ביאור ראובן על בבא קמא כ״ג

1 רש"י ד"ה ה"ג וליחייב. "לישלם בעל הגחלת חצי האחר". לאו דוקא, דהא בעל הכלב יכול לאמר שותפתאי מאי אהני לי, כדאמרינן לר' נתן. והכי איתא בתוספות.

2 תוס' ד"ה טמון. "אין תימא דפטור טמון". כלומר, דקשה לו, הא מאן דמדמה אשו לממונו לא מדמה להו בדיניהם כמו כן נימא נמי דמאן דמדמה אשו לחציו אינו מדמה להו בדיניהם. ותירץ, דלא דמי, דבממונו נכללו כמה מזיקים שונים, כמו קרן, שן ורגל וכו'. אבל אדם המזיק הוי אב אחד לכל דאתי מחמתיה, ובאדם אין חילוק בדבר שעולה על דעתו שיזיק, כמו גלוי, לדבר שאין עולה על דעתו שיזיק.

3 ד"ה וליחייב. "פי' גם בעל הגחלת". נראה דהתוספות לא היו גורסים בגמרא "ולחייב נמי בעל הגחלת" כדאיתא בגירסא שלנו.

4 ד"ה בשחתר. "ולישני כגון דנפלה גודא בליליא וידע בעל הכלב ובעל הגחלת לא ידע". כלומר, היכי דייק מהכא דסתם דלתות חתורות הן אצל כלב, משום דליכא לאוקמי הכא אלא בשחתר ואפילו הכי מחייב בעל הכלב נ"ש, ולא אמרינן משונה הוא, לפירוש רש"י, או אנוס הוא לפירוש התוספות, הא איכא לאוקמי בשלא חתר אלא דנפל גודא בלילה.

5 "גבי עיזי דבשדות רגילות הוא לפעמים". כלומר, דלקמן גבי עזי דבי תרבי, דקפריך ואי צריך לגדור, שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה? ומשני דנפל גודא בלילה, והתם נמי צריך לאוקמי דבעל השדה לא ידע דנפל, דאי ידע ולא גדר, הוי כלא גדר מעולם, ובעל הבהמה ע"כ ידע, דאי לא ידע, אנוס הוא. והיכי אוקי אביי התם בדבר כזה דלא שכיח? ומשני, דהתם דהוי בשדה דבר כזה שכיח הוא, אבל הכא לא שכיח משום דהוי בבית.

6 ד"ה סתם. "תימא דילמא משום דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס". איני יודע מה קשה להם, הא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, על כרחך סתם דלתות חתורות הן אצל כלב. וכיון שכן אף למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, סתם דלתות חתורות הן, דהא בהא לא מצאנו שום פלוגתא דאמוראי, וממאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור נשמע לאידך. ומיהו בלאו הכי משני בתוספות שפיר.

7 בא"ד "תחלתו בפשיעה משום פתיחה". כלומר, לעולם חתירה הוי אונס ומ"מ חייב בעל הכלב משום שפשע בזה שהניח את כלבו חפשי שיכול להכנס בבית פתוח, דהרי אף אל בית פתוח חייב משום שן כדקושית התוספות, דלא כאביי זה לפירוש ר"ח, דמביא הרא"ש, דשאני בית משדה.

8 בא"ד "דלגבי פקח או לגבי שוורים לא פשע כלל". ואע"ג דפשעו אף לענין שור זה כשהלך בלילה, מ"מ הרי סתם שוורים אינם הולכים בלילה. ועוד, הרי עכשיו, דהוי יום, לא פשעו לשור זה. אבל כאן אף עכשיו פשעו לגדיש זה, שהרי הכלב יכול למצא דלת פתוחה וגחלת לשרוף את הגדיש.

9 ד"ה תפשוט. "אם הושיט פירות בפי פרה חש"ו ונכרי דלאו בני תשלומין נינהו". אם חש"ו ונכרי דלאו בני תשלומין נינהו הושיט פירות בפי פרה כצ"ל. אבל קשה לי הא נכרי חייב בלקיחה כמו ישראל וא"כ מ"ש נכרי דנקט. וכי תימא דאע"ג דהנכרי חייב מ"מ יכול לתבוע גם מישראל אם רוצה, משום גזל ולא נתיאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה, א"כ יכול נמי לאוקמי בישראל. וי"ל דמשום הכא נקט נכרי משום דהוי בעל דין קשה ומסתמא רוצה לתבוע במזיק, בעל הפרה, אבל הכי נמי יכול לאוקמי בגדול ישראל.

10 בא"ד "שהבהמה לא היתה יכולה ליקח אם לא שהושיט לה", דאי יכולה ליקח הוי כמו תחילתו בפשיעה וסופו באונס.

11 בא"ד "לתוך פיה דחייב דכחצר הניזק דמיא". עיין במהדורא בתרא, דכיון דפיה הוי כחצר הניזק הוי גם הלקיחה וגם האכילה בחצר הניזק, דמה שהיא בולעת הוי כמו לקיחה,

12 גמ' "מאי בעי ידך בפומי דכלבאי", כלומר, דהא אף קרן פטור ברשות המזיק.

13 "לענין קטלא לא אמרי' ". כלומר, דקטלא חייב משום שהוא רוצח, ואם הרג ברשות המזיק נמי רוצח הוא.

14 "בשחתרה". וצריך לומר דסתם גדרים חתורות הם אצל בהמות, דאי לאו משונה הוא ולא הוי שן ואע"ג דבהכונס אמרינן דחתירה הוי אונס אצל בהמה, הייני אצל כותל ולא אצל גדר, ודוחק.

15 רש"י ד"ה לא אמרינן. "דפשיטנא לה מכלב שנטל חררה". והא דלא פשיט מהשן מועדת לאכול את הראוי לה ומכל הני דמתניתין הקודמת, כמו שהקשו בתוספות, אפשר לומר לפירוש רש"י דנטר עד דגמר לה למילי דשן וקא פשיט לה.

16 תוס' ד"ה תפשוט ע"א. "והשיך היינו דתחב ודחק שיני הכלב ונחש בבשר חבירו". כלומר, דלא תקשי כיון דשסוי מקרי אפילו הכניס יד חבירו בפי הכלב, א"כ מה הבדל בין שסוי להשיך, ומאי שנא דבשסוי כ"ע פטרי ובהשיך פליגי ר' יהודה ורבנן.

17 ד"ה תא שמע. "ותימא דאמאי לא משני לענין קטלא לא אמרינן וכו' ". וליכא למימר דמעיקרא לא אסיק אדעתא טעמא, דלענין קטלא לא אמרינן, דהא מייתי מברייתא.

18 בא"ד "רישא בין לענין מיתה בין לענין נזקין". וא"ת לפי מאי דמפרשי לעיל דשסוי היינו אפילו הכניס יד חברו בפי הכלב, א"כ אמאי קתני משסה פטור, הא אמרינן בתוספות דלעיל דדוקא אם הושיטו חש"ו ונכרי פירות בפי פרה, משום דלאו בני תשלומין נינהו, הא אחר חייב? וי"ל דהתם חייב משום דכשהגביה את הפירות הוי כמו שגזלם, והכי נמי אמרינן במנסך יין דחייב משום דכשהגביה קנה אבל הכא ביד אדם לא שייך גזלה, ומטעם מזיק ליכא לחייבו דהוי גרמא.

19 ד"ה איזהו. "כרשב"ג דאמר בשלש זימנין הוי חזקה" ורבי סבר התם דבתרי זימני הוי חזקה. ואפשר לאמר דמשום חומרא דנפשות מחמיר טפי.

20 ד"ה שיהו. "כגון ע"י תינוקות". כלומר, דסברא היא, כיון דמה שאמר ר"ג במועד, "שהעידו בו שלש פעמים", היינו אף שלש פעמים, כדמוכח בגמרא, בברייתא, א"כ הא דאמר בתם, "שיהיו התינוקות", נמי אף. ועוד, דכיון דמצינו בתורה גבי מועד דשלשה ימים הוי סימן להרגל ע"כ ילפינן במה מצינו דאף לחזרה הוי הרגל. והא דג' פעמים לר"מ, וכן לר' שמעון, אינו מועיל לחזרה, אע"פ שמועיל להעדאה? יש לחלק בין העדאה לחזרה, דדבר פשוט הוא דעברת הזמן בלי נגיחה הוי סימן לתמות, וכיון דבשלשה ימים חזרה, הוי טפי עברת זמן בלי נגיחה סימן לתמות מחזרת ג' פעמים ביום אחד. וכן לענין העדאה, כיון דבשלשה ימים בשלש נגיחות הוי טפי עברת זמן בלי נגיחה מג' פעמים ביום אחד, א"כ בשלשה ימים הוי טפי סימן תמות מג' פעמים ביום אחד, ואם שלשה פעמים בג' ימים הוי סימן להעדאה קל וחומר לג' פעמים ביום אחד, דלא הוי כל כך סימן תמות.