ביאור ראובן על בבא קמא קי״ח

1 גמ' "מהדרנא לך". וקמ"ל דאע"ג דלא הוי תנאי כפול הוי תנאי גמור, וכדפירשו התוספות בקידושין מט: ד"ה דברים דיש דברים שאינם צריכים תנאי כפול. והמהרש"א פירש, וכן נראה מהמאירי, דהך "אי בעינא" גמרא קאמרה, והכי פירושו: כיון שאמר, "אנא למדבר נמי נפיקנא", הוי כמו שאמר "אי בעינא". אבל הלשון בגמרא לא משמע כן, אם לא שנאמר שחסורי מחסרא והכי קתני "אנא למדבר נמי בעינא למיפק, והכי קאמר ליה, אי בעינא". ורש"י גרס "אי בעית". אבל לפי גירסא זו קשה טפי, דלמה יקבלם במדבר, הרי אי בעית אמר ליה, והוא אינו רוצה. ורש"י פירש נמי דלא הוי תנאי גמור, ולא פירש למה. ואפשר שאף הוא כיון מחמת תנאי כפול, או אפשר משום שהוא לטובת המפקיד צריך הוא להתנות, כדאיתא באיזהו נשך סו. "כיון דלוקח בעי לאתנויי והכא מוכר קא מתני". והא דיכול להחזיר לו במדבר לאו מחמת תנאו הוא אלא מחמת שאמר לו אנא למדבר נמי בעי למיפק, כן משמע מפירושו. אבל לפי זה קשה, למה לה להגמרא להזכיר כלל התנאי "אי בעית", כיון דהתנאי אינו מעלה ואינו מוריד? ועוד מסתברא, דכיון דאמר ליה בפירוש "אי בעית", שמע מינה דהא דאמר ליה "אנא נמי למדבר נפקינא", היינו מפני שאם ירצה המפקיד שיחזיר לו במדבר יחזיר לו, אבל לא מפני שיוכל הנפקד להחזיר לו, וצ"ע.

2 "אמאי חייב". כלומר, דחייב משמע שב"ד מחייבים אותו, ואי ליכא תובע אין ב"ד יכולים לחייב אותו, דכמו שצריכים ב"ד הכי נמי צריכים תובע ונתבע ד"ועמדו שני אנשים" כתיב.

3 "רב חסדא אמר וכו' ארישא". נראה לי דרב חסדא מהפך את המשנה והכי קתני: "הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב ומנו את הצאן ושלמה היא, פטור. לא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו חייב באחריותו".

4 רש"י ד"ה פרה. "דמטלטלין נקנין אגב קרקע". לאו דוקא קנין אגב, דקנין אגב אינו שייך אלא במקנה וקונה, דכשמקנה לו קרקע ומטלטלין אז המטלטלין בטלין אל הקרקע, שהרי לקרקע יש חשיבות יותר, וכשהוא המקנה והקונה במעשה הקנין שהחלטתם על דבר מכירת הקרקע לא היתה דברים בעלמא, וממילא נשמע שהחלטתם בדבר מכירת המטלטלין היא בודאי החלטה גמורה, אבל בגזלן העיקר תלוי אם הדבר הוא תחת ידו וכחו. ועוד, אי מחמת קנין אגב, הרי אמרינן דבאגב לא בעינן צבורין, וא"כ מאי נפקא מינה אם הפרה הגזולה היא בשדה או לא? אלא הכא מטעם חצר אתינן, דכיון דשדה נגזלת הרי הפרה היא ברשותו, ולעיל מרבינן מן "אם המצא תמצא", דאפילו לא נטל הגניבה בידו ממש, אלא היתה בחצרו, דהיינו תחת רשותו, חייב מטעם גניבה.

5 תוס' ד"ה והלה. "כמו רישא דמתני' ". והא דלא מוכיח ממתניתין גופה, משום דמתניתין מוקמינן לה לקמן בבא לצאת ידי שמים, אבל מדינא אינו חייב לו משום דלא תבע ליה. אבל רב הונא ורב נחמן פליגי אי חייבין מדינא. ודייקי מהא דמדמה הגמרא פלוגתא דרב נחמן לסיפא דמתניתין שמע מינה דקים להו דהאי איני יודע היינו איני יודע אם חייב לך.

6 גמ' "מודה רב ברקועתא". כלומר, דהכא אתא רב להשמעינו דחזרה למדבר יצא, לאפוקי מהא דתנינן לעיל, "הגוזל את חבירו וכו' לא יחזיר לו במדבר", וקמ"ל דהיינו דוקא שאר חפצים. אבל צאן, במקום שיש לו עדר במדבר הרי משתמר שם, אבל בהא דצריך דעת או מנין לא קמיירי הכא, ומיתוקמא במקום שיש דעת, דהיינו רקועתא.

7 "לא עזים ולא גדיים". נראה לי דלא זו אף זו קתני, דאפילו גדיים, דאיכא למימר דגנב את אמה כשהייתה מעוברת וילדה אצלו, דקננהו בשינוי. ואפילו גזיזה דלא נעשה ממילא, אלא על ידי מעשה ואיכא למימר דהרועה גזז לעצמו וקנאה בשינוי. ואפילו תלושין דודאי הרועה תלשן, מ"מ לא קנאן, כיון דמעיקרא הוי צמר והשתא נמי צמר, כמו גזל דקלא וקטליה, דאמרינן לעיל דלא קנה. ולא דמי להא דאמרינן לעיל "גזילה חוזרת בעיניה" לר' יהודה, או "רואין אותה כאילו היא שומה אצלו בכסף" לר' שמעון, דהתם איירי שגזל את העז עצמה וגזזה, דכשגזז כבר קנה את העז לגזלן, להתחייב באונסיה, וכיון שהוא משלם כשעת הגזילה אינו משלם אלא עז.

8 "ולוקחין מהן חלב וגבינה". כלומר, אפילו גבינה, דהוי דבר המתקיים ואיכא למימר דבעל הבית יטול אותה ויבוא לעיר מ"מ קונים ממנו במדבר, דטפי איכא למימר דהרועה עשה את הגבינה מן החלב שהיה במדבר שלו.

9 רש"י ד"ה אית ליה. "ולא ידע כמה". ואע"ג דאדם עשוי למשמש בכיסו ומונה, הכא איירי ע"כ שלא משמש ולא ידע כמה. אבל לפי זה קשה, למה ליה למימר "דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה", לוקמי דאיירי שלא מנה, כיון דע"כ לאו בסתמא מוקמית ליה? ושמא י"ל, דכיון דהוה ליה זוזי אחריני בכיסיה יש לתלות ששכח כמה היה שם.