ביאור ראובן על בבא קמא ס״ט

1 גמ' בקזוזות אדמה". כלומר, בקזוזות אדמה, ולא בעפר נמוח, דזה יש בכל כרם, ולא יהיה סימן.

2 "כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה". והא דלא קאמר דשרי דאיתהנויי מינה ע"י העלאה לירושלים, דהוי עיקר הדין, י"ל משום דבהא איכא לאדמויי טפי לאדמה, דמאדמה נהנים על ידי ששמים איזה דבר באדמה ומוציאים במקום זה דבר אחר שגדל, והיינו דומה לפדיון.

3 "מאן תנא צנועין רשב"ג". דלכאורה נראה דאינו מדברי רשב"ג, דלרשב"ג דוקא בשביעית צריכים להציל את המלקטים מעבירה, והכא ע"כ שלא בשביעית איירי, דאי בשביעית הרי זכה המלקט בהגבהתו, ובעל הכרם אינו יכול שוב להפקירו, משום שאינו שלו, וכדאיתא בתוספות. ומיהו י"ל דרשב"ג אמר דצנועין היו עושין כן, ולא סבר כותייהו.

4 "דאית ליה לרבי יהודה ברירה". כלומר, דיכול לחלל דבר שלא הוברר עוד מה הוא בשעת החילול. ורש"י פירש עוד, משום דלא הוברר עוד בשעת אמירה אם הוא עושה מעשה חילול או לאו, אבל זה לאו דוקא בדיני ברירה.

5 תוס' ד"ה כרם. "ק"ק דלא נקט ערלה תחילה?" ולי נראה דסידרא דמשנה הכי הוא. בתחילה הזכיר דבר שאפשר ליהנות מזה, ואחר כך תני דבר שהוא יותר גדול, שאסור בהנאה, ובסוף קתני דבר שאסור אפילו ליגע בזה, כגון כהן בבית הקברות. ועי"ל משום דכרם רבעי הוא מענין מעשר שני, שנשנה הך משנה, אבל ערלה אין ענינה כאן, אלא איידי דאיירי בכרם רבעי תנא נמי ערלה.

6 ד"ה מה חרסית. "כדי נפילה", כלומר, כדי זריעה.

7 ד"ה כל הנלקט. "תימא מתי היו אומרים". דלפי פשוטו משמע דרק פעם אחת היו אומרים.

8 בא"ד "לא היתה תקנה למה שאכלו קודם אמירה". כלומר, דבשלמא גבי עניים דאיירי בתבואה, ניחא, דתבואה בעי דישה, טחינה ואפיה, ובשעה מועטת כזו פשיטא שלא הספיק עוד העני לעשות כל אלה ההכנות ואי אכל גרעינים הוי סעודת עראי ואינו חייב במעשר, ולפיכך ליכא למיחש כלל, אבל גבי פירות דצנועין פשיטא שיש לחוש שיאכל מיד בשעת לקיטה.

9 בא"ד "לכשיהיה נלקט יהיה מחולל אחר הלקיטה". וכיון דמעשה החילול הוה בשעת לקיטה ואז כבר הוברר איזה פירות נלקטו והוי חילול אפילו אמרינן אין ברירה, ואע"פ שהמחלל אינו יודע איזה פירות הוא מחלל בשעת חילול, דהא אפילו אי אומר כל הנלקט נמי אינו יודע איזה פירות הוא מחלל, ואם יש כאן מאומה לחלל.

10 בא"ד "אפי' מן השחרית היה יכול לעשות כן כמו שפירשתי". כלומר, דבשלמא אי נאמר כל הנלקט כפשוטו ניחא מה שאמר לעיתותי ערב דוקא, דאינו יכול להמתין עד הבוקר משום שמא יאכל בתוך כך.

11 בא"ד "אבל שחרית גזרינן שמא לא יפריש דלאחר לקיטה יחול ההפקר". אבל גבי צנועין אי אפשר בדרך אחרת.

12 בא"ד "דשמא היו רוצים להוליך שאר הפירות לירושלם". ודרך יום רחוק מירושלים התקינו להביא את הפירות עצמן.

13 בא"ד "דמ"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים". אבל לחלל הכל בבת אחת לא הוי תיקון טוב, דאפשר שיגדל הרבה אחרי החילול.

14 ד"ה אימא. "אין לבעלים כח בהן לחלל". דהא האי תנא סבר דאין מחללין דבר שאינו ברשותו, לפיכך תיקן לומר כל המתלקט.

15 בא"ד "משום דמחובר אין דמיו ידועין". ולא משום דילפינן קודש קודש ממעשר, וכיון דמדרבנן הוא, הם אמרו והם אמרו.

16 ד"ה כל שנלקטו. "תקנה עושה לעניים לפוטרם מן המעשר וכו' ". דאי מחמת חשש גזל לא היה להם להפקיר אלא למחול במחילה.

17 בא"ד "וחשיב יאוש מדעת כמו תמרי דזיקא". אפשר נמי ביד אחרים, וא"כ לכ"ע היה אפשר לאמר כל הנלקט, ולא לסמך אברירה, דהא לכתחילה אין סמכין אברירה, כדמשמע לקמן גבי יין, דקאמר "מיחל".

18 בא"ד "מ"מ זה יאוש". צ"ל "אין יאוש זה", כלומר, דנגזל.

19 בא"ד "ועוד דבסתמא אין מתייאש אלא לגבי עניים". כלומר, אפילו אי נימא דיאוש דגזלה פוטר מן המעשר, משום דהוי כהפקר, היאוש דלגבי לקט אינו פוטר, משום דאינו מתייאש אלא לגבי עניים, והפקר כזה אינו הפקר, דלא הוי הפקר אלא כשמפקיר לעניים ולעשירים. אבל בפיאה פטור מן המעשר, משום דההוא הוי הפקר אע"ג דלא הוי אלא לעניים, דהתם ההפקר לא בא מחמתו אלא התורה הפקירה. אבל הוא אינו יכול להפקיר באופן כזה, כסברת ב"ה. אבל קשה, מה שייך יאוש לגבי עניים ולא לעשירים? הא יאוש הוי מטעם שהוא אבוד ממנו, וכדגמרינן מאשר תאבד ממנו ומצאת, ואיזה חילוק אם הוא אבוד ממנו משום דעניים יטלו או עשירים? ולא דמי להפקר, דהפקר הוי מטעם שמסלק בעלות מן הדבר, ופשיטא כשמסלק בעלותו באמת צריך להיות באופן שלא יהיה לו עוד שום בעלות בדבר, והיינו שבעלות לא תעכב שום אדם מלקנות את ההפקר, עניים כעשירים. וצריך עיון.

20 גמ' "ורבי דוסא לית ליה דצנועין". כלומר, ולא היה קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן, דהוי אמינא דמן הדין אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו והכא נתנו לו חכמים כח להפקיר ולחלל, והפקר ב"ד הפקר.

21 "מאן תנא צנועין ר"מ היא". כלומר, ולא היה קשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, דאע"ג דבכל מקום אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו, כרם רבעי שאני. והא דקאמר רק בדברי רבינא "דלא תקשי", משום דשם אינו פשוט כמו בהנך קמאי.

22 תוס' ד"ה אלא "מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא". ולתירוץ הראשון בתוספות דלקמן ד"ה כסתם יחידאה איכא לתרץ דאלמא סתמא דצנועין מסתמא דהלוקח, משום דההיא סתם יחידאה היא, כר' מאיר, ועוד דהכא איכא בפירוש רבים דפליגי עליה.

23 בא"ד "ושמא רבי יוחנן היכא שמתנה בפירוש לא קאמר". כלומר, היכא שמתנה בפירוש, כגון "שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה", הרי נותן קצת סימנין של היין אשר הוא תורם, היין שהוא עתיד להפריש, ובכן הוא מברר קצת את הדבר. אבל בירושה לא בירר האב כלום איזה חלק ינתן לזה ואיזה לזה, ואע"ג דבכרם רבעי, הרי התנה בפירוש והתם סתם לן דאין ברירה? י"ל דלא דמי, דהתם הרי אינו מבורר אפילו לו לעצמו אם הוא מחלל איזה דבר, דשמא לא ילקטו, וא"כ הסימן שהוא נותן אינו סימן מבורר, אבל הכא, כיון דלא חיישינן לבקיעת הנוד הרי סימנו סימן מבורר. ואפשר דלכך פירש רש"י הכא גבי לקט, "דשמא לא ילקטו יותר על דינם". ועיין בתוספות גיטין כה: ובמהר"ם כאן.

24 ד"ה ה"א צנועים. "אע"ג דלא שוו במשא". כלומר, דהתם קאמר ר' ישמעאל שני דברים: א, מטמאים, ב ולא במשא, וכיון דבמגע שוין הרי אמרו דבר אחד. אבל הכא אמרו רק דבר אחד, כל הנלקט, אלא דמדיוקא שמעינן דכל המתלקט אינו מועיל, משום דלית להם ברירה, וכיון דדבר אחד משמע ממש דבר אחד, ולא דיוק אחד, על כרחך תרווייהו אית להו כל הנלקט, בין בגנב ובין בעניים.

25 בא"ד "והוא דנישא", משום דכתיב והנושא את הנבלה, בלי ווא"ו, ולפיכך קרינן נישא.

26 בא"ד "כרבי דוסא ולא כרבנן". כלומר, כיון דר' דוסא איירי במפוזר לגמרי, וא"כ רבנן דפליגי עליה דר' דוסא סבירא להו אפילו במפוזר טמא במגע ובמשא, וזה דלא כעולא, דסבירא ליה דבעינן והוא דנישא לטמא במשא.

27 בא"ד "ולית ליה דאמר דבר אחד". כלומר, דכיון דר' דוסא אפילו במרודד מטהר במשא א"כ לית ליה דר' ישמעאל דמטמא שני חצאי זיתים במשא.

28 ד"ה קרייה. "אוקמיה רחמנא ברשותיה ואפילו הוא ברשות אחרים". כלומר, דבשלמא בפדייה אפשר דהתורה נתנה הזכות לפדות למי שהמעשר ברשותו, משום דבידו לפדות. אבל לענין חומש ע"כ התורה הקפידה על בעלות, דהא כתיב מעשרו. וא"כ שמע מינה דאפילו לא הוי בעלים התורה עשאתו כמו שהיה בעלים.

29 ד"ה קדש. "שאין מעשר שני נוהגין בשביעית". כלומר, ואנן הרי הוכחנו לעיל בתוספות ד"ה הצנועין דכרם רבעי נוהג בשביעית. אבל הירושלמי פליג כנראה על הגמרא שלנו, ואית ליה דכרם רבעי אינו נוהג בשביעית, כמעשר שני. וגם אית ליה כנראה דילפינן חילול בכרם רבעי מקודש קודש ולא מהילולים. אבל בגמרא שלנו דיליף מהילולים על כרחך אין חילוק. ואיני יודע מדוע הגיה כאן מהר"ם.