ביאור ראובן על בבא קמא י״א

1 גמ' "דמר סבר פחת נבילה דניזק". כלומר, דלאבא שאול צריך להביא את הנבילה לב"ד לשומה כמה היא שוה בכדי לדעת כמה היה הנזק, דהיינו שיפחתו דמי הנבילה מדמי החיה. אבל לרבנן אין צריך להביא את הנבילה ולשומה דאין הנזק תלוי בדמי הנבילה.

2 "ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת". ומשמעות דורשין איכא בין אבא שאול לתנא דאחרים.

3 "ש"מ שמין". והא דחייב ליה לשלם נרגא מעליא, היינו משום קנסא.

4 "שליא". שליא היינו קרום שהעובר מונח בתוכו שקורין בלע"ז.

5 "לשני מאי קמ"ל". דלספק איסורא לחומרא לא איצטריך.

6 רש"י ד"ה אמר שמואל. "והשברים שלו". אבל הכא ליכא למימר דיכול לשלם לנגזל את השברים מטעם ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין, והא דאין שמין, היינו לענין פחת נבילה, דהגזלן מפסיד את הפחת שנפחת משעת מיתה עד שעת תשלומין, דדוקא במזיק איכא לחלק בין פחת דמיתה לפחת לאחר מיתה, משום דפחת מיתה הוא גרם ופחת דלאחר מיתה בא ממילא, והוא אינו משלם אלא מה שהזיק. אבל הגזלן משלם אפילו אם מתה מאליה, א"כ אין חילוק לגביה בין פחת דקודם מיתה לפחת דאחר מיתה.

7 ד"ה דאין מקצת. "דילמא נפקא ורוב נפקא". פירוש, משום דהוי ספק ספיקא: ספק אם הוי ולד או לא, ואפילו הוי ולד, ספק אם יצא רובו. ואע"ג דהוי ספק ספיקא שאינה מתהפכת, דהא אי אפשר לומר ספק אי הוי רובו או לא ואפילו הוי רובו שמא לא היה ולד, מ"מ כיון דהספק אם הוי ולד בא ראשון לפי הסדר דהא מתחילה צריכין אנו להסתפק אם הוי ולד כלל ואחר כך כמה ולד הוי, יש לו דין ספק ספיקא ועיין בדיני ספק ספיקא בש"ך על י"ד סימן ק'.

8 תוס' ד"ה יביא. "יביא עדים שנטרפה ופטור". והא דאיצטריך קרא להכי ולא ילפינן בק"ו משבועה? יש לומר דשאני שבועה דבשעה שמסר לו לשמור קבל עליו המפקיד לפטור את השומר בשבועה, אבל בלי שבועה לא קבל עליו מידי.

9 ד"ה אין שמין. "ואפילו סובין", דסובין הוי כמו מיטב וכל דבר שמשלם מיטב דקרקע משלם בסובין דמטלטלין. וכיון דגנב וגזלן נמנו בין עשרים וארבעה אבות נזיקין לענין מיטב, ממילא הוו כאבות לשלם נמי מסובין.

10 בא"ד "ולא מתים". וה"ה דהוי יכול למילף מהא דכיון דכתיב חיים הוי כמאן דכתיב כאשר גנב, דהא רב יליף לקמן מהכא דקרן כעין שגנב משלם.

11 בא"ד "קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים", והוי כמו מקח דאי אתי ליה זוזי מחייב לתת ליה זוזי.

12 בא"ד "כמו גנב וגזלן". כלומר, דההיא בעיא דקמיבעיא ליה בשואל הכי קמיבעיא ליה: הא דשואל מחייב באונסין הוי משום דקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים, וחייב לשלם כעין ששאל, או דילמא הא דחייב הוי משום דקבל עליו לפרוע כל הניזקין, וכיון שכן אינו חייב אלא כמה שהזיק. וכן פסק הלכתא כטעמא בתרא. וכן אמרינן לקמן קיב. "היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור, שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד". ולא אמרינן דמשעת שאלה התחייב, כמו דאמרינן התם גבי גניבה.

13 ד"ה דקא מטהרת. "דכל איסור באפי נפשיה הוי ספק ספיקא". כלומר, דהמפלת ספק ולד נותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקבה וחומרי נדה. דהיינו כל י"ד ימים הראשונים היא טמאה אע"פ שלא ראתה דם, דשמא הפילה נקבה. ואי ראתה דם בסוף שבועיים או אחרי זה היא טמאה שבעה כנדה דשמא לא הפילה ולד. ואי ראתה דם בשלושים וחמישי יום ושוב ראתה בארבעים ואחד היא טמאה שבעה ימים מהראיה שניה, דשמא הוי זכר והראיה ראשונה הוה בימי טהרה. ואע"ג דיכולים לטהרו מספק ספיקא: שמא לא הוי ולד כלל, והיום הארבעים ואחד הוי יום השביעי לנדתה, ואפילו הוי ולד, שמא היה נקבה, והיום הארבעים ואחד הוי מימי טהרתה, ומ"מ כיון דאי נתיר כאן מטעם ספק ספיקא יהיה לנו להתיר גם כשלא ראתה דם ביום ח' מטעם ספק: שמא לא היה כאן ולד כלל ואפילו אי הוי ולד שמא היה זכר וא"כ ביום הארבעים ואחד התרנו מטעם ספק נקבה וביום ח' מטעם ספק ח' וגבי קולא דסתרו אהדדי לא אמרינן בספק ספיקא. וסברא היא, דכשהתרנו מטעם ספק נקבה הוי משום דאמרנו כי זהו רחוק מן השכל שיהיה הולד נקבה. ואם נאמר כמו כן שיהיה רחוק מן השכל שיהיה זכר ושלא יהיה ולד כלל אם כן מה היה כאן?

14 ד"ה שליא. "שמא נימוח שפיר של שליא כו' ". כלומר, דהא ברייתא איירי שיצא בראשונה מין חיה ועוף ואחר כך שליא, וכיון שכן, אפשר לאמר דבשליא עצמה לא היה ולד אחר, אלא שהיא שייכת להולד של חיה ועוף, שכן דרך מפלת, בראשונה היא מפלת את הולד ואחר כך את השליא של אותו הולד. אבל ר' אלעזר איירי על כרחך שבראשונה יצאה השליא והולד עוד נשאר בבטן הפרה, דהא מטעם זה מסתפקים להתיר, שמא לא הוי כילוד, ובנידון זה מוכרחים אנו לאמר שהשליא היה ולד אחר אלא שנימוח, דרך מפלת שתצא בראשונה השליא ואחר כך הולד, ולפיכך מוכרחים אנו לאמר שהשליא היה ולד אחר אלא שנימוח, והספק הוא רק איזה חלק מן הולד יצא במקצת השליא.

15 בא"ד "מיירי בשליא של אחר הולד", כלומר, דהתם איירי שיצא בראשונה מין חיה ועוף ואחר כך שליא, ומטמאינן את היולדת רק משום ספק, שמא היה בשליא ולד מצורת אדם, וא"כ מוכח דאפשר לאמר דהשליא הוא מן הולד שנמצא אצלו ובשליא עצמה אין ולד, ולפיכך הוי ספק ספיקא כשיש ולד אחר חוץ מן השליא.

16 גמ' "שעשאו אפותיקי". דכיון שעשאו אפותיקי בחייו הוי כמו שגבאו בחייו, והוי כמו שגבה מיניה, והיינו דקאמר מיניה. זהו לפירוש האחרון בתוספות.

17 רש"י ד"ה דיש מקצת. "ואם חזרה לפנים וכו' ". כלומר דאע"ג דאם יצאה כולה ליכא למיחש, דהא מה שיצאה אסור אפילו לא הוי רוב ולא הוי כילוד מ"מ איכא למיחש שמא תחזור לפנים דאז שרינן אם לא יצא רובו.

18 ד"ה בגדול. "כי היכי דלשתמעון מיניה". וכיון דהוה ניחא להו בשעת מעשה ומחלי, אינם יכולים שוב לתבוע בשעת חלוקה, אע"ג דעכשיו לא ניחא להו שוב, דהא לא יעסוק שוב בנכסיהם דכיון דמחלו פעם אחת אבדו את זכותם.

19 ד"ה אפותיקי. "ואשמועינן רבי אלעזר דאם מכרו גובה בעל חוב ממנו". משמע דרש"י מפרש דלהך סוגיא, דוקא לענין מכירה אמר ר"א גובה מן עבדים, ולא לענין יתמי, כדפירשו בתוספות. ונראה דטעמא דרש"י הוי דאי מיתמי אפילו שור גובה כשעשאו אפותיקי דהא מדינא הוי ליה לגבות באפותיקי דהא סמיך עלה כמו בקרקע, אלא דחכמים עשו תקנה ללקוחות בדבר דלית ליה קלא, וביתומים לא שייך תקנה. וכיון דגובה נמי משור היכי הוה אמר ר"א גובין מעבדים, דמשמע דוקא מעבדים ולא משאר מטלטלין. בא"ד וכדברי רש"י נראה, דאין צריך לדחוק, דהא דקאמר כדרבא הוי אפילו מיתמי. וכן לקמן אמר דעולא חזר ואמר אפילו מיתמי. תום' ד"ה גזירה. "באשה נמי לגזור". כלומר, באשה נמי לגזור אטו רובא, דהא בכולה פירוש רש"י דליכא למגזר משום דחזינן דכי נפק ולד בשני מטמאין לה. ואף התוספות לא פליגי אטעם זה, אלא דמקשי דטעם זה אינו מועיל לגזרת רובא. ד"ה בכור. "היה חייב לפדותו". כלומר, מדלא אמר, "איצטריך לאשמועינן דאפילו קים לן בגויה דלא הוי נפל פטור", אלא אמר, "דלא אמרינך, דמשמע שאין צריכים לתלות בכך, אלא אמרינן אי לא איקטיל לא הוי חי. בא"ד "והא אגלאי מילתא למפרע דלא נפל הוא". כלומר, אי אמרינן דבשכלו לו חדשיו חייב לפדותו אפילו לא חי שלושים יום, א"כ פשיטא דחייב לפדותו אפילו לפני שלשים, ולמה אינו פדוי כאן כשנפדה לפני שלשים? בא"ד "מופדויו מבן חדש נפקא". כלומר, כיון דנהרג בתוך שלשים הוי ספק, שמא נפל הוי, ונמעט מפדויו מבן חדש, א"כ מספק לא יפדה, ככל ספק. דקיימא לן "המוציא מחבירו עליו הראיה", ועל הכהן להביא ראיה' וכיון שאין לו ראיה אינו נוטל כלום, ולמה לי מעוטא דאך. ד"וז בגדול. "אם מוחין הרשות בידם". כלומר, כיון דטעמא דאין שמין גבי גדול אחי הוי משום דניחא להו, א"כ פשיטא אי אמרי בפירוש דלא ניחא להו שמין. וכי תימא, א"כ מאי נפקא מינה בגדול אחי, הא פשיטא דאף באחרינא יכולים למחול? נפקא מינה בסתמא, דבגדול אחי מסתמא ניחא להו. ד"ה לא מיבעיא. "אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו". מ"מ נפקא מינה לענין אונסין או אפילו לענין גנבה ואבדה כשהשני אין לו מה לשלם והראשון יש לו. ד"ה דעלויי. "שאם נגנב תחזור לבעלים", דהא אמרינן דכשנגנבה משלם השומר שכר לבעלים, ולא לשומר חגם, א"כ במסירתו לשומר שכר שנה את שמירתו מדין שומר חנם לדין שומר שכר. אבל גרועי גרעיה אי אפשר לפרש כן, דאי מסר שומר שכר לשומר חנם לא שינה את דין שמירתו, דהא חייב הראשון כשנגנבה אצל השני.

20 ד"ה את מהימנת. "ואין שני טעמים הללו שוין". כלומר, דליכא למימר דאין רצונו משום דלא מהימן לו, דהא מוכח התם דיש מחלוקת בין שני אמוראים כהני טעמי, דלמר אית ליה חד טעמא ולמר אית ליה אידך.

21 ד"ה כגון שעשאו. "אפותיקי ולא אפותיקי שוה". נראה דהתוספות סבירא להו דגבי יתמי אפילו באפותיקי אינו צריך לגבות, משום דכשמת האב נעשו היתומים כמו שקנו דבר חדש ואין בעל חוב גובה מהם משום שלא לוו כלום, ודוקא מלקוחות הוי ליה לבעל חוב לגבות באפותיקי, משום דכשעשאו אפותיקי אין לו כבר זכות למכור, והוי כמו שלא קנו מעולם. אבל ביתומים, הרי הוא לא מכר להם, אלא התורה מסרה בידי היתומים כל מה שהיה בידי מורישם, ומן המוריש היה יכול הבעל חוב לגבות דוקא משום חוב שיש לו עליו, וכיון שעל היתומים אין לו שום חוב אינו יכול לגבות מהם. ואע"ג דגובין מהם קרקע היינו משום דבקרקע יש לו לבעל חוב זכות גדול על הקרקע, למ"ד שעבודא דאורייתא, ואין ליתומים מה לירש, דהקרקע היתה ערבה בעד החוב, אבל מטלטלין אינן נעשין ערבים.

22 בא"ד "היכא דגבי מלקוחות גבי נמי מיתמי". קשה לי, למה ליה למיהדר אחר טעמי אמאי גבי מיתמי, הא פשיטא, כיון שעשאו אפותיקי ושיעבד לו בפירוש הוי לכל הפחות כמו קרקע, דהא עליה סמיך, והא דקאמר, "מ"ט הא אית ליה קלא", היינו ליתן טעם למה לא נעשה תקנה ללקוחות, שלא ידעו וקנו אותו, כמו שעושים תקנה בשור. אבל ביתמי, דליכא תקנה, פשיטא דגובים, אפילו משור. וליכא למימר דלא פלוג בין יתמי ללקוחות, דהא פסקינן "הלכתא מלוה על פה גובין מיורשין ולא מלקוחות". ואפשר דהכי קאמר: היכא דגבי גבי מיתמי, והיכא דלא גבי מלקוחות לא גבי מיתמי, וכיון שכן אינו גובה שור מיתמי.