ביאור ראובן על בבא קמא מ״ד

1 גמ' "נגיחה למיתה ונגיחה לנזקין". כלומר, דהוי ליה למכתב או בן או בת יגח וכתב יגח יגח, משמע כל נגיחה, כמו יום יום משמע כל יום.

2 "במתחכך בכותל להנאתו". לפירוש רש"י בשור שנגח את הפרה מח: ד"להנאתו" קאי אפעם רביעית, אבל לפני זה כבר נתחכך שלש פעמים בכוונה להרוג את האדם, והא דלא קטלהו משום דערק לאגמא. ולפי פירוש ר"ת לא נתחכך אלא פעם אחת, והוי מועד משום דשן הוי מועד מתחילתו.

3 רש"י ד"ה ת"ל בן ובת. "קטנים משמע". דקשה ליה, הא בן ובת משמע נמי גדולים, דכל איש הוי בן וכל אשה הוי בת. וניחא ליה, דכשכתוב אצל איש ואשה משמע קטנים, דמשמע שאינם איש ואשה, ומי שאין איש הוי קטן.

4 ד"ה לא חלקת. "לענין סקילה". פירוש, דהלשון לא חלקת בו בין תם למועד משמע שאין שום חילוק בין תם למועד, וזה אינו, לפיכך פירשו דלענין סקילה קאמר.

5 ד"ה להחמיר. "על הקל". דפשיטא דלמדין קל מחמור להקל על הקל, דאם הקל בחמור פשיטא דהקל בקל.

6 תוס' ד"ה נגיחה. "איצטריך לרבות נזקין". דקשה, למה ליה לאתויי כאן נזקין כלל, דלחייבו בנזקין על הקטנים כגדולים לא איצטריך דבנזקין חייב על כל דבר, אף על הבהמה וכלים. ותירץ, דאיצטריך לאתויי נזקין לפי שסוף הפסוק, "כמשפט הזה יעשה לו", נדרש בנזקין. ואם כן ע"כ "אם בן יגח או בת יגח", משמע בין שהמית אותו בנגיחה ובין שהזיק אותו. ומה שהקשה כאן המהרש"א יפה תירץ הרש"ש.

7 ד"ה והא תם הוא בתרא. "כדפי' לעיל", מא. בתוספות ד"ה "מאחר".

8 בא"ד "כדמפרש ואזיל". כלומר, במסקנא. אבל מעיקרא קסבר במועד להתחכך על בני אדם בכותלים, כדי להורגם, והוי מועד בשלש פעמים, ולכן הוא מקשה "אי הכי בר קטלא הוא". והא דמקשי התוספות, "וא"ת ומי דוחקי' לשמואל לאמר", נראה לכאורה דלא קשה כלל, דשמואל לאו לאוקמא מתניתין אלא לפרושי מתניתין קא אתי, דבלא כוונה, אע"פ שפטור ממיתה חייב בכופר, במקום שיש כופר, דהיינו במועד. ועל זה מתמה הגמרא - מועד בלא כוונה היכי משכחת לה? ולפירוש התוספות דמפרשי דלישנא דמתניתין דקתני "ונפל על האדם", משמע שלא היה מכוין להפיל על האדם, קשה, היכי מקשי בגמרא, "אי הכי בר קטלא הוא?" ומאי קושיא, ונימא דהא לא נתכוין להפיל על האדם.

9 בא"ד "דהוי מועד מתחילתו והוי כאורחיה". ובירושלמי מביא ברייתא דתני "שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם והרגו חייב בכופר ופטור ממיתה תוספתא פ"ד, ומוקי לה "בשהועדה להיות מפלת את הכתלים, כשהפילה את הכותל לא היה שם אדם". פירוש דבג' פעמים הראשונות הפילה את הכותל בלי המית אדם, ולפיכך היתה פטורה ממיתה, אבל כיון שנתרגלה בכך נעשית מועד לדבר זה וחייב הבעל כופר. והיינו משום דבירושלמי סבר דהוי צרורות, ולפיכך בעי אהעדאה לשלם כופר, דסבירא ליה יש העדאה לצרורות.

10 ד"ה הכא נמי. "דלקמן הוי רגל בכוונה". כלומר, דרגל הוי כל דבר שהבהמה עושה אגב אורחה, בלי כוונה להזיק או להכות מן הדבר ההוא. אע"פ שבסוף דרכה היא מכוונת ליהנות מאיזה דבר, דפשיטא כשהבהמה הולכת לאיזה מקום היא הולכת שם להנאתה. ובכן כשהשור מניח את עצמו בבור על האדם בכדי לאכול את הירק, הוי ההנחה על האדם אגב אורחיה ולפיכך היא רגל. ועיין במהר"ם שהוזקק להגיה שן במקום רגל, אבל הלשון דאמר "כמו רגל שדרסה על גבי תינוק", לא משמע כן.

11 בא"ד "דילפינן רגל בכוונה מקרן בכוונה". תימה, היכי ילפינן רגל בכוונה מקרן, הא שאני קרן, דהשור בסקילה, והכא לרב קיימינן, דדריש מקרא דאם אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר.

12 בא"ד "והא דפריך וכו' אי הכי בר קטלא הוא". כלומר, וכיון דפרשינן דהאי מועד בפעם הראשונה קאמר, אם כן נימא הכי נמי דהשור נהרג. אבל קשה לי, הא כשהקשה "בר קטלא הוא", לא ידע עוד דאיירי בחזא ירוקא ונפל, אלא שנפל סתם בבור, וכשמשנה במועד ליפול על בני אדם, ע"כ ס"ד דאיירי כשנפל בכונה להרוג בני אדם, דאם לא כן לא יהיה מועד לעולם וכיון שכן ע"כ ס"ד שעשה כן שלש פעמים, דמועד בכונה להרוג אינו אלא בשלש פעמים. אלא שאחרי התירוץ הזה, כשהקשה, הא בר קטלא הוא, מוקי לה במועד דרגל, דהוי מועד בפעם הראשונה, וא"כ מאי קשה להו להתוספות בהקושיא, והא בר קטלא הוא?

13 בא"ד "ולקמן גרסינן תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרבה דפטר וכו' ".. ובלאו הכי נראה כגרסת הרשב"ם, "תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרבה", דאיירי בה במקום אחר. דאי אדרב קאי, דפליג הכא אשמואל, למה ליה למימר ותיובתא דרב? פשיטא אי תניא כוותיה דשמואל ממילא ידעינן דקושיא על בר פלוגתיה, רב. ובכל הגמרא אין דרך לומר כן.

14 גמ' "והניזקין שלא בכוונה". פירוש, שלא בידיעה, דאי בידיעה היינו רגל ועיין תוספות לעיל, ד"ה "הכא נמי במתחכך להנאתו". ועוד נראה, דהא ניזקין היינו תם ולפיכך קרי לקמן חיוביה דשור, אבל מועד הוי חיוביה דאדם, שלא שמרו, ומשום הכי משלם מעליה. תדע, דאי קאי אכל ניזקין שממונו מזיק, א"כ אש דחייבה התורה היכי משכחת לה? הא כל אש שלא בכוונה הוא. ובזה מתורצת קושית התוספות על ר"ת בתוס' שזכרנו דרגל לא ילפינן מקטלא דשור.

15 "פרט לזורק אבן לגו". כלומר, לרבנן המיעוט אתא לא למזיד גמור, דהיינו כוונה רעה להרוג ישראל, אלא למזיד שאינו גמור, דהיינו כוונה רעה בזה שלא איכפת ליה אם יהרוג ישראל, והיינו בזורק אבן לגו.

16 "נגח ולבסוף הפקיר שמע מינה". כלומר, דת"ק דתני תרתי הוא משום דהוי תרי מילי, הפקר בתחילה והפקר לאחר נגיחה, ואתי ר' יהודה למימר דתרווייהו פטירי. והכי נמי מצי למימר דלהכי איצטריך תרי רבויי לרבויי תרווייהו דאי תנא חדא הוי מוקמינן ליה אהפקר לאחר נגיחה. וכן ברישא מיבעי תרי רבויי להביא שור היתומים ושור האפוטרופוס, דאי תנא חדא הוי מוקמינן ליה אשור האפוטרופוס. והא דתני במתניתין שור היתומים קודם שור האפוטרופוס, אף על פי שהיא זו ואין צריך לומר זו, משום דבתרווייהו הוי הטעם משום שור היתומים ודרך להתחיל בזה שהוא עיקר הטעם, והכי קאמר: שור היתומים, ואין חילוק בין היה להם אפוטרופוס או לא. ומשום אותו הטעם תני ברישא שור המדבר ואחר כך שור הגר שמת ואין לו יורשים.

17 "מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק". ותרתי קמשמע לן הכא: חדא, דמועד משלם נזק שלם, דאף על פי ד"ממונו" אין כאן מכל מקום "שמירתו עליך" יש כאז. וקמשמע לן עוד דתם משלם חצי נזק, דלא תימא הואיל והשומרים קבלו עליהם בין שמירת גוף השור ובין שמירת נזקיו וא"כ פשע במה שלא שמרו ולחייבו נזק שלם כעל כל פשיעה קמשמע לן.

18 תוס' ד"ה הוה ליה. "הא מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוא ובנותר שאמר לו אל תותיר". צ"ל הא מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה ובנותר שאמר לו אל תותיר אע"ג דספק הוא, והכי פירושו: הלא התם בשעת מעשה היה ספק אם הוא מעשה של חיוב וחייב משום שבסוף נודע שהמעשה היה של חיוב ואם כן הכי נמי לחייב? ומתרץ, דהתם בשעת המעשה האחרון נודע כבר שעשה מעשי רציחה או שהותיר, אבל הכא בשעת זריקה עוד לא נודע.

19 ד"ה שור האשה. "לכך אצטריך ריבוי". כלומר, ומהריבוי הזה ילפינן דגם בנזקין הוי אשה כאיש. אבל מ"מ לא מרבינן הפקר בנזקין כדאיתא ברא"ש פ"ק טו, משום דבנזקין בעינן "ושמירתן עליך" דליהוו להו בעלים השומרים.