ביאור ראובן על בבא קמא נ״ח

1 גמ' "היכי נפלי". כלומר, דודאי לא היה אפשר לה ליפול, דאי לאו הכי הרי הוי ליה לאסוקי אדעתא, ופשע במה שהוליכה במקום שיכולה להזיק על ידי נפילה, ואם אי אפשר לה ליפול, היכי נפלה?

2 "אפילו כל היום כולו". דכיון שלא ידע הבעל שהיא יצאה איך ידע לשמור אותה. ובירושלמי איתא דאם יצאה, לר"י חייב דמסתמא ידע בה.

3 רש"י ד"ה אבל נחבטה. "דאפילו בההיא הזיקא אנוסה הואי". נראה דרש"י מפרש טעמא דפטור במבריח ארי, משום דהניצול קבל את ההנאה בלי שום מעשה מצדו ולפיכך מפרש דגם בנחבטה לא עשתה הבהמה שום מעשה, דהרי נחבטה באונס, אבל לפי פשוטו הדמיון הוא משום דהוי רק הצלה, כלומר, הנאה שלילית ולא חיובית.

4 ד"ה אלא. "דכיון דחזייא לתבואה תותה לא מוקמה אנפשה". נראה דרש"י מפרש הטעם דפטור המזיק בנפילת בהמתו להגינה משום דהבהמה נאנסה באכילתה וא"כ הוי אונס מתחילה ועד סוף, גם בירידה וגם באכילה. אבל לפי התוספות והרא"ש הטעם הוא רק משום שנאנס בירידה, אע"פ שהבהמה לא היתה אנוסה באכילה, דעל מעשה הבהמה בלבד, בלי פשיעתו, אי אפשר לחייבו. והא דמחייב אותו רב כהנא מערוגה לערוגה משום דכל ערוגה הוי כשדה אחר ובשדה האחר הרי לא נפלה. ולר' יוחנן כל הערוגות הוו כשדה אחד.

5 ד"ה ותחזור לדעת. "שלא נעל בפניה כראוי". דאי אפשר לפרש הכא, לדעת ממש, דמאי איריא לדעת, אפילו לא ידע, אלא שלא שמרה כראוי נמי מחייב. ועל כרחך האי לדעת הוא שלא נעל בפניה כראוי. ורב פפא דמוסיף אפילו שלא לדעת היינו שאינו מועיל שמירה כראוי.

6 תוס' ד"ה אי נמי מבריח. "דה"ה איניש דעלמא שאינו שומר וגם שכר עצמו נוטל". ובאמת אינו צריך לזה דכיון דאפילו איכא פסידא הוי מבריח ארי, כיון שעושה מדעתו, א"כ לא היה ליה לשומר חנם לתבוע שכרו מבעל הבית אפילו הפסיד במה שקידם ברועים ובמקלות בשכר.

7 בא"ד "אע"פ שהוא מציל חבירו מן ההפסד לא עשו תקנה". והא דלא הקשו ממבריח ארי גופא, אמאי לא עשו תקנה? משום דבמבריח ארי לית ליה פסידא.

8 בא"ד "אין זה הפסד שהרי נתחייב לו". כלומר, דהחכמים עשו תקנה רק במקום שיש הפסד, דהיינו שאיזה דבר יאבד מן העולם, או שיאבד איזה דבר שיש לו מצד הדין זכות ביה. אבל מה שהאחד חייב מן הדין לא רצו חכמים לתקן תקנות בכדי שיפטר.

9 בא"ד "דהיינו מעין אותו טעם". כלומר, דהירושלמי מפרש הטעם מפני מה המדיר מותר לפרוע חובותיו של מודר, ולא מקרי מהנה. והטעם הוא משום דלא הוי הנאה כספית ודאית. והטעם הזה דומה למה שפירש ר"י דמקרי מבריח ארי משום דהוי היזק ספק.

10 בא"ד "שלא תבא לידי קלקול". כלומר, במבריח ארי יש ביה תרתי: אינו מקבל שכר, ואינו מעשה קנין. ומה שמדמה הכא למבריח ארי הוי מצד ראשון, ומה שמדמה התם בנתן צרור הוי מצד שני.

11 בא"ד "לא דמי למבריח ארי ונוטל מה שההנהו". כלומר, דכאן הרי קבל איזה דבר, ולא הוי רק הצלה. ואע"פ דקרקע אינה נגזלת מ"מ הלא היה ליה לעכו"ם כח בה והכח הזה קבל עכשיו הנגזל. אבל לי נראה, דטעמא דפטרינן במבריח ארי הוא משום דדרך של אדם לעשות זה בלא שכר, דכל אחד מציל ממון אחרים משרפות או מפגעים אחרים הרגילים לבא. והיינו טעמא נמי דלא מיקרי קנין, משום דאין זה סימן בעלות, דהרי דרך של אדם לעשות זה אפילו בשל חבירו. וכן מפרש הירושלמי, דדרך לפרוע חוב חנם בעד אהובים, אבל הני אחריני שהביאו התוספות אין דרך לעשות בחנם, דפשיטא כשאדם הולך לעבודתו אינו חוזר בכדי להשיב אבידות אחרים. וכן אינו הולך להציל חמור אחרים בשעה שחמורו הוא בסכנה. וכן אינו שוכר רועים בכדי להציל צאן אחרים.

12 בא"ד "שמשפט היהודים לעמוד כמו פרשים בכל מקום שירצו". כלומר, דהמעמד של היהודים לא היה כמו המעמד של האכרים בעת ההיא, שהיו מוכרחים להשאר על האדמה שעבדו בה ושלא לעזוב אותה, אלא המעמד של היהודים היה כהמעמד של הפרשים בעת ההיא שהיו יכולים לגור בכל מקום שירצו, וכן היהודים התנו כן עם הקיסר, שיוכלו לגור בכל מקום שירצו, ולכן אין לו להשר המקומי הזכות לענוש את היהודים ולגזול את קרקעותיהם על שעזבו את העיר שגרו שם.

13 בא"ד "למה אין לו כל הפסדו". כלומר, דכיון דהחיוב הוא מחמת תקנה בודאי הפסד בכדי שלא ימנעו מלהציל ממון חבירו א"כ הוי להו לתקן שישתלמו כל ההפסד בכדי שיציל, ולכן תירצו: חדא, דהכא אין לנו לעשות תקנה, ועוד דהכא לא הוי ודאי הפסד.

14 גמ' "סאה בששים סאין". נראה דהאי ששים שהזכירו כולם הוא, משום דילפינן מקרא דהערוגה הנאכלת איננה צריכה להיות נשומה לבדה, אלא כחלק משדה שלמה וא"כ היא צריכה להיות בטלה בשדה, וכיון דמדרבנן כל דבר בטל בששים לכן צריך להיות ששים. וסבר ר"י בר חנינא דלפי הרוב בהמה משחיתה סאה ולכן שמין בכל בהמה לפי חשבון סאה בששים סאין. ועוד דרוב קרקעות הנמכרים הם של ששים סאים ולפיכך לרוב עלה מחיר של סאה לפי החשבון הזה. ור' ינאי סבר דרוב שדות הנמכרים הם של שלשים סאה והם מבטלים תרקב לכן הוזכר בדברי ר' ינאי תרקב בששים תרקבים, וחזקיה סבר דצריכים רק בטול בששים. והא דמקשי הגמרא מברייתא אכולהו ולא אמתניתין, דתנא ששמין ע"ג שדה אחר, משום דבמתניתין אפשר לפרש כמו בברייתא, דהא דקתני "שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה" היינו דאין אומרים משלם דמי הפירות עצמם אלא משערין עם הקרקע כמה היתה יפה וכמה היא יפה. ואפשר עוד לפרש דלפיכך קבעי "היכי שיימינן?" משום דאפשר לפרש שמין באופנים שונים כמו שמפרשת הברייתא וכמו שמפרשים האמוראים.

15 "בנזקי גופו מאי דעתיך". דמסברא צריך לשום אגב שדה אחר כדאיתא בתוספות מז. ד"ה אי דינא, ורבא קבלה מאביי כדאיתא התם בגמרא "וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו".

16 רש"י ד"ה סאה. "ושמין כמה נפחתו דמיו בשביל קרחות ערוגה זו". קצת קשה, דאם כן אם אכלה בית סאה או בית סאתים לא ישומו בשדה אחר, ומקרא משמע דכל היזק צריכין לשום בשדה אחר. ושמא הא שמין ששים סאים ורואים כמה דמים מגיעין לבית סאה הוי נמי שומא בשדה אחר. אבל ממ"מ קשה, הא אפשר להיות שבעירו יבערו שדה של ששים סאה והאיך יקיימו בהיזק הזה שומא בשדה אחר? ואפשר שמחשבים ההיזק של כל בהמה לבדה.

17 ד"ה מפני שפוגם. "אלא כל סאה שמין בששים". ולפי זה קשה למ"ד קלח בששים קלחים.

18 ד"ה "קטמה נטיעה גרסי' ", דהא בנזקי ממוני מיירי הכא.

19 תוס' ד"ה שמין. "שאם אכלה ערוגה אחת שמין אותה אגב בית סאה וכו'". נראה דרש"י מפרש במתניתין דאכלה ערוגה שמין בבית סאה משום דבית סאה היינו מקום שזורעין בו סאה, ואי נפרש במתני' דהבהמה אכלה הסאה, איך אפשר שבהמה אחת אכלה כל כך?

20 בא"ד "דבקרא לא כתיב אלא בשדה אחר ששמין מה שהזיק אגב שדה אחרת". כלומר, דבתורה כתוב רק ששמין מה שהזיק אגב שדה אחר. ולפירוש שמין את הסאה שלא הזיק אגב שדה אחר. ואע"פ שמסברא צריך לשום כן מ"מ היה צריך להזכיר זה בתורה או לכל הפחות במשנה, דהא מה ששמין את ההיזק אגב שדה אחר הוא גם כן סברא כדאיתא בפרק ה' ומ"מ קפריך מנא הני מילי.

21 בא"ד "בית סאה הנאכל שמין באותה שדה". ושדה בלשון המשנה היא לרוב נקבה, כמו נסתחפה שדהו.

22 בא"ד "אם סאה סאה אם מאתים סאתים". ומזה רואים דמיירי שאכלה הבהמה סאה.

23 בא"ד "לעולם שמין סאה בששים ומשלם לפי חשבון". והיינו דלפירוש התוספות שמין שדה של ס' סאין כמה הוא יפה כשהוא מלא בפירות וכמה נפחתו דמיו בשביל סאה הנאכל, וככה רואים כמה עולה לסאה. ואם אכלה הבהמה חצי סאה משלמת החצי מזה, אבל לפירוש רש"י שמין של ס' סאה כמה הוא יפה, וחלק הששים מזה הוא מחיר הסאה. ואח"כ אומדים סאה במחיר כזה כמה נפחתו דמיו בשביל חסרון ערוגה.

24 בא"ד "אלא בתרקב משערין". והא דנקט במתניתין סאה משום דדרך הבהמה להשחית סאה. ולפיכך אומר אחרי זה דהיינו דוקא בסאה פירות אבל בית סאה זרע פשיטא דאין דרך בהמה להשחית. וצ"ל דסברת התוספות היא דעכשיו לא תקשי ממתניתין אברייתא אפילו נפרש בברייתא דמשערין אותה בפני עצמו, דאפשר לפרש דהא דקאמר במתניתין "שמין בית סאה באותה שדה", היינו דאין שמין את התבואה בפני עצמה רק עם השדה אשר עליה. אבל לפירוש רש"י דפירש שמין ערוגה בבית סאה, היינו על כרחיך דשמין את הערוגה אגב שדה אחר ולא בפני עצמה.

25 בא"ד "משום דברישא קתני קב". ואם כן לשון הברייתא הוא לקרות לקב פירות המחובר לקרקע דוקא קב, ולא בית קב.