ביאור ראובן על בבא קמא צ״ד

1 גמ' "אמר קרא הם". "פירוש שניהם" מהרש"ל.

2 "אין זה מברך אלא מנאץ". וכתב במאירי: "ומכל מקום אינו רשאי ליהנות בלא ברכה, ומברך הן המוציא, הן ברכת המזון, הן שאר ברכות, הכל כפי הברכה הראוי לה. ומכל מקום יראה לי, שאין מצטרף עם אחרים לזימון, שאין קבע לאוכל בעבירה, כמו שכתבנו בברכות. וכן אינו מברך על החלה, הואיל ואין כאן הנאה אלא ברכת מצוה, ואין ברכה לעשות מצוה בעבירה". ולי נראה לחלק בין ברכת המוציא לברכת חלה, דברכת המוציא חייב משום הנאתו, והרי נהנה, אבל חלה הרי אינו יכול להפריש מדבר שאינו שלו, וא"כ אין כאן חלה כלל - ועל מה יברך? ואפילו לרבא דקנה בשינוי וטעמו משום מצוה הבאה בעבירה, מ"מ הרי לא קנה קנין גמור, אלא בשינוי, א"כ לענין שם שמים הוי כאילו לא קנה. ועיין לעיל סז. בתוס' ד"ה אמר עולא. אבל לענין ברכת המוציא הרי לא בעיא קנין, ומוסיף במאירי: "ויש חולקין, שלא לברך אף ברכת המוציא". ומכאן משמע דדוקא חלה.

3 "מפני תקנת השבים". כתב הרשב"א: "לאו שבח דפטמה גזלן קאמר, דאילו כן מדינא נוטל, בלא תקנת השבים, דאמר ליה, אנא מפטימנא ואת שקלת? וכן לא שבח דיוקרא קאמר, דההוא דנגזל הוי, דהא כל דאיתיה בעינא הדרא, ואילו אכלה ההיא שעתא משלם כיוקרא דהשתא, כדאמרינן בשילהי המפקיד, בגוזל חבית של יין ומעיקרא שויא זוזא וכו' ועיין לעיל סה.. אלא בשבח שהשביח ממילא, כגון עגל ונעשה שור, או שרועה באפר ונתפטמה. ואי נמי שפטמה, ונוטל שבח היתר על ההוצאה, וכל זה מפני תקנת השבים, למ"ד שינוי במקומו עומד". וקשה לי, הא בעגל ונעשה שור הוי שינוי שאינו חוזר, ובשינוי שאינו חוזר הרי קונה מדינא לרבא אליבא דר' שמעון בן אלעזר? ושמא הך פירושא לאביי, אע"פ שהלכתא כרבא לגבי דאביי מ"מ פירש הברייתא למאי דס"ד מעיקרא. והיינו דקאמר, "למ"ד שינוי במקומו עומד".

4 "א"ל הכי קאמרי". כלומר, הני תנאי לא סבירא להו כברייתא דתני גוריון דמאספורק, דב"ש הם האוסרים וב"ה המתירים אבל ליכא למימר דסבירא להו כהברייתא דגוריון, אלא שסוברין דהמחלוקת של ב"ש וב"ה אינה בשינוי קונה, דא"כ, היכי קאמר אביי וסתמא דגמרא שחולקים בשינוי קונה, נגד כל הני תנאי.

5 "בהכחשה דהדר". וכי תימא היינו סברת ר' שמעון בן יהודה וא"כ הוו שניהם בשיטה אחת? יש לאמר דלא דמי, דהכא הרי הדר מאליו, ולפיכך לא הוי שינוי, אבל בצבע הרי לא יחזור מאליו, ומה שאפשר להעבירו על ידי צפון לא חשיב ליה שינוי החוזר, דהוי כפנים חדשות. וכן ר' שמעון בן יהודה איכא למימר דלית ליה דר' שמעון בן אלעזר, משום דגבי הכחשה, מי יאמר דהדרא? אבל גבי צבע לעולם הוא יכול להעבירו. וכן כולם יש סברא מיוחדת, במלתיה, דאיכא למימר דהאחרים לית להו הך סברא.

6 תוס' ד"ה לא הפריש. "למימר שינוי במקומה עומדת". והשתא בכל הני דאמר אביי "אמרו דבר אחד", איכא למימר דאזיל לטעמיה דצבע לר"ש בן יהודה הרי אינו מחלק בין יכול להעבירו ע"י צפון, והיינו משום דתני צבע סתם. וכן בכיחשה לר' שמעון בן אלעזר. והיינו דקאמרה דגמרא לקמן דאביי אינו מדלק בין הדרא ללא הדרא. ובקרבן וכן בברכה, הרי לית ליה טעמא דאמאיס לגבוה ומצוה הבאה בעבירה, דהא הקשה לרבה מ"קרבנו ולא הגזול", וקאמר, דאי יאוש קנה הוי לן להכשיר אפילו לקרבן, הרי שאין לו לא טעמא דמאיס ולא טעמא דמצוה הבאה בעבירה, ואע"ג שהתוספות סז. ד"ה אמר פירשו התם, "לענין ברכה, להזכיר עליו שם שמים ראוי להחמיר יותר", היינו לרבא דהכא, אבל אביי לית ליה הך סברא.

7 בא"ד "וי"ל דתרתי ש"מ". קשה לי, כיון דלאביי תרתי שמעת מן ותעזב יתירא א"כ אפשר שגם שלש שמעת מינה, דתעזב משמע בכל אופן תעזב פאה, אם רק הוא אוכל ונשמר, ואם כן, מנא ליה לאביי דסבר ר' ישמעאל שינוי במקומה עומדת, אפילו אי סבירא ליה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד מהני, מ"מ בא תעזוב יתירא ללמד שחייבים להניח פאה אף מן העומרים ואף מן העיסה, אע"פ שנשתנה. וכן בא ללמד דינא דהמפקיר כרמו. ושמא יש לחלק, דאפשר ללמד מן תעזב שני דברים שאינם בבת אחת באותה פאה עצמה כמו עומרים והמפקיר דמקום שיש חסרון דעומרים אין חסרון דהמפקיר, דהכי קאמר קרא, במקום שיש לך סברא שלא להניח פאה תניח, וזה אפשר לאמר בין בעומרים ובין בהפקיר, אבל בעיסה הרי יש לך שתי סברות שלא להניח פאה ואם כן אי אפשר ללמד מתעזב יתירא.

8 ד"ה מירחו. "ואפי' למאן דאית ליה ברירה". כלומר, דהפיאה שהוא מפריש עכשיו כבר היתה פאה בשעת קמה, אלא שהיתה יחד עם תבואתו ועכשיו הוא מסירה. ופירשו התוספות דטעמא דלא אמרינן הכא ברירה משום דכיון דנתחייב פעם אחת במעשר שוב לא יפטר. ולי נראה טעמא, דלא שייך כאן כלל ברירה, כיון שלא רצה כלל להפריש בשעת קמה, דברירה היינו שאחר כך יתברר מה שרצה קודם, כמו אם גירש אשה שתצא בפתח תחילה, הרי רצה לגרש אותה אשה אלא שלא ידע מי היא. וכן, שני לוגין שאני עתיד להפריש, הרי אמר כי אותן שני לוגין הוא רוצה לתת עכשיו תרומה. וכן בירושה, אנו אומדין דעתו של אדם שהוא רוצה לתת לכל אחד מבניו מה שיפול לו בגורל או שהתורה נתנה לו תיכף מה שיפול לו. ולדברי התוספות קשה, דאי אמרינן ברירה הרי יוברר הדבר למפרע דאותו שנותן עכשיו לעני בתורת פאה היה כבר פאה משעת קמה, ואם כן לא היה זה מעולם מחויב במעשר, וליכא למימר, "שוב לא יפטר". וכן אמרינן גבי לוקח יין מבין הכותים, דאע"ג בשעה ששותה הרי לא הפריש עוד תרומה ומעשר, שהרי אם יבקע הנוד תמצא שהוא שותה טבל למפרע, ולא אמרינן מה ששתה היה כבר מתוקן, והתרומה והמעשר נשפך, והיינו משום שאמר, "שאני עתיד להפריש", אבל עכשיו עוד לא הפריש. ומ"מ כשהפריש נמצא שמה ששתה לא היה מעולם טבל, והיינו משום שאמרינן דההפרשה אחר כך מועילה למפרע, והכי נמי לא שנא.

9 בא"ד "תרומה נמי לתני שתורם ונותן לו". והרשב"א פירש: "דכל שאמר מעשר ונותן לו כאילו אמר תורם ומעשר, שהרי אינו רשאי להקדים מעשר לתרומה, כדכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר, הלכך, כל שאתה מחייב לעשר וליתן לו כאילו חייבתו לתרום". והא דלא הקשו על ר' ישמעאל דאמר, "אף מפריש מן העיסה ונותן לו", למה לא מפריש חלה תחילה? משום דחלה אף העני צריך להפריש מן הפאה כדאיתא במסכת חלה פרק א, משנה ג: "אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות, הלקט והשכחה והפאה וההפקר".

10 בא"ד "דתרומה דבר קל לתרום". שחטה אחת פוטרת את הכרי.

11 בא"ד "בין כך ובין כך חייבין במעשר". ואע"ג דמותרות משום גזל מטעם יאוש ויאוש פוטר ממעשר? היינו קודם גמר מלאכה, כדאיתא בתוספות ב"מ קא.

12 גמ' "דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו". פירוש הראב"ד: "ועל זה השינוי אמר ר' יוחנן דבר תורה גזלה הנשתנית חוזרת בעיניה, משום דהדר לברייתא הוא". ואם תאמר, היכי יליף לה מקרא? יש לאמר, דהכי קאמר: "אשר גזל מ"מ", איך שהיא אם יכולה להיות שוב כמו שגזל. ואם תאמר, מאין הוא יודע שהמשנה מדברת בשינוי החוזר לברייתו, דקאמר, שהשינוי שבמשנה הוא קונה דוקא מפני תקנת השבים? יש לאמר, משום דקשיא ליה כדמקשה לעיל, "כלים אין שיפן לא", ומתרץ כדאביי.

13 "בימי רבי נשנית משנה זו דתניא וכו' ". נראה לי דהכי פירוש הך ברייתא דתניא "מעשה באדם אחד" נשנית בימי רבי. והכי היה קים לו לר' יוחנן אבל אין לפרש שהביא מן הברייתא ראיה שהברייתא ד"תנו רבנן" נשנית בימי רבי, דמאי ראיה מהך ברייתא?

14 "מיתיבי הניח להם וכו' ". נראה לי דאגב גררא דאיזהו נשך קאמר הכא מיתיבי, דבאמת הוה ליה למימר הכא ורמינהו, כיון דמקשי מברייתא על ברייתא. ולדברי ר' יוחנן אין מכאן קושיא כלל, אלא להיפך, מדבריו נקל יותר לתרץ, "דכאן קודם תקנה וכאן לאחר תקנה".

15 "הא אביהם חייב להחזיר". דליכא למימר דהא קמ"ל דאפילו אינהו דליכא תקנה גבייהו, מ"מ אינם חייבים להחזיר, משום דקנינהו ביאוש ושינוי רשות, דפשיטא כיון דאביהם לא היה חייב להחזיר הוי כמו שהקנו לו חכמים וכיון שכן אף הבנים אינם חייבים להחזיר אע"פ דליכא תקנה גבייהו.

16 "חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם". אבל הוא בעצמו אינו חייב להחזיר אפילו בדבר המסוים אם אינו חש לכבודו.

17 "שלא הספיק להחזיר עד שמת". כלומר, שעשה תשובה לפני מותו, שזהו דרך החוטאים, ולפיכך כתב סתמא, חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם.

18 "גזלנין מאי שגבו איכא וכו' ". קשה לי, לימא דהאי, "אע"פ שגבו" קאי רק על מלוי ברבית, והכי קתני: הגזלנין, ומלוי ברבית אע"פ שגבו, מחזירין. וא"ת א"כ מאי קמ"ל בהגזלנין, הרי כתוב בתורה, "והשיב את הגזלה אשר גזל", הא טובא קמ"ל דליכא תקנה? וי"ל דלא שייך למימר קמ"ל דליכא תקנה, דמנא ידע? דלא שמענו אינו ראיה. ומ"נ אי תנא דהך ברייתא לא ידע כלל על דבר תקנה, א"כ לא אשמועינן מאומה במה שכתב מחזירין, ואי ידע, א"כ לא שייך לחלק, דלא שמענו אינו ראיה. וכן משנה בתוספות ב"מ סב. ד"ה גזלן.

19 "ואמר רב חסדא בורות שיחין ומערות". כלומר, דבשלמא בלא רב חסדא איכא למימר דהאי "יעשה בהן צרכי צבור" הוא משום לצאת ידי שמים, כדי לעשות מעשים טובים כנגד מעשיו הרעים, אבל כיון דאמר רב חסדא, "בורות שיחין ומערות", דהיינו, כדי שיקבלו הנאה אף הנגזלים, הרי שאנו מחייבים אותו להחזיר לנגזלים.

20 תוס' ד"ה בימי. "ור"י אומר דממתני' לא ה"מ למפרך". נראה לי, דר"י לא בא לחלק על ר"ת בזה שהמשניות היו קודם רבי, וכיון שהתקנה הרי נתקנה בימי רבי א"כ לא מצי למיפרך מן המשניות כדברי ר"ת אלא שבא להוסיף עוד סברא על דברי ר"ת, וגם בא לחלק על זה שאמר שלא נתקנה אלא לדורו של רבי, דמה שחייבו אחר כך בגזלות לא הוי אלא משום דהוי באקראי בעלמא.

21 ד"ה אי משה. "דלא שייכא תקנה גבי בנים", וא"ב לא צריך טעמא דכבודו.

22 ד"ה לצאת. "וסוגיא דהכא במ"ד רבית קצוצה יוצאה בדיינין". קצת קשה, דמשמע הכא דקאי אליבא דר' יוחנן, דאמר בימי רבי וכו'. ומש"ה פריך מברייתות ולא ממתניתין, ור' יוחנן אית ליה התם דרבית קצוצה יוצאה בדיינין.

23 בא"ד "לא שייך לשנויי הכא תנאי היא כדמשני התם". כלומר, כיון דעל כל פנים מוצא תנאי דפליגא אי חייב להחזיר או לא, לימא דהך ברייתא סבירא ליה כתנא דמחייב ולא יצטרך לשנויי, "לצאת ידי שמים". ותירץ דהך ברייתא דהוי אחר תקנה לא מצי סבר כתנא דמחזירין, דהא משום הכי אית ליה לתנא דהתם דמחזירין משום דהוי קודם תקנה, דהוי בימי רבי. אבל מחמת טעמא דרבית קצוצה מצי סבר כהך תנא דמחייב ברבית קצוצה, ומשום הכי מחייב לצאת ידי שמים מחמת התקנה.