ביאור ראובן על בבא קמא צ״ג

1 גמ' "שיהו לך בני כסויי עינים". ולפי פירוש זה, הראה אבימלך על עוברה, שהרי היתה הרה כבר, ואמר לה, הנה הוא לך כסות עינים.

2 "שאין אדם מוהל על ראשי איברים". ואע"פ שדברים שבלב אינם דברים, שאני הכא, דדבריו אינם דברים כלל, דדרך האדם לשחק בכך. וזהו לשון הרשב"א "אע"פ שאמר לו על מנת לפטור, מתוך צערו או כעסו אומר כן ולא בגמר דעת".

3 "פצעני על מנת לפטור פטור". כלומר, אלמא, דאע"פ שמסתמא אין אדם מוחל, כיון שאמר לו על מנת לפטור הוי כאילו מחל בפירוש, ואפילו לא מחל לא מהני, דהוי כדברים שבלב.

4 "משום פגם משפחה". ופירש הראב"ד, לא כל הימנו שימחול". וקשה, הא מסקינן לעיל פו: דלא איכפת לן בזילותא דמשפחה, ולפיכך פטור בקטן דמיכלמו לו ולא מיכלם. ושמא י"ל דרב ששת לטעמיה, דאמר "ביישו ישן ומת חייב", ומביאו תוספות לעיל, ואע"ג דרבי בברייתא לא סבר כותיה, י"ל דברייתא לא שמיע ליה, ועוד פירש, "אי נמי, כיון דאיכא פגם משפחה לעולם אינו מוחל אע"פ שאומר לו על מנת להפטר". ולכאורה הוא דוחק, דלמה נאמר שעל פגמו הוא מוחל ועל פגם בני משפחתו אינו מוחל? אבל י"ל דה"ק כיון דאיכא פגם משפחה נוסף על פגמו, סברא דאינו מוחל.

5 "אפקדא רב יוסף גבי ההוא גברא". וכתב הרב ר' יונתן: "וצריך לפרש דרב יוסף הפקידו לאותו האיש שפשע בהן לחלקם לעניים שאם לא הפקיד לחלק אלא לשמרו הלא יכול רב יוסף, שהוא יד עניים דכ"ע, לתבעם לאותו האיש.

6 רש"י ד"ה רבא. "דעל צערו מוחל אדם". ואם תאמר, היכי מוחל על צערו, דהוי דבר שלא בא לעולם? ויש לאמר, דדוקא בדבר דצריך קנין אמרינן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, משום דהקנין צריך לחול על הדבר הנקנה, וכיון שהדבר אינו בעולם אין על מה לחול הקנין, אבל במחילה אינו מקנה שום דבר, שהרי לא בעי קנין, אלא שהוא מוותר על זכויותיו, וזכות בצער הרי יש לו ויכול לוותר.

7 תוס' ד"ה אחד. "ולפי גירסא זו לא נפק משרה וכו' ". ולפי גירסא זו צריך לגרוס בדברי ר' יצחק, אוי לו לנצעק יותר מן שאינו נצעק.

8 ד"ה משום פגם משפחה. "ומשלם הכל אפילו צער". דהא חייב סתמא כתיב, ולא קתני חייב בבושת, משמע דחייב כמו בכל מזיק. וטעמא משום דסברא לאמר דאינו מוחל כלל, כיון דאיכא נמי פגם משפחה.

9 ד"ה ורבי יוחנן. "כיון שמתחילה א"ל קרע את כסותי ושבור את כדי". קשה לי, הא הלשון קרע את כסותי אינו פוטרו מלשלם, ובשביל שאמר ליה נמי שלא על מנת לפטור, ודומה שאמר ליה בניחותא, יפטר? וי"ל בדוחק דהיינו טעמא, דכשאמר ליה קרע כסותי, ואינו מדבר כלל על דבר ממון, א"כ אין כאן כלל לשון מחילת הממון, ולפיכך חייב, שהרי בזה שאמר ליה קרע כסותי לא הקנה ליה הכסות והוי מזיק כסות של חבירו, דחייב. אבל כשאמר ליה המזיק על מנת לפטור, הרי הוא דורש ממנו נמי שימחול לו הממון שיתחייב לו בעד ההיזק, ואם היה עונה ליה הניזק הן, או לאו של תמיה, אז ודאי הוי מחילה, אלא שכאן ענה ליה שהוא דומה לניחותא, ולא ודאי לניחותא, אז אמרינן כיון שאפשר שאמר ליה בתמיה, מסתמא אמר ליה כן, שאע"פ שהלשון של "לאו" בעצמו אינו מוכח דבתמיה קאמר, מ"מ מה שאמר ליה קודם קרע את כסותי מוכיח כן. ולולא לשון התוספות היה אפשר לאמר, דכיון דאפשר לבאר את הלאו בתמיה הוי כמו מיעוטא, ולפיכך פטור דבממון לא אזלינן בתר רובא.

10 בא"ד "וי"ס שכתוב בהן כיצד". כלומר, למאי דפירשו התוספות דר' יוחנן בא "לשנויי מתניתין, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא", אי אפשר למיגרס כיצד, דהרי פירושו מתפרש במתניתין, בממון הוי כהן ובראשי איברים הוי כלאו. אבל להראב"ד דמפרש, שר' יוחנן לא בא לפרושי מתניתן, שמפרש כרבא, אלא מילתא בעלמא אמר, דיש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו, ע"כ צריך לפרש כיצד. וכן לרש"י אפשר לגרוס כיצד, כיון דבמתניתין לא מתפרש הבל, דהא צריכים להוסיף שאומר בתמיה.

11 ד"ה ורמינהו. "לא מצינו שפטרו אם קרע ואיבד בידים?" ואע"ג דרש"י פירש, דהיינו דמתרץ רב הונא, מ"מ לא ניחא להו להתוספות, דהיכי ס"ד למיקשי כלל. והראב"ד תירץ, "דאם לא שלח ידו במלאכת רעהו כתיב באותה פרשה", ומשמע דוקא כשמסר לי לשמור חייב אם שלח ידו במלאכת רעהו.

12 בא"ד "וי"ל דדייק מדקתני ולא לקרוע". ולי נראה דדייק מדאמר "ולא לחלק לעניים", דפטור אפילו במזיק בידים, משום דהוי ליה ממון שאין לו תובעים וכן באחרינא.

13 בא"ד "ומשני מתני' בדאתא לידיה". כלומר, כיון שבא לידו קודם שאמר לו שום דבר הרי כבר נתחייב בשמירה ומה שאמר ליה אח"כ קרע, אינו מוחל לו בזה דמי הבגד עד שיאמר ליה בפירוש ע"מ לפטור אבל ברייתא כשאמר ליה קודם שבא לידו, ולא נתחייב עוד א"כ אינו משטה במה שאמר ליה קרע, אלא רצה למחול ליה מחילה גמורה. והא דמפרש א"כ "הא דאתא לידו", פירוש אחר, היינו לפי פירוש ר"י, דעתה אינו יכול שוב לפרש כמו שפירש דהא דייק ממתניתין דמה שאמר לו קרע הוי כמו שלא אמר ליה א"כ אפילו לא בא עוד עליו החיוב יתחייב אח"כ כשנוטלו. ולפיכך מחלק בין אמר ליה מעיקרא שמור דאז לא הוי כלום מה שאמר ליה אח"כ לקרוע, והיה מחייב אף על פשיעה.

14 גמ' "משלם כשעת הגזלה". הנה הדברים שבעולם הזה אינם משונים בחמרם כי בחומר העפר, הבשר, המים והאויר הכל אחד והשינוי בהם אינו אלא בצורה, דהיינו שסדרו של החומר בזה אינו כסדרו של החומר בזה. ולפיכך עיקר הדבר הוא הצורה, כי החומר אי אפשר לברא ולשנות, מה שהיה יהיה ואינו שייך בו שום בעלות, כי הבעלות שייכת רק בדבר שנעשה אצל האדם, והיינו בצורה. וכיון שכן, כשאדם יצר צורה חדשה בדבר הרי הדבר שלו, כי הלא הדבר הוא הצורה. וכן הגזלן כששינה צורת הדבר, אלא שמ"מ חייב לשלם לבעלים הדבר שגזל ממנו.

15 "ודמי רחל העומדת ליגזז". ולא רק כשהגזלן עשה את השנוי בידים אלא אפילו נעשה אצלו ממילא קנאו, שהרי נעשה ברשותו. אבל שומר, כיון שהוא שומר לבעלים, הוי כמו שנשתנה הדבר ברשות הבעלים, ועוד שכן התנו ביניהם.

16 "ונתעברה אצלו וילדה". ולא רק שנעשה גוף שני אלא אפילו שבח ההריון באותו הגוף הוי שלו, ואיידי דקתני ברישא ילדה, תני נמי בסיפא. וכן אמרינן לקמן, "שבח שעל גבי גזלה דגזלן הוי.

17 "שינוי דרבנן דהדרא". מהא דקאמר שינוי דרבנן, משמע דהכי פירושו: מן התורה לא הוי שינוי אלא שרבנן עשאוהו שינוי, ומאי טעמא עשאוהו רבנן שינוי? וי"ל משום תקנת השבים, כמו שמצינו במריש הגזול שקנאו בבירה, והיינו דכששינה הגזלן שינוי החוזר לברייתו, הרי יש כאן שתי צורות, הצורה החדשה, שהיא לגזלן, והצורה הישנה, שהיא עודנה בכח, שאם לקח עצים משופים ועשה מהם שלחן, הרי יש כאן העצים זה על גבי זה, והשלחן, וכיון שכן, הנגזל היה יכול לדרוש את העצים בעצמם, שישנם בעין, אבל אם נחייב את הגזלן להשיב את העצים בעין, הרי יפסיד שלחנו, שבלה עליו כח וזמן, וזה ימנע אותו מלהשיב, ועוד שהרי נפסיד ונשחית כלי לחנם, לפיכך תקנו חכמים שישיב לו הגזלן רק דמי עצים. וכן אמר ר' יוחנן לקמן, דמתניתין מפני תקנת השבים.

18 "תנא דידן נמי שינוי דאורייתא קתני". כלומר, אבל שינוי החוזר לברייתו אינו שינוי אפילו מדרבנן. ומ"מ השינוי בעצמו דהיינו הצורה החדשה הוי של הגזלן, ולפיכך כתב הר"מ מסרקסתא, שהנגזל צריך לשלם לגזלן, כיורד שלא ברשות, דהיינו, אם ההוצאה יתירה על השבח נוטל את השבח, ואם הגזלן אומר מסמרי אני נוטל גם כן הדין עמו, אע"פ שבזה משחית את השלחן.

19 "דהיינו שיפן". והא דקתני במתניתין ועשאן כלים, ולא קתני ושיפן סתמא, פירש בים של שלמה, דבזה בא "לאשמועינן, דשיפוי חשוב כהאי גונא הוא דקנה או עשה מהן נסרים או קורה שמשתנה שמו בכך אבל עצים ושיפן לבד, שאין משתנה שמו בכך, לא קני. ובהאי גונא פסק רב פפא לקמן. וכן דעת התוספות והרא"ש".

20 "אמר אביי לא קשיא הא רבי שמעון הא רבנן". ואע"ג דאביי מוקי הברייתא רק כר' שמעון, מ"מ מתרץ מתניתין בשינוי החוזר לברייתו, כי היכי דלא תפלוג על הברייתא בעצים ושיפן, דאע"ג דר' שמעון היא, מ"מ בעצים ושיפן הרי לא חזינן דרבנן פליגי עליה, וא"כ מסתמא הוי ככ"ע.

21 "רבא אמר הא והא רבי שמעון ולא קשיא הא דנפציה נפוצי הא דסרקיה סירוקי". והא דלא תירץ רבא הא והא רבנן, והא דנפציה והא דסרקיה, אבל ר' שמעון סבר אפילו נפציה הוי שינוי? משום דבדרבנן קתני, "טוואו וארגו אין מצטרף", דמשמע דוקא טוואו, אבל כל לבנו מצטרף. אבל לר' שמעון לבנו קתני, ואיכא לאוקמי בליבון על ידי סריקה. ור' חייא בר אבין דאמר בכבריה מודו רבנן דהוי שינוי, סבר, דהא דאמרו, טוואו וארגו, ולא קתני לבנו על ידי כבריה, משום דעל ידי סם לא קמיירי, ואפשר שבמקומם לא היה המנהג ללבן על ידי סם.

22 "ואוקימנא כדברי הכל". שהרי אפילו לרבא דאוקמא הא והא ר' שמעון, רוצה לאמר, שהברייתא שכתוב בה "צמר ולבנן וכו' משלם כשעת הגזלה לא אתיא כרבנן, דאית להו בברייתא אחריתא, "לבנו מצטרף", דהיינו שליבון אינו שינוי, אבל הך ברייתא דקתני "לא הספיק וכו' לבנו ולא צבעו חייב", דליבון לא הוי שינוי, פשיטא דאתיא כרבנן.

23 רש"י ד"ה פטור. "דלא מטא לידיה", דכהן.

24 תוס' ד"ה הגוזל עצים. תנא. "כדאביי לא מצי לשנויי", דכיון דלדידיה אין חילוק בחוזר לברייתו, א"כ לא הוי ליה למתני כלים אפילו בחוזר לברייתן, אלא הוי ליה לאשמועינן טפי "בשיפן". כן סברו התוספות בקושיא, ולבסוף מסקו, דמ"מ אשמועינן רבותא בשינוי החוזר לברייתו.

25 בא"ד "דרב אשי מוקי לה דוקא בשינוי שאין חוזר". כלומר, ורבה דמביא מתניתין דשינוי החוזר לברייתו הוי שינוי, ע"כ מוקי לה בשינוי החוזר.

26 ד"ה עצים. "דוקא שיפוי כי האי שנעשה בכך בוכני מועיל". דקשה להו, כיון דתנא דמתניתין איירי בשינוי שאינו חוזר, א"כ למה ליה למתני ועשאן כלים?

27 בא"ד "אבל שיפוי שאין משתנה שמו בכך לא מהני". ואע"ג דבשינוי השם לא קני בלא יאוש, כדאיתא בתוספות לעיל סו: היינו בשינוי השם בלא שינוי מעשה, אבל כשנשתנה השם על ידי מעשה הוי שינוי מעשה, ובלי שינוי השם לא הוי שינוי מעשה.

28 ד"ה הא דחווריה. "תרוייהו אליבא דכ"ע". דאם לא כן, הוי ליה למימר, הא והא ר' שמעון, או הא והא רבנן.

29 בא"ד "והא דלא נקט רבי חייא בר אבין הא דנפציה נפוצי". כלומר, דהא נפציה הוי טפי שינוי מחווריה, דנפציה הוי מעשה בגוף הצמר, אבל חווריה לא הוי אלא נקוי במים. ומשני, כיון דרצה לאמר כבריה דהוי שינוי, וקודם כבריה היו מחוורים, וקמ"ל דבחיוור לא קנה עוד ובכיבור קנה.

30 בא"ד "ולגיר' זו צ"ל דבחיוורי נמי פליגי". כלומר, כיון דמוקי לה רק כרבנן א"כ משמע דר' שמעון פליג על זה. ובכבריה פשיטא דלא פליג, דהשתא לרבנן הוי שינוי כ"ש לר' שמעון, אלא ודאי דפליג בחווריה, דלדידיה הוי שינוי. ולפירוש זה צ"ל דחווריה הוי שינוי טפי מנפציה, ושמא י"ל משום דנפיצה היו עושים לפני חיוורה, דהיינו, ניפוץ, סירוק, חוורה, וכיבור. ולפי המסקנא ניחא טפי, דפליגי אף בניפוץ.

31 ד"ה רבי שמעון. "כלומר, בשיטה אחת הן". כלומר, דכולם סבירא להו דבשינוי קטן לא קנה. ורבא דחה, דאפילו בזה אינם בשיטה אחת, דטעמא דר"ש בן יהודה משום דלא הוי שינוי כלל, וטעמא דב"ש משום דמאוס לגבה, וכו'. ובשיטה מקובצת כתב בשם הרא"ש: "בשיטה אחת הן, פירוש, דכל אחד מיקל בשינוי טפי מבר פלוגתיה, ולא ממש זה כמו זה". ולפי זה קשה דיחוי של רבא.