ביאור ראובן על בבא קמא מ״ז

1 גמ' "ואי דינא הוא ליכחוש מזיק". כלומר, דהא "אין מרחמין בדין". ומשני דמן הדין שמין כן, משום דאמר ליה פרה מעברתא אזיקתך", כלומר, העובר אינו דבר בפני עצמו אלא חלק מן הפרה וההיזק קרוי על הפרה, כמו העושה נקב בטלית, ההיזק אינו קרוי על מקום הנקב רק על הטלית כולה. וכן היד היא חלק מהעבד וכן הערוגה חלק מבית סאה.

2 רש"י ד"ה אין שמין. "אם מתה אם חיה". כלומר, בין מתה בין חיה.

3 תוס' ד"ה ליתא. "לדברי רבא לא אתיא מתני' כר"ע". וליכא למימר הא דקאמר רבא "משתלם רביע נזק מולד" הוא רק רביע נזקו, וכדפירש ריב"א לעיל בתוס' ד"ה ורביע נזק דא"כ איך מוכיח הגמרא מכאן דסבירא ליה לרבא דולד הוא גופה של פרה, אפילו לא הוי גופה של פרה עליו לשלם רביע נזקו, מחמת ספק שמא הוא גם כן נגח. ואם תאמר ומנא ליה להגמרא להוכיח כן מדברי רבא, דלמא רבא רביע נזקו קאמר, וכדפירש ריב"א? י"ל דהגמרא סוברת דרבא על כרחך משתלם רביע נזק כלו מולד קאמר, מדקא מתמה על אביי, אטו אחד מארבעה בנזק ואחד משמונה בנזק קתני? חצי נזק ורביע נזק קתני". משמע דסבירא ליה לרבא דהא דקתני במתניתין חצי נזק ורביע נזק דוקא הוא.

4 בא"ד "אלא כר' ישמעאל אתיא". ועוד יש לאמר דכר"ע אתיא, כדמשמע מהתוספות בריש פירקין, והכי קאמר "ליתא לפרה", כגון שאכלה המזיק או העריקה לאגמא, וקיי"ל דמזיק שעבודו של חבירו פטור, משתלם רביע נזק מולד, דהא הכא, דכשכיחשה בידים לא שייך למימר כיחש ברשותא דתרווייהו כדמשמע לעיל גבי פיטומא. ואין סברא לחלק בין כיחשה לפיטמה, אלא משום דאורחיה לפטם ולא לכחש נקט התם פטמה, ועוד דבכיחשה יש למזיק לאמר אייתי ראיה דאנא כיחשה ואשלם לך דהמע"ה.

5 ד"ה מאי טעמא. "ונראה דטעם דביצת תרנגולת נבילה אסורה אטו ביצת טרפה וכו' ". כלל דברי התוספות הוא: דהביצים האדומות המעורות בגידין במעי התרנגולת חשובות כגוף התרנגולת ואלה שאין מעורות לא חשיבי כגופה ולפיכך כשהזיקה התרנגולת אין גובין מביציה, דספק אם היו מעורות כשהזיקה או לא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואפילו לסומכוס דאית ליה ממון המוטל בספק חולקין, מכל מקום אין גובה מן הביצים שנולדו ביום שהזיקה דאלה ודאי לא היו מעורות בשעה שהזיקה. אבל כשנטרפה התרנגולת, אסורות מטעם ספק איסורא לחומרא, ואלה שבודאי לא היו מעורות בשעה שנטרפה התרנגולת, כגון אלה שנולדו ביום שנטרפה התרנגולת, בידוע שעוד מאתמול גמרו, מכל מקום אסורות מדרבנן, גזרה אטו אלה שהיו מעורות בשעה שנטרפה התרנגולת, כמו שביצת נבלה, אף על פי שגמרה מחיים, אסורה לבית הלל מטעם גזרה אטו ביצת טרפה שגדלה באיסור.

6 ד"ה וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו. מתוספות משמע דרבא מביא ראיות לדבריו מהמשנה דהחובל דקתני התם "בנזק כיצד סימא את עינו וכר, שמין כמה היה יפה". וכן מהמשנה דהכונס: "כיצד משלמת מה שהזיקה, שמין בית סאה באותה שדה". ולפיכך מקשו מעיקרא למה לא הביא רבא ראיה מהמשנה דדמי ולדות. וכן היה קשה להם בתוספות שאחר זה, על המקשה, היאך ס"ד דהדין הוא שישומו הפרה בפני עצמה והולד בפני עצמו הלא רבא מוכיח ממשניות דהדין הוא דצריך לשום הולד עם הפרה, ולפיכך הוצרכו בתוספות לחלק. ולפי פשטא אפשר לתרץ דרבא אינו מזכיר כאן מה שכתוב בפירוש במשנה, דאטו רבא מתניתין אתא לאשמועינן? לפיכך הזכיר "קוטע יד עבדו של חבירו" ולא הזכיר קוטע יד אדם משום דזה קתני במשנה בהחובל. ויד עבדו ליכא למילף מיד אדם במה מצינו, דשאני התם, דליכא למימר שמין כמה אדם רוצה ליטול לקטע ידו, וכן מזיק שדה של חבירו אינו כתוב במשנה בהכונס. ובמה מצינו מבהמה שאכלה ערוגה ליכא למילף דנזקי גופו מנזקי ממונא לא ילפינן לקולא. ובתוספות דחקו לתרץ, דאין הכי נמי, דהולדות שמין בפני עצמם. והא דקתני במשנה "כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה", הכי קאמר, כשמשלם דמי ולדות צריך להוסיף נמי מה שפיחתו דמי האשה. וקמקשי בגמרא, "האי דמי ולדות שבח ולדות הוא?" כלומר, האי שומא איננה הוספה על דמי ולדות אלא דבר בפני עצמה, שבח ולדות, ושבח ולדות מאן דכר שמיה?

7 גמ' "ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו וכו' ". נראה דתלתי בבי נקט נמי משום דרישא איירי ברגל, מציעתא בשן וסיפא בקרן. ולא זו אף זו קתני, לא מבעיא רגל, דההיזק בא בלא כוונה כלל, פטור בעל החצר אלא אפילו שן, דבכוונה, פטור. ולא מיבעי שן דלא נתכוין להזיק אלא אפילו קרן דנתכוין להזיק, פטור בעל החצר. ואע"פ דכבר השמיענו "חוץ מרשות המיוחדת למזיק"? יש לומר, דתני והדר מפרש. ובתוספות כתבו דרק הסיפא צריכי "ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. ודעתם, דכיון דכבר השמיענו דשן ורגל ברשות הרבים פטור אם כן כל שכן ברשות המזיק. אבל אפשר לומר, דסלקא דעתך דדוקא ברשות הרבים פטור, משום "דסתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקיר להו", כדאמרינן לרמי בר חמא לעיל כ:

8 "שנשכו כלבו של בעל הבית פטור". ובפ"מ כתב משום דכלב שכיח לשוך, דסד"א דבכלב חייב משום "לא תשים דמים בביתך".

9 "והבאיש מימיו חייב", אשמועינן בזה דלא בכוונה נמי חייב.

10 "כל בסתמא לא קביל עליה נטירותא", דקס"ד דכיון דבעל הקדירות לא מחייב בנזקי בהמתו דבעל החצר, משום שיש לו רשות להניח קדירותיו בחצר, הכי נמי בעל החצר לא יתחייב בנזקי הקדירות, משום שיש לו רשות לבעל החצר להניח שם בהמתו. ומשני רבא, דשאני רשות דבעל החצר מרשות דבעל הקדירות, דבעל החצר יש לו רשות ממילא, אבל בעל הקדירות נתנו לו רשות ומי שנותן רשות מקבל עליו לשמור.

11 "אבל פירות דעבידי דאבלה בדיני אדם נמי מחייב". ואע"ג שדרך התנא להזכיר לסמן דבר הראוי להזיק ושילמדו ממנו במה מצינו שאר דברים, מ"מ לא היה לו להזכיר סם המות שאי אפשר מזה ללמד שאר דברים דמה לסם המות דלא עבידא דאכלה? ותירץ דלענין פטור מדיני אדם לא צריך להשמיענו, רק לענין חייב בדיני שמים ולפיכך כתב סם המות ללמד מזה בקל וחומר לשאר דברים.

12 "ואיבעית אימא סם המות נמי באפרזתא דהיינו פירי". כלומר, סם המות סתם קתני, אם כן משמע כל סם המות, אפילו דעבידי דאכלה וכיון שכן סם המות רבותא קמשמע לן אפילו לענין פטור מדיני אדם, דלא מיבעי פירות דלא הוו מטבעם מזיק אלא אפילו סם המות דתחילת עשייתו לנזק, וכיון דתני סם המות דפטור למדין מזה בקל וחומר שאר דברים, כדרך התנא בכל מקום. וצריך לאמר דדרך הבהמה לאכול פירות יותר מדי ולהנזק, דאם לא כן על פירות למה יהיה חייב בדיני שמים, וכי מה ידע שתאכל יותר מדי? וכיון שכן, פשיטא דלא להזיקה נתכוין, דאטו בשופטני עסקינן? ולא דמי למאי דאמרינן דאפילו בסם המות דלא עבידא דאכלה חייב בדיני שמים, דהתם אפשר להניח אפילו לשונא, דמ"נ, אם לא תאכל מה הפסיד? אבל הכא, אם תאכל לפי מה שראוי לה, הרי יפסיד הפירות.

13 "אשלא ברשות". כלומר, רשות שיש לבעל החצר שלא על ידי קבלת רשות.

14 תוס' ד"ה אימא. "ולפי האמת", היינו לפי סברת רבא.

15 ד"ה ואפילו. "ואין נוטל שכר שמירה אלא שכר בית". וע"כ צריכים אנו לחילוקם של התוספות, דהא בבית אפילו רבי מודה דקבל עליו בעל הבית לשמור, כדאיתא בירושלמי.

16 ד"ה שנכנסה. "שאע"ג שזה משתכר ברחיים צריך רשות". פירוש, דלא תקשי למה ליה למיתני שנכנס לטחון חטים? ליתני הכניס חטים שלא ברשות, ותירץ דרבותא נקט לטחון, ולפי שדרך של אשה לטחון נקט אשה.

17 ד"ה או דילמא. "דמיבעיא ליה אי הוה דחוי בעלמא או לא". כלומר, דמבעיא ליה אי רבא בלשון פשיטות אמר לה או בלשון ספק - אפשר דכולה רבנן היא ולרבנן ברשות קיבל עליו נטירותא, ואפשר דקיבל עליו נטירותא אפילו מעלמא. אבל מ"מ קשה מהא דמתרץ אליבא דרב דברשות קבל עליו ואפילו חנק את עצמו, והכא ע"כ לאו בלשון דיחוי הוא, דא"כ תקשה לרב מברייתא, אמאי חייב, הוי לה שלא תאכל, דהא אכילה נמי לאו מבעל החצר בא לו ההיזק אלא משור גופיה, כמו חנק את עצמו?.