביל בבל הוה ליה להזכיר בבל בהדיא, כמו כאן.

2 "בישוב כרמים". כלומר, בישוב שלהם דהיינו ישוב כרמים לרבה, משום דדרכם של יונים לעמוד על עצים, כמו כל עופות. ולרב יוסף הוי ישוב שלהם ישוב שובכים, משום דהני יונים שאין פורסין נישוב בפניהם הרי הם של בעל הבית ויושבים בשובכין, ולא על עצים.

3 רש"י ד"ה עיני. "לא גרסי' מאי דכתיב". דמאי דכתיב משמע דירמיה אמר קרא זה על רשב"ג, ופשיטא דלא הוי כן.

4 תוס' ד"ה לשון. "ודניאל נמי קורהו לשון סורסי". כלומר, ועוד ראיה דסורסי הוי לשון ארמי דהא הלשון שבספר דניאל קורא סורסי, דאמר בב"ר, "בכתובים דניאל ועזרא", ואפילו הכי כתיב בדניאל "וידברו למלך ארמית".

5 בא"ד "דסוריא היא ארם נהרים". ולבן שהיה מארם נהרים דבר לשון סוריא.

6 בא"ד "ועל שם שקרובה לארץ ישראל אין לשון ארמי שלה צח כל כך". כלומר, משום דהקרוב לא"י הוא רחוק מעיקר מרכז הארמיים.

7 ד"ה התירו. "מתחילה לא גזרו על קרובים למלכות". כלומר, דקשה להו, האיך יכלו האחרונים לבטל גזרת ב"ד החשמונאים דמסתמא היו גדולים בחכמה ובמנין, וכדהקשו לעיל ד"ה אתא איהו.

8 בא"ד "והוא היה רגיל" אצל מלכות.

9 ד"ה והתניא. "ע"כ השתא לא ידע פירוש הברייתא". תוכן התוספות כך הוא: לישנא דמתניתין: "אין פורסין נישובין ליונים אלא אם כן רחוק מן הישוב ל' ריס", משמע דצריך להניח בין הנישוב ובין הישוב מדבר של ל' ריס. ועל זה רמי מברייתא דתני שצריך טפי מל' ריס משום דמשמע ליה דהא דתני בברייתא "בישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס", היינו אפילו אם יניח בין הנישוב ובין הישוב מדבר. שהיא יותר ממאה מיל לא יספיק, ועל זה הקשו בתוספות תרתי: חדא, דהא משמע מלשון הברייתא דשום מרחק לא יספיק, וא"כ לא יוכל לפרס בשום מקום. ועוד, הא בברייתא גופא קתני דמדבר של ל' ריס מספיק, וא"כ תקשי לך ברייתא גופא מרישא לסיפא. ואי נימא, דהא דקאמר בסיפא, "בישוב אפילו מאה מיל", היינו כשאין מדבר בינתים, אלא שדות, ורישא איירי במדבר, א"כ נימא דאף מתניתין איירי כשיש מדבר בינתים, כרישא דברייתא, ולא תקשי. ותירצו, דלעולם מתניתין איירי כרישא דברייתא, כשיש מדבר בינתים, וידע לחלק בין מדבר למקום זרעים, וקושית הגמרא היא מהחילוק הזה, דמזה משמע דכשיש זרעים היא עפה יותר מכשהיא במקום שאין זרעים, לפי שעפה לאכול את הזרעים, וזהו נגד תירוץ הגמרא דבמרחק של חמשים אמה ממלאה את כריסה ואינה עפה בשביל זה לאכול יותר.

10 גמ' "חייתה כל צורכה אינו חייב לרפאותה". כלומר, אף על פי שחזרה אחר כך, תולין שלא חזרה מחמת חבלה הראשונה.

11 "אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין". כלומר, אפילו לראשי אברים שאינם חוזרים דהוי כמו מיתה ממש מ"מ לא הוי רוצח.

12 "והא כתיב ואיש כי יכה וכו' ושמע מינה ממון". התוספות לא גרסי הך.

13 "לא תשקול ממון ותפטריה". כלומר, ונילף מינה במה מצינו דאף בראשי איברים כן.

14 "אף מכה אדם לתשלומין". ועכשיו לא קשה, נילף ממכה אדם, דהא למכה אדם מ"מ לא ילפינן, דהתם דוקא מיתה, והכא לאו דוקא. ואם כן ילפינן שפיר ממכה בהמה. אבל קצת קשה, כיון שכן, הוי ליה לאתויי בראשונה קרא דולא תקחו כופר ובתר הכי גזרה שוה דמכה מכה, דהא אי אפשר להתחיל למילף בגזרה שוה. ושמא יש לאמר דהתנא גרסינהו כפי שעלה על דעתו ראשונה, ובראשונה עלה על דעתו גזרה שוה דמכה מכה, וסבר דבעינן למילף נזקין מנזקין, ואחר כך עלה על דעתו לחזק דבריו מקרא דולא תקחו כופר.

15 רש"י ד"ה במסמר. "כאב המכה". כתב התוספות יום טוב על פירוש רש"י זה: "ונראה לי שר"ל, שאינו חוזר על כואו, אלא, שתחב לו מסמר שאינו חם. ותרי גוני נקט. ועדיין קשה לי, תרתי למה? והנה פשוט, שרש"י בא לתרץ קושית התוספות יום טוב, למה לו לתנא למתני תרתי, שפוד ומסמר. ותירץ, דחדא הוי כויה והיינו צער בלי רושם, וחדא הוי חבורה, צער ברושם. ועיין לעיל כו: בתוספות ד"ה "הא מבעיא ליה ליתן צער במקום נזק".

16 ד"ה שאין חוזרין. "לאחר שנקטעו". כלומר, לאתויי שן, דאע"פ דהוי אבר החוזר מ"מ הוי בכלל ראשי אברים שאינם חוזרין לאחר שנקטעו כמו הבשר והצפרנים.

17 ד"ה לנפש. "שאינן נפש" רוצח.

18 תוס' ד"ה החובל. "מכה בהמה". נראה לר"י דל"ג וסמיך ליה". וכן עולה לפי דברי רש"י. אבל אפשר לפרש גם כן דיליף מהיקיש והכי קאמר: האי תנא הכאה דכתיב באדם מהכאה דכתיב בבהמה, ולא יליף מכה ממכה. וכן לקמן קמקשי אתנא, כיון דאפשר למילף מקרא למה לו לאתויי ההיקש. והא דפריך בסמוך, "מאי חזית", הכי קפריך, ומאי חזית דילפת בהיקישא ממכה בהמה ולא ילפית מגזרה שוה דמכה אדם, דהרי הך גזרה שוה דהכאה הכאה, ניתנה לדרוש כדתנא דבי חזקיה. ועוד אפשר לפרש, לפי מאי דגרסינן "והא כתיב איש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", ומשמע ליה לגמרא דהאי קרא קאי בין אמיתה ובין אראשי אברים מדכתיב כל נפש אדם, דמשמע בין מקצת נפש ובין כל נפש, ולפיכך דרשינן ליה בסנהדרין אף על מיתה, וא"כ בהאי קרא גופיה סמוך ראשי אברים למיתה ומאי חזית דילפית מסמוכים דבהמה ולא ילפית מסמוכים דאדם? ובהכי ניחא טפי, דלא מייתי הכא תנא דבי ר' ישמעאל, דיליף גזרה שוה כי האי גוונא, כדאיתא בכל מקום.