ביאור ראובן על בבא קמא כ״ז

1 גמ' "בא שור וקיבלו בקרניו פלוגתא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ורבנן". לכאורה נראה דהאי פלוגתא לא משכחת לה אלא אליבא דר' יהודה בן בתירה דלרבנן דפטרי בא אחר וקבלו בסייף הכי נמי פטרי הכא את השור ממיתה, דכמיתת הבעלים כך מיתת השור, וכיון שהשור פטור ממיתה, בעלים פטורין מכופר, דהא הכא אליבא דרבה קיימינן דאית ליה הכי לקמן. אבל הלשון לא משמע כן, דהא סתמא קאמר "פלוגתא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ורבנן" ומשמע דהא אינו תלוי כלל בפלוגתא דר' יהודה בן בתירה. ונראה דהכא אפילו רבנן מודו, דכיון דמיעוט גוססין לחיים חיישינן שמא היה חי, ובשור אזלינן בתר מיעוט לסקלו, כדאיתא בסנהדרין, בהנשרפין, גבי שור שהוא מחויב סקילה שנתערב באחרים.

2 "תרוייהו תננהי". והא דלא מקשי ארבה, מאי קמ"ל תנינא? י"ל דעיקר מלתא דרבה בא משום הבעיא דלקמן, בעבדו ובשורו, וכמו שאמר, הרי אמרו.

3 רש"י ד"ה פטורין. "לר' יהודה בן בתירא חייב זה שקיבלו בסייף". ואע"ג דבנזקין הראשון חייב, במיתה לכ"ע פטרינן את הראשון, דבמיתה לא קטלינן ליה לרוצח אלא כשהנרצח מת מהכאתו, ואפילו אמדוהו למיתה ממתינין עד שימות הנרצח, והכא הרי לא מת מהכאת הראשון. אבל בנזקין הרי נפסד כבר הניזק במעשי הראשון דמשעה שהשליך לא שוה כלום, ואם כן הראשון גמר את מעשי ההיזק. ועיין סנהדרין עה. בתוספות ד"ה "בגוסס בידי אדם".

4 ד"ה עבדו. "פטור שהיה לו לעבד לסלקה". הרי שרש"י מפרש בעבד מותר. ואם תאמר היכי סלקא דעתיה דבעבד יהא חייב, הרי פשיטא שלעבד יש דעת לסלקו. ונראה דרש"י מפרש הבעיא בהניח הרב גחלת על לב עבדו, ומיבעיא ליה דשמא לא יסלק מאימת רבו. וכן נראה הלשון ברש"י.

5 תוס' ד"ה הניח. "ומיירי שלא מת העבד אלא הוזק". כלומר, ששם את הגחלת במקום שהעבד אינו יכול כי אם להנזק, אבל אם שם במקום שיכול למות אז פשיטא דהרב יסלקו, דהרי כשימות לא יקבל בשבילו שום דמים.

6 גמ' המניח את הכד". הא דתני הכא "המניח את הכד", משום דסליק בפירקין דלעיל, "סימא את עין הכירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם", ולפיכך קאמר שאם שבר על ידי שנתקל בכלי שלא בפשיעתו פטור.

7 רש"י ד"ה בעל החבית חייב. "מפרש בגמ' ". כלומר, בגמרא מפרש אמאי קאמר בעל ה ולא בעל הכד. אבל טעמא דחייב אינו מפרש בגמרא, דכיון דשברה פטור ממילא אם הוזק בה חייב בעל החבית.

8 ד"ה למקח. "שביד המוכר לתת לו איזה שירצה". דסתמא דמלתא דהלוקח הוא המוציא, כשבא להוציא הדבר שקנה.

9 תוס' ד"ה ואיכא. "ולא אזלינן בתר רובא". וא"ת למה לי תרווייהו לישמעינן בחד מינייהו דיד המוחזק על העליונה ואין הולכין בממון אחר הרוב והוא הדין אידך? י"ל דצריכי דאי אשמועינן בלוקח הוי אמינא דוקא לוקח יכול לאמר לא אתן לך מעות אם לא תתן לי גדולה, משום דכל זמן דלא נתן לו עוד מעות עדיין עסוקין באותו מקח ויכול לחזור בו, אבל מוכר, לא. ואי אשמועינן במוכר הוה אמינא דוקא מוכר כשקבל מעות ידו על העליונה, משום דהלוקח כשנתן מעות היה לו לפרש וכדאיתא ברשב"ם בהמוכר פירות אבל לוקח לא.

10 בא"ד "ומיידי דאית ליה זוזי דלא שייך לומר שקול". כלומר, דהכא הרוב והמיעוט הוו באנשים הקוראים "דרובא קרו לה לכדא כדא", וכיון דהלוקח והמוכר הוו שניהם מן הקוראין הספק הוי על כל אחד מה הוא קורא. אבל התם הרוב והמיעוט תלוים רק בלוקחים, "רובא דאינשי לרדיא זבני ומיעוט לנכסתא", ולכן הספק הוי רק בלוקח, מה שהוא לקח אם לרידיא אי לנכסתא, והמוכר בא בטענת שמא.

11 בא"ד "ומיירי דאית ליה זוזי דלא שייך לומר שקול כדך בזוזך". כלומר, כיון דאוקמינן שמכר לו כדים או חביות שוה מאתים זוז, ומה שנותן לו, בין כדים ובין חביות, הוא נותן לו בשוה מאתים זוז, וא"כ מה שהמוכר אינו רוצה לתת להלוקח חביות הוא בודאי משום שאין לו חביות, וכיון שאין לו הוא יכול להכריח את הלוקח לקחת את הכדים אפילו אי הולכין בממון אחר הרוב והדין עם הלוקח, דכיון דאין לו חביות והדין עם הלוקח, הרי חייב המוכר להחזיר להלוקח את דמיו משום מקח טעות, והוי כבעל חוב, ובעל חוב יכול לשלם אפילו בשוה כסף, כל מה שהלוה רוצה, ולפיכך יכול לאמר לו קח את הכדים בתורת שוה כסף? ומשני דאית לו זוזי למוכר, ואינו יכול לסלקו בשוה כסף.

12 בא"ד "והקנה לו אגב קרקע". עיין מהר"ם.

13 בא"ד "מהו דתימא זיל בתר רובא אע"פ שהדמים מסייעים למוחזק, קמ"ל". כלומר, לעולם דנתן לו רק דמי כדים, ומ"מ תובע חביות משום דהתנה עמו חביות, ורוב האנשים קוראים חבית רק לגדולה, קמ"ל מתניתין דבמקום שיש הוכחה של ממון אין הולכים אחר הרוב, והיינו דאמרינן "דאין הולכין בממון אחר הרוב.

14 גמ' "איבעי ליה לעיוני ומיזל". ומטעם ד"כל המקלקלין בר"ה, כל הקודם בהן זכה, ליכא למיפטריה הכא, כיון דליכא שבחא.

15 "בממלא רה"ר כולה חביות". קצת קשה, היכי מוקי לה בממלא ר"ה כולה חביות, הא במתניתין "המניח את הכד" קתני, לשון יחיד? ורב פפא נמי, אדמקשי מדיוקא דמתניתין לקשי ממה דכתוב בהדיא לשון יחיד? ושמא יש לאמר דנקט לשון יחיד משום דדרך לכתוב מספר גדול בלשון יחיד, כמו חמש מאות איש. ודוחק.

16 "אפילו שבר נמי". דעבד אינש דינא לנפשו. ואפילו לפירוש התוספות דלקמן, דהא מיקרי ליכא פסידא, מ"מ הרי הלכתא כרב נחמן בדיני.

17 "הוא דאזיק אנפשיה". ואע"פ דחברו נמי פשע מ"מ לא הוי אלא גרמא בנזקין, דהוא בעצמו עשה ההיזק בידים, אבל כשנתקל הרי הוא כמו שלא עשה כלום, משום דהיה עומד לתקלה משעה שהניח המניח.

18 רש"י ד"ה אין הולכין. "היכא דמסתפקא לן מילתא". כלומר, דוקא היכא דהדבר הוא בספק. אבל היכא דאין ספק בדבר, אלא בדין, היאך לפסוק, אז הולכים אחר רוב דעות.

19 ד"ה אלא אי כשמואל. "שהמניח לא פשע". כלומר, שלא פשע כל כך כמו בממלא ר"ה כולה חביות. אבל פשיטא דאף לשמואל ולר' יוחנן פשע, שהניח במקום שאפשר להינזק.

20 ד"ה הרי אמרו. "שגדולה בושת מכת הארכובה מדחיפת היד". כלומר, דדחיפת היד תנן לקמן צ. התוקע לחברו נותן לו סלע.

21 תוס' ד"ה קא משמע לן. "אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא". כלומר, דדוקא גבי רובא דדיינים גמרינן דיני ממונות מדיני נפשות בקל וחומר, משום דגבי דיינים כשיש רוב נגד מיעוט אז המיעוט גופא מחויב להסכים עם הרוב, דאחרי רבים להטות כתיב, ולפיכך הוי המיעוט כמו שאינו, ואז פשיטא, דהחזקה בעצמה אינה מועלת דהא יש ביד ב"ד הכוח להוציא ממון. אבל במקום שהמיעוט נשאר במקומו, אז ליכא למילף דיני ממונות מדיני נפשות בקל וחומר, דשאני ממון דאיכא חזקה נגד הרוב. ואפשר לאמר סמוך מיעוטא לחזקה. ועיין בשב שמעתתא.

22 ד"ה אמאי. "דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק". כלומר, דאי אפשר להדיינים להאשים אדם על שגגותיו בינו לבין עצמו, משום דכל אדם עושה שגגות כאלו, אבל אפשר להאשים אדם ששגג כלפי חברו, שאין אחד מחויב לסבול משגגותיו של חברו. ומ"מ נראה לי דמכאן אין ראיה כל כך, דאפשר דהא דהקשה "אמאי פטור", משום דנשנה קודם במשנה, אבל ה"נ דקשה אמאי חייב המניח.

23 בא"ד "ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור דגבי אדם לא אמר הכי". כלומר, דשאני חיובא דאדם מחיובא דבהמה: בבהמה אינו חייב אלא מטעם שמירה, ומדבר משונה אינו מחויב לשמור, אבל כשאדם בעצמו הזיק הוא חייב מטעם מזיק ומקלקל, ובדבר משונה הוי גם כן מקלקל ומשחית.

24 בא"ד "בעל הגמל פטור ולא אמר איבעי ליה לעיוני". וסלקא דעתייהו דהכא הוי כמו אדם המזיק, משום דהוא מוליך את הבהמה.

25 בא"ד "דשור פקח ביום פטור". ולי נראה דלא קשה, דאע"ג דלא מחייבינן את בעל הבור כשנפל בבורו שור פיקח ביום, משום שלא פשע עליו, דדרך השוורים מעיינין בדרכים ואינם נופלים בבורות, מ"מ אי אפשר לחייב נמי את בעל השור כששינה והלך על גב חברו הרובץ בר"ה שלא ברשות, משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו בהלוכו פטור, ואין לו לבעל השור לשמור את שורו מדבר זה. תדע, שהרי פטרינן רגל בר"ה ולא אמרינן לא הוי ליה לשור לסגוי על הכלי. אבל אי איכא לאקשויי הכי קא קשה לי: מאי שנא שור פיקח מאדם, דהוכיחו התוספות שבעל התקלה היה חייב עליו אפילו אי הוי ליה לעיוני, משום דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק? וי"ל דאפילו לפי מאי דס"ד לעיל דאף אדם איבעיא ליה לעיוני מ"מ לו לעיוני כמו שור שעיניו למטה.

26 בא"ד "דא"כ לבעוטי נמי אית לה רשותא". דהא אמרינן בגמרא דלרב אפילו שבר נמי.

27 ד"ה "ושמואל אמר. באפילה שלו". הציון צ"ל לפי שאין דרכן להתבונן בדרכים.

28 בא"ד "ולא מחייב מטעם אדם המזיק", שהרי הכא שברה בידים, ואיכא לחייבו נמי מטעם אדם המזיק בידים.

29 בא"ד "אלמא אע"ג דנפטר שומר חנם מחייב בה אדם המזיק והיינו טעמא וכו' ". כלומר, דהכא אמרינן דאונס ששומר חנם פטור כמו הזיק על ידי רוח שאינה מצויה אדם המזיק חייב. והתם אמרינן דאונס ששומר חנם פטור כמו נתקל אדם המזיק נמי פטור, וא"כ יש אונס בש"ח שהוא גדול כל כך שנחשב אונס אף לגבי אדם המזיק ויש אונס שאינו גדול כל כך וחייב באדם המזיק. ומסברא אית לן למימר, דאונס היותר גדול הוא, גנבה, והיותר קטן הוא, אבידה.

30 בא"ד "אפי' בחנם חייב כמו שומר שכר שחייב על האבידה". והכא אפילו בחנם חייב משום דשוחט הוא מזיק, ומזיק חייב על אונס כאבידה כמו ש"ש.

31 בא"ד "בחנם פטור דהוי כעין גניבה". עיין בסנהדרין עב. ששם פירשנו.

32 ד"ה הרי אמרו. "י"מ דלעני שבישראל קאמר". דליכא למימר דלכל אדם קאמר דא"כ הוי דבר קצוב, והוי קנסא באמת, וא"כ היכי מוכיח בהחובל מהכא דכל בושת אינם גובים בבבל, שמא שאני הכא, משום דהאי בושת הוי קנס אבל בבושת דמשערינן הכל לפי המבייש והמתבייש, דהוי ממונא, אימא דגובין אפילו בבבל? ועיין לקמן בהחובל פד:

33 בא"ד "סטרו נותן לו מאתים זוז ומוקי לה לגדול שבישראל. קשה לי, ממאי דדומיא להא דתנן סטרו נותן לו מאתים אפשר דדומיא להא דתנן ברישא, "התוקע לחבירו נותן לו סלע", דמפרש ר"ת דקאי אעני שבישראל. וכן נראה יותר, דשלש יותר קרוב לסלע ממאתים זוז. ואפשר דהתוספות פירשו דהאי שלש הוי של מאות זוז, מדלא קאמר שלשה, דסלע הוי לשון זכר. ולולא מסתפינא הייתי אומר, דהאי סטרו נותן לו מאתים, ר' יהודה משום ר' יוסי קאמר לה.