ביאור ראובן על בבא קמא ח׳

1 גמ', "וידחה ב"ח אצל זיבורית", וא"ת היכי דייק מבעל חוב אניזקין, דלמא ב"ח וכתובת אשה בשל עולם הן שמין וניזקין בשלו הן שמין, דכתיב מיטב שדהו ישלם, דהאיך דקא משלם, דהא לר' ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן פשיטא דיש חילוק בין ניזקין לכתובת אשה, בכתובת אשה אינו משלם מה שהוא זיבורית אצלה, דמאין יש לה קרקע, ואם כן משלם מה שהוא זיבורית אצל העולם או אצל הבעל, וכן נימא דלר' עקיבא נמי יש חילוק. וי"ל דשפיר איכא למילף ניזקין מב"ח, דהא לפי פשוטו של מקרא אף בב"ח אית לן למימר דבשלו הן שמין, דמה דרכו של אדם להוציא פחות שבכליו, וה"ה בכתובת אשה. וכיון דבב"ח וכתובת אשה מפרשינן הקרא דבשל עולם הן שמין הכי נמי בניזקין לר"ע. וכן משמע לשון הברייתא דתני ניזקין דומיא דב"ח וכתובת אשה, "היו לו בינונית וזיבורית, ניזקין וב"ח בבינונית", משמע דבאותה בינונית דגבי ב"ח גבי נמי ניזקין.

2 "שלא היתה לו עידית ומכרה". והא דקרי לה בינונית, משום דשויא כבינונית דעלמא.

3 "דלא שויא בינונית שלו". האי בינונית שלו לאו דוקא דהא הכא לכ"ע איירי שלא היתה לו עידית מעולם וא"כ היא עידית שלו, אלא כלומר, השדה שלו דהוי בינונית דעלמא.

4 "מכרן לאחד מיבעיא". ולא זו אף זו לא רק מכר לאחד אלא אפילו מכר לשלשה כאחד לא שייך למימר הכא, דא"כ האי "כאחד" קאי רק אמכר לשלשה ואנן בעינן לאוקמיה אף אמכר לאחד.

5 "כגון שלקח עידית באחרונה". והכי קאמר, "מכר לאחד", אפילו בזה אחר זה, יש לו ללוקח הזכות להגבות אותם כדינם.

6 "ושקליתו כולכו מזיבורית". וא"ת, א"כ כל מזיק יגבה לניזק מבינונית מטעמא דיכול למכור את העידית ובינונית ויהיה מוכרח לקחת מן הזיבורית. וי"ל דהכא הלא יצטרך למכור גם הבינונית ושמא לא ירצה למכור. ועי"ל דטעמא דאי שתקת איכא למימר רק בלוקח, משום דמותר לו לעשות כן, אבל במזיק גופא שאסור לו לעשות כן טענתו זאת אינה טענה, דהוי כמו שאין בידו לעשות כן.

7 רש"י ד"ה עידית. "ליתא לתקנתא". לרווחא דמלתא נקטיה, דהא אפילו הוי מדאורייתא דיניה בבינונית הוי שקיל נמי בזיבורית, כשאין לו בינונית, דיד בעל השטר על התחתונה, ועיין ברש"ש.

8 ד"ה אידי ואידי כגון שהיתה. "ותפוס לשון ראשון". משום דנראה דהא דקאמר "ואיבעית אימא" דרוצה לאוקמי אפילו בשלא היתה לו עידית ומכרה, דהיינו לדחות מה שאמר "הכי נמי מסתברא".

9 ד"ה מכרן. "ביום אחד". כלומר, דהאי כאחד לאו דוקא אלא ביום אחד, דהא אמרינן לקמן דאיכא למימר בהו חד מינייהו קדים.

10 ד"ה אמרת נכנסו. "מי לקח ראשון". ואע"פ שידוע מי לקח ראשון מ"מ כיון שאין ניכר בשטר הרי מחל זכותו.

11 תוס' ד"ה ואי בעית. "ולא גרס כעידית דעלמא". והיינו מפרשים הכי: אידי ואידי כשלא היתה לו עידית ומכרה, כלומר, ברייתא קמייתא, שהיתה לו עידית ועדיין יש לו כדפירשו התוספות לעיל וסברא דבשלו הן שמין ולפיכך גובה בעל חוב מבינונית שלו. ברייתא בתרייתא, שלא היתה לו עידית מעולם וסברא דבשל עולם הן שמין ולפיכך גובה בעל חוב מזיבורית אבל אם כן קשו תרווייהו, בתרייתא קשה, "אמאי קרי להו בינונית כיון דהוי עידית דידיה ודעלמא". קמייתא קשה, הא דקתני ניזקין ובעל חוב בבינונית אי בשלו הן שמין, אמאי לא יגבה ניזקין מעידית שיש לו? ואי בשל עולם הן שמין, אמאי גובה בעל חוב מבינונית שלו דהוי כעידית דעלמא.

12 ד"ה מר לית ליה, "גבי ב"ח מבינונית", ואע"ג דכדמוקי לה עכשיו סבירא להו להני תנאי דבשל עולם הן שמין, דאי בשלו הן שמין אמאי תנא קמייתא ב"ח בבינונית, הא כיון דלית ליה אחרת הוי ליה עידית גביה וידחה ב"ח אצל זיבורית. וכיון דבשל עולם הן שמין, איכא למימר דלא מחלק התם בין אית לו עידית לאין לו, כיון דלגבי העולם הוי בינונית, לפיכך תני בינונית וזיבורית משום דלגבי בעל חוב לא נפקא ליה כלום מעידית דהא מעידית לכ"ע אינו גובה? מ"מ הוי ליה למכתב נמי עידית, דהא בניזקין נמי קאי, והוי ליה לאשמועינן דניזקין דינו בעידית אם יש לו, והכי הוי ליה למיתני, היו לו עידית, בינונית וזיבורית, ניזקין בעידית, ב"ח וכתובת אשה בזיבורית, וחולקין בזה ארש"י, דפירש בהדיא דאפי' אם הוה ליה עידית גובה ב"ח נמי מזיבורית, להאי תנא.

13 ד"ה להוציא. "דהכי אית ליה לר"נ בכתובות". גם מזה יש להוכיח דבשלו הן שמין, דמה דרכו של אדם להוציא פחות שבכליו, ולא פחות שבכלים דעלמא, וליכא למימר דהיינו דוקא למי שדינו בזיבורית אבל עידית לניזקין שאני, דהא הקושיא שהקשה מברייתא לר' אבא הוי מבעל חוב, וא"כ משמע דסברי דכיון בבעל חוב בשל עולם הן שמין ה"נ בניזקין.

14 ד"ה כולן. "ככתובה בשטר דמיא", דלהאי לישנא, הא דלא גבי ממשעבדי במלוה על פה הוי משום דהלוה לא השתעבד עצמו כל כך, דאם היה רוצה לשעבד את הלוה היה המלוה דורש שטר באחריות, ואפילו לא כתב לו אחריות הוה ככתב ליה, דאחריות טעות סופר. אבל במלוה הכתובה בתורה אינה תלויה בהשתעבדות הנתבע שהרי הנתבע לא שעבד את עצמו כלום אלא שהתורה מעצמה חייבה אותו, והתורה חייבה אותו בכל החיובים, ולפיכך הוי כמלוה בשטר.

15 ד"ה אי שתקת. "כיון שאין מפקיע כחה". כלומר, כיון דמצד הדין היא גובה מזיבורית, אלא שהלוקח יפה את כוחה בזה שהוא לקח עידית באחרונה, וכיון שיש בידו שוב לגרע את כוחה, הרי היפוי כח שלה אינו יפוי כח שלם, דהוא רק בפועל אבל לא בכח, וכיון שכן אינו מועיל לה לשנות את דינה.

16 גמ' "גבו מבינונית וזיבורית". כלומר, דאי שייר אצלו חלק מבינונית וזיבורית הוה יכול לומר "לא בעינא בתקנתא דרבנן", אע"פ שחלק מבינונית וזיבורית מכר ללוקח שני, דכיון דהלוקח שני פטור לגמרי, מטעם "הנחתי לכם מקום לגבות ממנו", הוי כמי שאינו.

17 "אבל שייר בינונית דכוותיה", כלומר, דזהו רק במקום שהבינונית שהניח דומה להבינונית שקנה והלוקח הראשון היה יכול לדחותו אל הבינונית שהניח, אבל אם הבינונית שהניח היא רחוקה משאר שדותיו של הבעל חוב והבינונית שקנה, היא סמוכה, שהלוקח הראשון לא יכול להדחותו, מטעם מדת סדום, אז גם הלוקח השני אינו יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו, דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. זוהי סברת התוספות. ועיין מה שכתבנו הפשט לפי הסוגיא.

18 "הנחתי לך מקום לגבות ממנו". לפי פשט הסוגיא נראה הכי. שלשה טעמים הם: אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, להכי דייקי וזבני ארעא דלא חזיא לך, הנחתי לך מקום לגבות ממנו. הראשון הוא טעם לגבות דוקא מהלוה עצמו מה שיש לו. השני והשלישי הם לגבות מלוקח הראשון שקנה כל השדות. ושני הטעמים הללו אינם מחמת תקנה אלא מחמת סברא, דאם לא כן, אם יהיה לאדם מאה שדות בינוניות וזיבוריות ויהיה לו רק ב"ח אחד לא יוכל למכור שום שדה, דהלוקח יתירא פן יטרף ממנו הב"ח. והסברא הזאת שייכא גם לגבי לוקח ראשון שקנה כל השדות מהלוה. ולפיכך הסברא נוטה שהלוקח השני יוכל לקנות בלי פחד, שדה שהב"ח אינו רגיל לגבות ממנה. והיינו טעמא דלהכי דייקי והיינו אפילו לא הניח כמותה אצל הלוקח הראשון. וכן הסברא נוטה שיוכל לקנות שדה שהב"ח רגיל לגבות ממנה אם הניח כמותה. והיינו הטעם השלישי. וזה שלא כדברי התוספות ד"ה מצי.

19 רש"י ד"ה מאי. "בעינא בתקנתא דרבנן". כלומר, דבמקום שיש שני לקוחות, אין האחד יכול לומר לא בעינא בתקנתא דרבנן דהא התקנה היא לא רק בשבילו.

20 תוס' ד"ה בדיתמי. "חוזר וגובה מהן". החילוק הוא פשוט: דהתם איגלאי מלתא למפרע דהקרקע היה של אביהם. לאביי דאמר דמפרע הוא גובה, ולרבא אית ליה לבעל חוב בעצמו זכות בקרקע, מטעם שעבודא דר' נתן. אבל הכא הוי כמו שהלוקח נתן את הקרקע ליתומים במתנה, ופטורים מטעם שהניחו להם מקום לגבות ממנו.

21 ד"ה אבל. "א"כ נעלת דלת בפני לוין". ואע"ג דהראשון מכר לשני רק כל זכות שתבוא לידו והוא היה מוכרח לתת להבעל חוב מזיבורית טפי פורתא מכל מקום אינם מכריחים את הלוקח השני לתת לו מזיבורית משום שאי אפשר לטרף מלוקח אלא במקום שהלוקח פשע במה שקנה שעבודו של אחר, דאז אפשר לומר הלקוחות אפסידו אנפשייהו, אבל כאן שלא היה לו לדעת שהב"ח בוחר בזיבורית לא פשע הלוקח כלום ויכול לומר "להכי דייקי וזבני ארעא דלא חזיא לך".

22 ד"ה מצי. "היה יכול לדחותו אצל בינונית אחריתי". וטעם נעילת דלת אינו שייך הכא כיון דשני השדות הם שווים. וזוהי סברת התוספות.

23 ד"ה דינא. "בין פרוע בין מזויף". וכיון שכן מחייבינן ליה שבועה אם לא פרעו ולפיכך אין לפרש כמו שפירש רש"י, דנפקא מינה לענין שבועה.

24 בא"ד, "דנ"מ שעדיו של ב"ח וכו' ". כלומר, עדי קיום השטר, דעדים החתומים בשטר אם היו קרובים לראובן נעשה השטר בפסול והמלוה לא הוי מלוה בשטר ולא טרף ממשעבדי.