ביאור ראובן על בבא קמא כ״ח

1 גמ' "עמך בן בג בג יחידאה". כלומר, עמך בן בג בג שהוא יחידאה. ויותר טוב היה אם לא היינו גורסים כלל "עמך".

2 "מאי לאו במועד דליכא פסידא". ובירושלמי דחי דאפילו במועד איכא פסידא בזה שהוא צריך לטרוח ולילך אתו בב"ד. והבבלי אינו חושב טירחא זו לפסידא.

3 "במועד דליכא פסידא". ואע"ג דנפקא ליה מיניה לכושרא דחיותא מ"מ זה אינו נקרא פסידא, משום דליכא חסרון כיס כמו שהטירחא שהוא צריך לטרוח ולילך לב"ד אינה נקראת פסידא מהאי טעמא.

4 "כדי יין וכדי שמן". הא דנקט כדי יין ולא נקט כדים סתם, משום דקמשמע לן רבותא דמותר לו לשבר אפילו במקום דמפסיד לו הרבה.

5 "משבר ויוצא משבר ונכנס". כלומר, דמשמע אפילו כמה פעמים, ואמאי, יכפהו לסלק את כדיו על ידי ב"ד. אבל הא לא קשה ליה אמאי משבר את כדיו אפילו פעם אחת כשיוצא, הרי לית ליה פסידא כשיסדרם זה על זה בלי שבירה, דפשיטא ליה דכשצריך לצאת הטירחא הזאת הוי פסידא. תדע, דאף כשדוחה הקושיא מתרץ דמשבר ויוצא לב"ד. וכן לקמן, כשהקשה מהמניח את הכד בר"ה "הא שברה חייב", פירוש רש"י, "אלמא לא עביד אינש דינא לנפשיה אפילו במקום דאיכא פסידא". ואף התוס' אינם חולקים ארש"י אלא בר"ה אבל לא ברשות הניזק.

6 "נעשה ידה כשליח בית דין", דהרי טעמא משום דעבדה דינא לנפשה וא"כ היא בעצמה נקראת שליח ב"ד.

7 "גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון". כלומר, דוקא בכי האי גוונא אמרינן דשלו לא הגיעו, אבל בעלמא אמרינן דחילופו חילוף, ופליג ארב זביד וארב אשי.

8 "מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו". ואם תאמר, אי משום הא מאי איריא משום שנתן להם דרך עקלתון, או משום גזרה, אפילו בלאו הכי הוו תרווייהו רשות הרבים משום דנשתמשו בתרווייהו? י"ל דהכי קאמר, כיון שאסור לקלקלו וקילקל קנסוהו שיאבד את שלו, כמו כל המקלקלין בר"ה כל הקודם בהם זכה. אבל אם לא היה מקלקל הוה חילופו חילוף, משום מדת סדום, והיה אסור לבני רשות הרבים ללכת בה. תדע, דאם לא כן, קשיא דרב יהודה ארב משרשיא, דאית ליה דוקא בנותן להם דרך עקלתון אמרינן שלו לא הגיעו. ועיין ב"ב ק.

9 ד"ה ואי בתם. "בשלמא אי איירי במועד". כלומר, דלא תקשה, הא אפילו אי איירי במועד ע"כ צריכין לחלק בין שמיטה לדחיפה, דשמיטה שרי ודחיפה אסור, דאם לא כן קשה רישא לסיפא, ועל כרחך משום דשמיטה הוי דינא ודחיפה לא הוי דינא, ואם כן מה קשה ליה בתם?

10 ד"ה מניין. "שאז רגילות לסרהב". כלומר, דקשה להו, מאי שנא "מסרהב" דנקט, לתני ואינו יוצא. אבל הא לא קשה להו, מאי שנא נרצע דנקט, לתני גנב סתם, למאן דאית ליה לא עביד אינש דינא לנפשיה, או לתני אדם סתם, למאן דאית ליה עביד אינש דינא, דאיכא למימר, להכי תנא נרצע משום דיליף ליה מלא תקחו כופר לשב, דהיינו נרצע. אבל קשה לי, למאן דאית ליה עביד אינש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא, ואפילו לאו גנב, א"כ תקשי הא דאמר רבא לקמן מח. "נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא". ולכן נראה דלהכי קאמר "מסרהב" דדוקא כשאינו שומע בקולו כשהוא מפציר בו הרבה לצאת אז מותר לחבול בו, אבל באופן אחר לא.

11 ד"ה טעמא. "ליכא פסידא דלא דמי לחצר חבירו וכו' ". דאי אפילו איכא פסידא קאמר מתניתין דאסור ליה לשבר, א"כ קשה אברייתא דלעיל "הממלא חצר חבירו כדי יין", ואדמקשי אאמוראי לירמי תנאי אהדדי.

12 ד"ה לא בשיכולה. "וכיון דיכולה להציל ע"י ד"א אפי' דין אינו", דקשה לו, כיון דסבירא ליה עביד אינש דינא לנפשיה, א"כ אי היא כשליח ב"ד, וכי היכי דאמרינן דשליח ב"ד פטור בכל גווני ה"נ היא.

13 ד"ה ולינקוט. "וס"ד השתא דשלו לא הגיעו לפי שאין יכול להזמין כל עוברי דרכים לב"ד". כלומר, דלא תקשי, אפילו לא עביד אינש דינא לנפשיה מ"מ יעכבם על ידי בית דין.

14 ד"ה אי הכי אמאי זה וזה פיאה. נראה דגירסת התוספות היתה כך: "לנקוט פזרא וליתיב? בדלא יתיב. אי הכי אמאי זה וזה פאה". ולפי זה מפרשי התוספות שפיר, דאותו שילקטו הוי מדעתו. אבל לפי הגירסא שלנו צריך להיות להפך דאותו שלקטו לא הוי פאה אלא גזלה ולא יהיה פטור ממעשר, אבל מ"מ היה קשה להם להתוספות, דכיון שהיו שניהם מדעתו, א"כ ניחא דליהוו תרווייהו פאה, דהא אדם עושה אפילו כל שדהו פאה, ומאי קושיה, "אמאי זה וזה פאה? ותירצו דמסתמא היה בדעתו לחזור ולזכות במה שהניח.

15 ד"ה זה וזה. "וטעמא דב"ש דילפי מפיאה וכו' ". נראה דבהא פליגי ב"ש וב"ה: דב"ש סברי דהפקר הוי מטעם הקנאה, שמקנה לכל העולם, וכמו כן יכול להקנות לעניים ולא לעשירים, אבל ב"ה סברי דהפקר הוי מטעם סילוק בעלות, שהוא מסלק את כח בעלות מן הדבר והוי כדבר שאין לו בעלים, וממילא לכל אחד רשות לזכות בו. וכיון שמסלק את בעלותו מן הדבר, ממילא יד עניים ועשירים שוה בו. וכשאמר לעניים ולא לעשירים אינו מפקיר כדין המפקירים ואינו נעשה הפקר.

16 גמ' "לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן חייב". בירושלמי מחלק בין נשבר הצלוחית מחמת נתקל, דהניזק גרם לה להשבר, ובין הטחה בלי נתקל, דאז חייב. והגמרא שלנו לית לה האי חילוק.

17 "וסיפא קשיא לשמואל". ובירושלמי פרק ה' איתא, דשמואל אינו פוטר בכלים אלא "בשהתריפו מחמת אויר הבור אבל אם נחבטו בקרקעו חייב". אם כן אין קושיא מהכא לשמואל. אבל הבבלי אין סובר כן.

18 "ה"מ לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב". משום דלענין קטלא חייב משום ובערת הרע מקרבך, ובאונס אין כן רע. אבל לענין נזקין חייב משום דחסר ממון לחבירו, ואפילו אי עביד באונס, מ"מ הרי חסר ממון לחברו.

19 רש"י ד"ה הזיקתו. "וממונו של זה גרמא בעלמא". כלומר, סיבה בין כל הסיבות הגורמות, דפשיטא אם נתחיל למנות את כל הסיבות הגורמות אז יהיה מספרם גדול עד אין סוף: דשפיכת המים גרמה שיהיה חבט, שבירת הכד גרמה שתהיה שפיכת מים, הוצאת הכד גרמה שתהיה שבירה, איזה צורך גרם שתהיה הוצאת הכד, וצורך איש אחר גרם שיהי צורך לאיש הלה וכן הלאה. ואם נחייב את הגורם, איזה גורם נחייב. והיינו דמפרש רש"י, "ממונו של זה גרמא בעלמא עבד לה", ולפיכך אי אפשר לחייבו.

20 בא"ד "בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו". נראה לי טעמא דרב לפי שטת הגמרא הכי: כל בור לא הוי אלא גרמא, דהא הבור לא הזיק שום דבר, אלא גרם לו לדבר שינזק בו. וכיון שכן אין בו אלא חדושו, דהיינו שמעשי בעל הבור יגרמו, אבל לא שמעשיו יגרמו לדבר אחר שיגרם, דהיינו גרמא דגרמא. והנה ההבל לית ביה ממשא, ואינו כלום דהא ההבל היינו חסרון האויר, ולפיכך כשהוזק בהבל מעשי האדם בעצמו גרמו להיזק, וכן אבנו סכינו ומשאו שהניחם בר"ה, אע"פ שהפקירם הוו מעשיו, דהוא שם אותם. וכן כשפתח בורו של אחר, מעשיו גרמו, ולא דבר אחר, שהרי הוזק בהבל שאינו כלום. אבל כשהוזק בחבט, הרי הקרקע, שיש בו ממשה הזיק, ומעשיו גרמו. זה מתורץ מה שהקשו התוספות כאן ד"ה ונשוף באבן לרב, למה יחייב מי ששם את האבן על פי הבור, הרי בורו של בעל הבור עבד את ההיזק? דכיון דההבל של הבור הזיק, וההבל הרי אין בו מעשה, אם כן מי שגרם לו לההבל שיזיק הוי הגרם הראשון, ולפיכך חייב בעל האבן שהוא גרם שההבל יזיק.

21 ד"ה דלא כר' נתן. "משתלם מבור האי דעבד ליה הזיקא". כלומר, ובזה מתורץ נמי למה ישלם בעל האבן כל הנזק, ולא אמרינן דאף הקרקע השתתף בההיזק, שעשה התקלה, ולחייב רק כמו שותף, דהיינו החצי

22 תוס' ד"ה הני מילי. וי"ל דלא קיימא מסקנא דהתם הכי". לכאורה היה נראה דקושית התוספות היתה מרב, היאך פירש רש"י דרב סבר, דחיובא דבור הוי רק בר"ה הרי בשמעתא דמחזרת רצה לאמר איפכא, וכך מראה הציון בתוספות, "פירוש הקונטרס דבר רב" וכו'. אבל לפי זה קשה, אדמקשי משמעתין דמחזרת, דלא קיימא מסקנא הכי, ליפרוך מהא דאמר רב חסדא לקמן נג. "מודה רב בבור ברשותו דחייב". והתם ליכא לתרוצי מה שתירצו הכא בתוספות. לכן נראה דהציון הכא הוא בטעות. ומשמואל פריך, דהא מוכיח משמעתין דמחזרת דשמואל סבר דבור ברשותו פטור, וזהו נגד רש"י דהכא דפירש, "ושמואל סבר בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו נמי משתעי קרא". אבל לרב פשיטא דלא קשה כלל, דאף דסבר דבור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו קא משתעי, מ"מ חייב אף על בור ברשותו מטעם ממונו שהזיק, ובבור כזה חייב אף על החבט, כדאמר רב חסדא לקמן. ואפשר שלרש"י חייב אף על הכלים לרב, כמו אבנו סכינו ומשאו.

23 בא"ד "דבפרק הפרה דחקינן לאשכוחי בור של שני שותפין". כלומר, ואמרינן התם, הניחא אי סבירא לן בור ברשותו חייב משכחת לה בחצר ובור של שניהם והפקירו רשותן ולא בורם, אלא אי סבירא לו דרק בור בר"ה חייב, היכא משכחת לה? ועתה מוכיחים התוספות דהפקירו בורם ורשותם לא הוה בור בר"ה, דאם לא כן משכחת לה שפיר בור בר"ה בחצר ובור של שניהם והפקירו רשותם ובורם.

24 ד"ה ונשוף. "ואע"ג דשור שדחף חבירו לבור וכו' מחייבין". אינו מובן לי, הא הכא לאו מטעם בור מחייבינן את בעל השור, דהא איש בור ולא שור בור, אלא מטעם ממונו שהזיק בידים, ובזה פשיטא שאין חילוק אם הכלי שהזיק בו השור היה של בעל השור או לא. כמו שבאדם עצמו אין חילוק במה שהזיק דדוקא גבי בור יש חילוק כזה, משום דהבור לא הזיק בכחו, ולא שייך בו כחו כגופו, ולפיכך אינו חייב אלא אם כן הזיק בגופו. אבל בדבר שדרכו לילך ולהזיק, שמזיק בכחו, לא בעינן גופו, דכל היכא דגופו תבר כחו נמי תבר. ולפיכך אמר רבא לעיל יז: "לעולם כגופו דמי וחצי נזק צרורות הלכתא גמירא לה", ולסומכוס דלית ליה הלכתא מחייב אצרורות נזק שלם אע"פ שהצרורות לא היו של בעל הבהמה. וכן אמרינן לעיל כב. דאם עמדה וסכסכה חייב בעל הגמל, אע"פ שסכסכה באשו של החנוני. ותירוצם של התוספות דהכא: "יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור", אינו שייך לשור שדחף, לפיכך נראה דאגב גררא הביאו זה.

25 ד"ה אמר רבה. "עלה קאתי ר' יהודה לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין". ואביי סבר דהכי קאמר ר' יהודה דוקא במתכוין, דהיינו שלא נשברה מאיליה חייב. ועי"ל דרבה דייק מדקתני מתכוין, דאי כאביי הוי ליה למימר בשפשע - דאטו בור בעי כונה?

26 בא"ד "לר"מ דשבועה זו תקנת חכמים היא בשומר שכר". כלומר, דר"מ אית ליה התם דאף ש"ש ישבע ופטור. ורמינן מהכא, דר"מ מחייב טפי מר' יהודה? ומשנינן דטעמא דפטר ר' מאיר בש"ש הוי משום תקנת חכמים, שלא ימנעו השומרים מלהעביר ממקום למקום בשעת הצורך.