ביאור ראובן על בבא קמא פ״ד

1 גמ' "משפט השוה לכולכם". קשה לי, מה הוכחה היא זו, הא אפילו אם נימא "עין תחת עין ממון", אם אין לו נמי אינו משלם, וא"כ לא הוי משפט השוה לכולכם? וי"ל דמ"מ ממון הרי נעשה חייב לו, וכשיהיה לו ישלם, אבל סומא שסימא אינו נעשה חייב כלל.

2 "מתחת אשר ענה יליף ליה". כלומר, תנא דמתניתין דמחייב ממון בעד חבלה.

3 "שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק". כלומר, דר' אליעזר לית ליה גזרה שוה דמכה מכה או תחת תחת, ואית ליה עין תחת עין ממש. אלא דעינו של מזיק אפשר לחשוב כפי שהיא ביחס אל המזיק עצמו, ואצלו היא עין ממש, שלא ימיר אותה בשום דמים שבעולם, או אפשר לחשוב אותה כפי שהיא ביחס לעולם, ולעולם היא רק ממון, דשמעון אינו מחשיב את ראובן יותר מן הממון שהוא יכול להוציא ממנו. אבל ראובן לעצמו אינו בתורת ממון, דכל אשר לו יתן בעד נפשו.

4 "לבר מנזק קאמינא". כלומר, דבראשונה אמר להם לשום ארבעה דברים דאפשר לשום אפילו בבן חורין, ושומת נזק הניח לבסוף, דצריכים לשום בשוק כעבד. והיינו דלא אמר אבוה דינוקא כלום כשאמר להם לשום ארבעה דברים.

5 "לכי גדיל מפייסנא ליה מדידי". ולא דמי להא דאמרינן לקמן, דאי חבל בבנו קטן שסמוך על שולחנו אינו צריך לתת לו כלום, משום דהכא כבר זכה הינוקא בממון החבלה, והוי כשאר ממונו שאין לאב זכות בממון בניו אפילו הם סמוכים על שולחנו.

6 רש"י ד"ה ופטרינן. "או לפטור לגמרי". ואע"פ שזהו אינו משפט שוה לגמרי, מ"מ הוא משפט שוה בזה, שכל המסמא יהיה סומא, או בידים או ממילא.

7 ד"ה מאי עבדינן. "והכי אמרינן באלו הן הנשרפין". כלומר, וכיון דטריפה אי אפשר לקטל על פי עדים א"כ לא הוי כשלם דאפשר לקטל על פי עדים, ולא הוי משפט אחד לכולכם. ובזה מתורץ קושית הר"ע איגר בגליון הש"ס ובאלו הנשרפין אמרינן, דאם הרג בפני ב"ד נהרג. וקשה לי, דהא בדיני נפשות עד הרואה אינו נעשה דיין, משום דכתיב "עד עמדו לפני העדה למשפט", ומשום דבעינן והצילו העדה, ודיין הרואה אינו יכול להציל, וכדאיתא לקמן צ: בתוספות ד"ה כגון שראוה.

8 תוס' ד"ה רב אשי. "ואין להוציא". כלומר, וסברי דאין להוציא וכו' ועיין לעיל ו: בתוספות ד"ה "שור רעהו".

9 ד"ה אלא. "דס"ל לרבי אליעזר דהוי ככופר וכו' אתה לוקח כופר וכו' ". אע"ג דאפשר לאמר דר"א יליף זה מקרא דכתיב "עין תחת עין", דמשמע עינו של מזיק, מ"מ אין סברא לאמר כן, דהממון בא להשלים החסרון דניזק.

10 ד"ה זילו. "דמכלמי ליה ומכלם". דקשה להו כיון דהוי ינוקא, הרי אין לו בושת, ואע"ג דכשיגדל יהיה לו בושת? על זה לא מחייב משום דגרמא בעלמא היא, כמו שפירש ר"י גבי צער, שאינו מחייב על הצער שבא לו אחר החבלה. ועיין כתובות לט. בתוספות ד"ה "צער דמאי".

11 גמ'. "אדם באדם דלא שכיחא". כלומר, דלא שכיחא שיחבלו כל כך שיהיה חייב לשלם נזק, דהיינו שיזיקו ראשי אברים, אבל שכיח שיחבלו כל כך עד שיהיה חייב לשלם בושת, דהיינו שיסטרו על הלחי, או שיתלשו שער, או שיבעטו, וכל הני דנשנה במשנה לענין בושת.

12 "ופגם". נראה דלא גרסינן לי', דאי פגם הוי שכיח ואיכא ביה נמי חסרון כיס, כנזק, וא"כ למה לא נגבה בבבל, וליכא למימר דלא חשבינן ליה חסרון כיס משום דאי אפשר למכור בת ישראל להנשא לעבד שיש לו לרבו קורת רוח ממנו, א"כ גם בנזק נימא הכי, דהא אין בן חורין נמכר בעבד, וכי תימא בנזק שייך בו חסרון כיס משום חסרון מלאכה, א"כ בפגם נמי יש חסרון כיס, דהא כתובת בעולה היא מנה וכתובת בתולה היא מאתים לפיכך נראה דלא גרסינן ליה.

13 "כיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו". והא דאמרינן בסנהדרין דדייני בבל עדיפי מדייני ארץ ישראל, משום דבבבל נוטלין רשות מריש גלותא, דהוי שבט, ובא"י נוטלין רשות מנשיא, דלא הוי אלא היינו דוקא במידי דלא בעי מומחין, כמו הודאות והלואות, או שן ורגל, והתם עדיפי דייני בבל לענין דאם טעו לא ישלמו, ואפילו דנו בארץ ישראל, אבל דייני ארץ ישראל שדנו בבבל וטעו מבעיא ליה התם אם חייבים לשלם.

14 רש"י ד"ה מידי. "שלא תנעול דלת בפני לווין". כלומר, והכי נמי בנזקין, שיהיו נזהרין מלהזיק.

15 תוס' ד"ה קנסא. "לאו דווקא קנס וכו' ". דאי הוי קנס ממש לא היה קשה מידי מבושת, ולא היה צריך לתרץ "כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס".

16 ד"ה אי נמי. "וגזלות וחבלות". מחבלות לא קשה להו מידי, דהא אף הכא אמרינן דאדם באדם אין גובין בבבל, אלא משום דבסנהדרין מזכיר חבלות בהדי גזלות הזכירו אף הכא. אבל בסנהדרין מקשו נמי מחנא בישא אחבלות.

17 בא"ד "כדאמר בפרק קמא". קשה לי, למה לא הקשו מהכא גופא, דאמר "תשלום כפל ותשלום ארבעה וחמשה דקיצי נעביד שליחותייהו", משמע דבקרן של גנבה עבדינן שליחותייהו, והכא ליכא לתרץ בתפס, דא"כ אף בתשלום דכפל גובה. וליכא למימר דשאני גניבה מגזילה, דהא התוספות גופייהו מקשי מנרשאי גנב ספרא וההוא דגנב גלימא, וצ"ע.