ביאור ראובן על בבא קמא ק״ג

1 גמ' "ואין עושין אמנה בדמים". אבל כיון דאמר האי כיתנא דכהנא הוא קנה רב כהנא הכיתנא באודיתא, וכדאמרינן בבבא בתרא קמט. גבי איסור גיורא.

2 "יוליכנו אחריו למדי". לפי מאי דמסקינן בגמרא הכי פירושו: כשגזל את חבירו וחייבוהו לשלם וקבל עליו את הפסק, או הודה מעצמו, הרי בטלה ממנו תורת גזלה, ומעתה הדבר אצלו בתורת פקדון, וכשתהיה לו הזדמנות יחזיר לו, ואינו צריך להוציא הוצאות גדולות בכדי להחזיר. וכן אמרינן לעיל סח: "צא תן לו וטבח ומכר פטור דכיון דפסקיה למלתיה בטלה ממנו תורת גניבה. אבל כשנשבע וצריך כפרה, ועד שלא נתכפר הוא נמצא בחטאו, א"כ מוכרח להחזיר לו הקרן בראשונה, משום דהכפרה, דהיינו האשם, אינו בא עד אחר השבת הקרן ליד הנגזל. ולא תקשה מהא דאמרינן לעיל "הכל צריכין דעת בעלים, דההוא באחריות משתעי, דכל שלא השיב בדעת הנגזל חייב הגזלן באחריות.

3 "יחזיר ליורשיו". דסד"א כיון דנשבע לשקר אף תשלומי הקרן הוי כפרה, כמו החומש והאשם, וכמו שבאשם לא יתכפר אם לא יביא במקום הקבוע לו, דהיינו בב"ה, כן הוא בקרן דהיינו שיחזיר רק לבעלים, קמ"ל דאינו כן. ובתוספות דחקו לפרש בפירושים דחוקים, דאי אתא לאשמועינן דאפילו ליורשים יוליך למדי הוי ליה למימר, ואם מת יוליכנו לבניו. ולפי התירוץ השני לא הוי ליה לאשמועינן גבי קרן אלא גבי חומש ואשם, דהא בקרן אין חילוק בין מת גזלן למת נגזל.

4 תוס' ד"ה יהב. "השתא ס"ד דאיירי דמשך נמי וכו' ". דקשה להו הא סתם "יהב זוזי" משמע דלא משך דא"כ אפילו לא סבירא לן כבני מערבא לא יקנה רב כהנא אי לא אמר הנך כיתנא דכהנא הוא.

5 ד"ה התם. "דאפי' זוזי מותר לקבל". דהא אמר, דרב אסר לקבל זוזי משום דאזיל לטעמיה, משמע דר' יוסי פליג על רב בזה ומתיר לקבל זוזי.

6 ד"ה הגוזל. "מיירי בטענו שתי כסף והודה לו שוה פרוטה". קשה לי, לוקמי בכלים, דאמרינן בשבועות "יצאו כלים למה שהן"? וה"ה יכול לאוקמי בשבועה על ידי עד אחד.

7 בא"ד במסורת הש"ס "א"נ איירי שטענו ב' כסף והודה הכל וכפר פרוטה אחת ונשבע אחר כך על הפרוטה שכפר", איני יודע מאי קאמר, הא רב דפסקינן הלכתא כותיה סבר דבעינן, כפירה שתי כסף, ולא טענה?

8 ד"ה אבל. "ל"ש עשאו גזלן להוליך לנגזל". והנה בגמרא שלנו לא גרסינן, "להוליך לנגזל", לפיכך נראה דרש"י פירש, דהך שליח ב"ד לא הוי להוליך אלא לשמור בידו עד שיחזיר לנגזל. והא דקאמר שליח ב"ד קמ"ל דאפילו אין שם ב"ד אפשר ליה לגולן להשליש מעותיו ביד אדם נאמן, והוא הוי כשליח ב"ד, משום דניחא להו לב"ד שיעשה זה שליחותם. והיינו דאמר, ל"ש עשאו גזלן ול"ש עשאו נגזל, דבשליח ב"ד להוליך הרי ב"ד עושים, ומה שייך לאמר עשאו גזלן? וכן ניחא הא דאמר ר' שב"א, "עשאו גזלן, ושלח הלה ונטל את שלו מידו".

9 בא"ד "אבל בתקנתא זו", כלומר, בתקנה שלא יוציא הוצאה יותר מדי, לא איירי, שהרי הוא צריך לשלם הוצאות הדרך של השליח ב"ד.

10 גמ' "אי ר"ט אע"ג דאישתבע". ועכשיו עוד לא סליק אדעתא הא דתניא לקמן בהדיא דמודה ר' טרפון היכא דהודה. אי נמי שאני חמשה בני אדם, משום דהוי הוצאה יתרה על הקרן, ופטור אפילו לצאת ידי שמים.

11 רש"י ד"ה לעולם. "כר"ע מעיקרא מהדרינן לאוקמי." דקשה ליה, הלא מעיקרא היה צריך להדר לאוקמי כר' טרפון, משום דברייתא סתמא קאמר, "גזל אחד מחמשה", ומשמע דאיירי בלא נשבע, והיכי קבעיא לאוקמי ברייתא דוקא בנשבע.

12 תוס' ד"ה ורבי טרפון. "בברייתא דחסיד". נראה לי דרצה לאמר בברייתא שבא לצאת ידי שמים, דהתם איירי בשנים, וטעמא דהודה אבל לא הודה אינו מודה, אלא יניח. ומהרש"א דחק בזה.

13 בא"ד "לא מיתוקמא מתני' אלא באין הוצאה יתירה". כלומר, דהא משמע בגמרא דבהוצאה יתירה אף ר"ע מודה דאיתא לתקנה במקום שידע למאן גזליה, דקאמר, "ור"ע? כי עביד רבנן תקנתא היכא דידע למאן גזליה?". ומתניתין הרי איירי בדידע למאן גזליה, וא"כ אמאי יוליכנו אחריו למדי? אלא ע"כ מתניתין באין הוצאה יתירה. אבל קשה, היאך אפשר לאוקמי מתניתן באין הוצאה יתירה, הא שוה פרוטה קתני, וההוצאה לילך למדי היא בודאי יתירה על פרוטה? וי"ל דמתניתין לא איירי כלל כשיש הוצאת הדרך, אלא כשיש לו אורחא לילך למדי או שאחר צריך לילך שם, וקמ"ל דעד שלא באה הגזילה ליד הנגזל אי אפשר לו לגזלן להביא את הכפרה, ואף אחריות הדרך עליו.

14 בא"ד "אלא מניח בידו עד שמוצא ב"ד במקום קרוב". כלומר, דר"ע ור' טרפון בתרתי פליגי: חדא, בדלא ידע למאן גזליה, דלר' טרפון עבוד רבנן תקנתא אפילו בהא, ולר"ע לא עבוד. ופליגי נמי בדידע למאן גזליה, דלר' טרפון לעולם אינו צריך לעשות הוצאות יתירות על הקרן, אפילו כשאין ב"ד ביד מי להניח. ולר"ע, כשאין ב"ד שקרוב צריך לעשות הוצאה יתירה עד שיבא ליד ב"ד, ובהך פלוגתא בתרייתא מתניתין דלא כר' טרפון, שהרי מחייבתו להוציא, על קרן של פרוטה, הוצאת הדרך למדי. והדר מקשו, מנא לה לגמרא דפליגי בהך פלוגתא אחרונה? ומשני דהך פלוגתא נשמע מפלוגתא קמייתא.

15 בא"ד "לאשמועינן רבותא שאם הוצאה יתירא עד ב"ד דמניח בידו". כלומר, לפי סברת ר' טרפון הוי מצי לאשמועינן רבותא טפי.

16 בא"ד "כשב"ד קרוב טוב להניח בידם". הלשון אינו מדויק, שהרי כשב"ד קרוב מחויב להניח בידם, ושמא רצו לאמר, טוב לו יותר להניח ביד ב"ד מלהוליך לב"ד, אבל הלשון לא משמע כן.