ביאור ראובן על בבא קמא נ׳

1 גמ' "לאושין". פירוש, בשביל אושין, והלמד הוא אות השימוש.

2 "דארוח ארוחי לרה"ר". ואע"פ שאין לו רשות לעשות כן מ"מ בלאושין פטור משום דדרך לעשות כן ולא הוי תחילת עשייתו לניק. ויותר נראה שעושין כן ברשות, והיינו, שמרחיבין החפירה בכדי שיוכלו לעמוד בתוכה ולבנות היסוד, וכשהיסוד נבנה סותמים אותה ומחזירים מה שהיה של ר"ה.

3 "ולא מסר לרבים חייב". לכאורה נראה דבבור ברשותו משתעי הכא, דאי בבור בר"ה הלא הבור ממילא מסור לרבים דבור שחפר בר"ה אינו שלו. ולפי שהפקיר רשותו ובורו הוא חייב לפירוש רש"י כמו בבור בר"ה לפיכך תני הכא דבמסר לרבים פטור. אבל הא ניחא לרש"י, אבל לתוספות ושאר מפרשים דאית להו הפקיר רשותו ובורו פטור, מאי איכא למימר? ועוד נחוניא חופר שיחין נראה דחפר בר"ה, דהרי פירש רש"י לעולי רגלים בדרכים. לפיכך נראה דאף בר"ה, שהוא ממילא של רבים, יש חילוק אם כוונתו היתה לרבים או לעצמו. ואפשר דלהכי פירש רש"י "דאמר לבני עירו הבור הזה" כלומר, הכל תלוי באמירתו.

4 רש"י ד"ה בעל התקלה". "דאם הפקיר אף בורו הוה ליה בור בר"ה". ועיין לעיל דף כח: בתוספות ד"ה "הני מילי דאפקרינהו" דחולקין על רש"י בזה וסבירא להו דהפקיר רשותו ובורו פטור לכולי עלמא. וכן איתא ברא"ש.

5 ד"ה הנהו. "אבל בר"ה דלאו ממונו הוא פטור". ופותח בלא כורה בבור ברשותו משכחת לה בבור של שני שותפין. וכי תימא מאי קמשמען לן? צריכי.

6 ד"ה לנזקין. "ונפל שמה שור או חמור בור ברשות הרבים דבר בו הכתוב". ועוד אפשר לפרש, כי יכרה למה לי? לרבות עוד בור, חוץ מזה שכתוב בעל הבור, אלא בור שבא עליו חיובא רק מכרייה. ור"ע הנהו מיצרך צריכי.

7 ד"ה דארוח. "דהוה ליה חופר". גי' הב"ח "כגון מקצה מקום מרשותו לר"ה דה"ל חופר", כצ"ל. לפי תיקון הב"ח. וזה אינו עולה יפה לפי סוגית הגמ' דנראה משם דבמקצה מקום הוי כבור ברשותו לפיכך נראה דהלשון ברש"י הוא דוקא. והא דהוצרך לפרש הכא במקצה? דרכו של רש"י לחדש בכל מקום את האופנים, וכן הכא תנא את כל האופנים שאפשר להיות בור ברשותיה ולפי שהגמרא הזכיר מקצה מקום להיות בור ברשותו, תני ליה נמי הכא.

8 תוס' ד"ה בבור. "משמע דרוצה לומר אם סמך הבור מתחילה לר"ה חייב לכולי עלמא". קשה לי הלא רש"י קאמר בהדיא אצל לאושין "פטור והיינו נמי כחופר בור ברשותו וכו' והפקיר רשותו", א"כ משמע דאף לרש"י סמך הוי כהפקיר. ובטעמא דבור ברשותו פטור אפשר לומר עוד משום דאדם יכול לעשות ברשותו כל מה שחפץ ואם כן לא חפר באיסור ואי אפשר לחייב אותו על עסקי פתיחה וכרייה.

9 ד"ה כגון. "והשתא כולה דברי הכל". והא דקאמר "מדרישא ר' ישמעאל סיפא נמי ר' ישמעאל" לאו דוקא, אלא כיון שהתחיל בר' ישמעאל ואמר דסיפא לאו ר' ישמעאל, אמר השתא דאף סיפא כר' ישמעאל. והכי נמי מדסיפא ר' עקיבא רישא נמי ר' עקיבא.

10 ד"ה דבר. "מלאך בדמות ר' חנינא נזדמן לה". כלומר, האי זקן דתני בברייתא הוי בדמות ר' חנינא ואם כן הוי דלא כרש"י.

11 גמ' "אמר רב בור שחייבה וכו' ". הא דלא הביא האי מחלוקת על המשנה הקודמת משום דבההיא משנה איירי בבור ברשות היחיד ופלוגתא דרב ושמואל היא דוקא בבור ברשות הרבים דברשות היחיד מודה רב דחייב על חבטא משום דהוי שלו ולא של קרקע עולם. והכי אמרינן לקמן. ומ"מ נראה דאפילו בבור ברשותו, דהוי ליה ממונו שהזיק, לא מיחייב לרב על כלים, כמו באבנו סכינו ומשאו, דשמא בהבלו מת, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

12 "בשלמא לשמואל אף כל לאתויי גובה". דאף כל משמע אף אלה שלא נפרטו בפרטן וכללן כאן בדרך כלל, "אלא לרב לאתויי מאי? לאתויי חריצין ונעיצין, חריצין ונעיצין בהדיא קתני להו?" וא"כ לכתוב אף הני? "תני והדר מפרש". ופירש רש"י "מהיכא נפקי", כלומר, דלפיכך כתב התנא אף כל להשמיענו דבמה מצינו מבור גמר להו להני חריצין ונעיצין, דאף כל הוי בנין אב. ועי"ל דהדר מפרש דחיובו הוא בעשרה טפחים.

13 "והני כולהו דקתני למה לי? צריכי". נראה דהאי צריכותא היא בין לרב ובין לשמואל דהא לתרווייהו י"ל דבור שאין בו הבל כל כך אינו ראוי להמית כבור שיש בו הבל יותר, וא"כ י"ל דלשמואל נמי פטרינן בבור כזה ממיתה דהא שמואל נמי מחייב אהבלא, וזהו לא בקצת האחרונים. ורש"י דמפרש לקמן לשמואל בממלא ספוגות, יכול להיות משום דהתם הוי פטור.

14 "ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי". וצ"ל דאיירי שלא היה בה מים, דבמים מספקא ליה לקמן אם כל טפח דמיא הוי כתרי דיבשא. וכך היה מנהגם לעשות חריצים ובשעת הצורך היו ממשיכים מים מן הנהר.

15 רש"י ד"ה מאי בינייהו. "מכדי היכא דמת בין לרב בין לשמואל חייב, ואפילו נבקעה כריסו או נשברה מפרקתו מחייב נמי רב דאיכא למימר הבלא נמי קטלתיה". וקשה, דאי מספק הוי ליה ליפטר דאמר ליה הב לי ראיה דהבלא קטליה? וצריך לומר דהבלא ודאי נמי קטליה, או אפילו רובא, הא אית ליה לרב דהולכין בממון אחר רוב. והא דמחייבינן ליה כולי נזק אע"ג דאיכא למימר חבטא נמי קטלתיה. ואפילו לר' נתן דאמר כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ה"מ גבי שור שדחף חבירו לבור דהבור הרגו לשור, אבל הכא החבט עשה ההיזק כמו ההבל יש לומד דכיון דחייבה תודה בבור ברשות הרבים, אע"ג דלא הוי מלא ספוגין של צמר א"כ צריך לומר דהתורה חייבה את בעל הבור כוליה נזק אע"פ שעשה בשותפות עם קרקע עולם כמו שחייבה תורה באש לשלם כוליה נזק אע"פ שהרוח סייעו.

16 ד"ה דרך נפילה. "בעומק משמע ועל פניו", כלומר, "בעומק", למעוטי גובה, "ועל פניו", למעוטי מאחריו.

17 ד"ה לאו משום דלית ביה חבטא. "ואע"ג דאית ביה הבל, וקשיא לתרויהו". וצ"ל דהא דאקשי תו "אי הכי אם הוזק ביה חייב הא לית ביה הבל", הוא מקשי רק לרב דלשמואל ניחא דאע"ג דס"ד דאי אין הבל למיתה אין הבל נמי לנזקין מ"מ ידע שפיר דבפחות מי' יש חבט לנזקין, וכדפירשו התוספות לקמן, דאם לא כן איך היה מפרש המשנה.

18 תוס' ד"ה ארך אפים. "משמע לטובה". כלומר, שלא ליפרע מהם לאלתר אלא לחכות עד שיעשו תשובה ולפיכך מתרץ דכשאין סופם לעשות תשובה הוא לרעה.

19 ד"ה לשמואל. "והיינו משום דחבטה דידיה הוא". לכאורה נראה דאפילו נחבט בגובה קאמר רב דפטור, דמאי שנא מחבט בקרקעית הבור, דאי משום דהתם לא עשה שום דבר בעצם קרקעית הבור במקום שנחבט רק כרה למעלה וגרם שתזיק, מי לא עסקינן דגם הכא כרה למטה מגובה והגובה נעשה ממילא. אבל אפילו אי עשה את הגובה בידים לא דמי לאבנו סכינו ומשאו שהפקיר, דהתם בשעה שהפקיר אינו של שום בעל ואם כן הם קרוים על שמו, אבל הכא בבור ובגובה הוי דרשות הרבים, ואם בא אחד וזכה בהם לא קני, משום הכי אינם קרוים על שמו. וזהו שאמר בגמרא חבטא, קרקע עולם הזיקו, אבל הכא אינו של שום בעל ולפיכך אפשר להקרא על שמו. והשתא ניחא אמאי חייב על ההבל, דהא גם ההבל אינו שלו משום שאין כאן דבר שיהיה שייך בעלות על זה, דאי היה שייך בעלות על זה אז פשיטא דהוי של בעל הבור, דהיינו של בני רשות הרבים, דהא מבור קאתי, ואי משום דהוא עביד ליה להבל וחלק בזה על שמואל דאמר הבלא ממילא קאתי מ"מ תקשי אמאי חייב פותח בור בר"ה דהוא לא עבדיה להבל' אלא הכורה עבדיה. ואי משום דעל ידו נעשה ההבל מזיק, א"כ גם בחבט נימא הכי דעל ידו נעשה החבט מזיק. ואם תאמר, אע"ג דהבור והגובה הוי קרקע עולם מ"מ יהא מטעם שהוא עשה אותם מזיקים, מאי שנא מהניח אבנו של אחר בר"ה דפשיטא דחייב מטעם בור אע"פ שהאבן אינה שלו ולא יכול אפילו לזכות בה? יש לומר דלא דמי, דכיון שלקח אבנו של אחר נעשה עליה גזלן וחייב לשומרה והוי כשלו לענין ניזקין, אבל הכא קרקע אינה נגזלת.

20 ד"ה תני והדר מפרש. "פירוש, תני, והדר מפרש מהיכא נפקא לן". כלומר, דבכל מקום הוי פירושו, תנא ברישא דרך כלל והדר מפרש בדרך פרט אבל כאן הוא להיפך. לפיכך מפרש דהכי קאמר: והדר מפרש דנפקא לן במה מצינו דאף כל.

21 ד"ה אם שהתה. "ומתוך ה"ג משמע דבעי בדיקה". כלומר, מתוך שפירש דבעי י"ב חדש משמע דשהתה מעת לעת לא סגי בלא בדיקה, אבל בהדיא לא קאמר דבשהתה בעי בדיקה.