ביאור ראובן על בבא קמא ע״ה

1 גמ' "מבעי ליה לגנב עצמו כדתניא דבי חזקיה". ורב סבר, דגנב עצמו נפקא לן מ"אם ימצא הגנב ישלם שנים, דכתיב גבי שומרים והכי איתא בברייתא דלעיל.

2 "שחזרו עדים לאחוריהם". כלומד, דלא באו עדים. וא"ת אם כן למה לי דתני "ראה עדים שממשמשים ובאים"? י"ל דהא קמשמע לן, דאפילו שהודה מחמת פחד עדים מ"מ ליכא לחייבו על הודאה כזו, כיון דסוף כל סוף לא באו עדים.

3 "אמר רבא וכו' ולא קא משני ליה". וצ"ל דרבא ידע דהא דאמר רב המנונא, "ואמר לא גנבתי" לאו דוקא אלא אפילו לא באו עדים כלל חייב במקום שלא בא לחייב את עצמו כלום בהודאתו, דאם לא כן לא קשה מר' גמליאל דהתם הרי לא באו עדים לפני הודאת ר' גמליאל.

4 "אינו משלם אלא הקרן". קצת קשה, היכי לתני גנב וטבח על פי עד אחד או עפ"ע אינו משלם אלא הקרן, דמשמע דעל פי עד אחד מוציאין ממונא? וצ"ל דהאי "לתני" הוי לאו דוקא, אלא כלומר, לתני גנב וטבח על פי עצמו ולא לתני כלל ע"פ עד אחד, דהא ע"פ עד אחד פשיטא דאינו משלם ממונא, וכדאקשי לעיל, וא"כ הא דתני ע"פ עד אחד אינו אלא הוי לדייק, דעל פי עצמו דהכא הוי דומיא דע"פ עד אחד, ועל פי עצמו דהכא הוי מקום שפטר עצמו מכלום, וא"כ אפשר לדייק מהכא דבמקום שפטר עצמו מכלום דוקא הוי דומיא דעד אחד.

5 רש"י ד"ה ולא שני ליה. "הא בבית דין מיפטר ליה בההיא הודאה אליבא דרב". ואע"ג דרב המנונא מסתברא קאמר, ולא קאמר דרב סבר הכי, מ"מ סבר רבא דלא מסתברא היא, דאם היתה מסתברא א"כ היה רב הונא מוקי מילתא דרב הכי.

6 תוס' ד"ה אמר. "דאמר התם אמרי בי רב, רב הונא", כלומר, בכל מקום שכתוב אמרי בי רב סתם, זה היה רב הונא שאמר.

7 בא"ד "ועוד דאין דרך לומר איתמר נמי אחרי שסתר את דבריו". ואע"ג דרב המנונא מסתברא קאמר, וא"כ אפשר להוכיח ממילתא דר' יוחנן דמסתברא כרב המנונא, אע"ג דרב לא אמר הכי, מ"מ נראה להו דהוכחה דרבא היא דלא מסתברא כרב המנונא, וכדפירשנו, ולפיכך מקשו דאין דרך.

8 בא"ד "שהוא לא ידע לחלק כאשר חלקת". לפי דברי התוספות הללו משמע, דהא דמפלגינן לרב בין חייב עצמו בהודאה לפטר עצמו מכלום הוי לכ"ע, אלא שרב הונא לא ידע לחלק. וקצת קשה מהא דאמרינן לעיל יד: גבי קנס דנזקין "הניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור", והרי התם פוטר עצמו מכלום בהודאתו וא"כ אפילו למ"ד פטור התם לחייב. וכן פריך לעיל מ: "ולימא ליה אי תם הוי מודינא ומיפטרינא, ומפרשי התם התוספות דההיא פירכא הוי למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. ודוחק לאמר דכל הני פירכי הוי רק לפי רב הונא דלא ידע לחלק, והיינו שלא לפי האמת.

9 בא"ד "אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב". ולפי פשוטו משמע כדברי התוספות דנתחלף להם המלה רב הונא בהמלה רב המנונא, לפי שהמלים דומות בהברתן. אבל לפי דברי רש"י קשה, למה יאמר שבי רב היינו רב המנונא, הרי היו לרב תלמידים יותר מובהקים מרב המנונא, כמו רב יהודה, רב כהנא, רב אסי, רב אדא בר אהבה ועוד, ורב המנונא לא נזכר כלל מתלמידי רב, אפילו אם נאמר שאין אותו רב המנונא שהיה תלמידו של רב חסדא. ולקמן קו. אשכחן רב המנונא תלמידו דרב.

10 בא"ד "היכא דאיכא אמר רב הונא אמרי בי רב התם הוי רב המנונא". קשה לי, הא לשון הגמרא בסנהדרין אינו מוכיח כן, דקאמר "אמרי בי רב" הוי בכל מקום רב הונא, וא"כ כשחזר ואמר, "אלא אימא רב המנונא" הוי ע"כ בכל מקום כשנזכר "אמרי בי רב" הוי רב המנונא, לפי פירוש רש"י ורשב"ם.

11 גמ' "אע"ג דהודאה דגניבה מחמת עדים הוא דקא מודה". קצת קשה, הא הני עדים קמאי דהוזמו לא הוו עדים כלל, והוי כלא באו כלל, אלא שגרמו לו שיבוא להודות, והוי כמו שהודה מחמת בעתותא דעדים שלא באו, ובזה הא אמרינן בברייתא דלעיל דהודאתו הוי הודאה אע"פ שראה עדים שממשמשים ובאים, וא"כ אמאי לא תהוי הכא הודאתו הודאה? ודוחק לאמר דת"ק דהכא וסומכוס תרוייהו אית להו כר"א ב"ר שמעון. ועוד לשמואל אפילו לר"א ב"ר שמעון אינו חייב מטעם דהודאתו אינה הודאה אלא מטעם דבאו עדים אחר כך, וסבירא ליה דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב, ושמא יש לחלק, דשאני הכא, שהזמינוהו לדין על פי עדים, אבל התם הרי לא הזמינוהו לדין אלא שבא מעצמו משום בעתותא דעדים, ולפיכך מהני התם הודאתו.

12 "דלא ידעי באיזה יום באיזה שעה דליכא לעדות כלל". נראה לי דסומכוס ורבנן בהא פליגי: סומכוס סבר דהפסול של עדות שאי אתה יכול להזימה הוי פסול בעדות, דהיינו שצריכים שהעדות תהיה שלמה, שיאמרו כל מה שראוי לאמר. והמדה היא, שאם אמרו כל כך שאפשר להזימם הוי עדות שלמה. ורבנן סברי דהפסול של עדות שאי אתה יכול להזימה הוי פסול בעדים, דהיינו, כשהאמינה התורה שני ישראלים לא האמינה אותם אלא אם כן כשיראים לאמר שקר פן יוזמו, וכשאין עליהם יראה כזו הוו כקרובים, שעומדים בספק לאמר שקר, ופסולים לעדות אפילו לחוב לקרובים, ואפילו נאמנים כמשה ואהרן, משום שחסר להם תואר של עדות, וכן הכא, אע"פ שנראה שהם אומרים אמת מ"מ פסולים לעדות.

13 רש"י ד"ה אילימא ארישא. "דהוזמו עדי גניבה וקאמר סומכוס הן משלמין כפל בשבילו לבעלים". קצת קשה, אי הוזמו אגנבה, א"כ ליכא עדים אגנבה, ואמאי ישלמו כפל לבעלים? וטוב היה לו לפרש שהעדים משלמים כפל לגנב. ואפשר דאגב דמפרשינן לקמן הכי פירש עכשיו נמי הכי. ועוד נראה דלא ניחא ליה לפרש שהעדים משלמים לגנב והגנב משלם שלשה להבעל, דתשלומי חמשה אמר רחמנא ולא תשלומי ג' והוי ליה לאמר ועוד. אבל הך קושיא דהא ליכא עדים כלל נכללת בהא דאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

14 ד"ה ואייתי. "סהדי דגנב", עיין רש"ש.

15 תוס' ד"ה ברייתא. "דקמ"ל דהודאה דטביחה לאו הודאה היא". וזהו דחוק מאד, דהא ההוספה בברייתא היא דברי ר' אלעזר ב"ר שמעון, והיאך עלה על דעתו שאנו מוכרחים שיש כאן עוד הוספה? לכן נראה לפי פשוטו דדרך הגמרא היא להזכיר עוד מקור ממין אחר, ולא לאמר משתי משניות דיקא נמי וכן אמרינן בעלמא, "כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, ותנן במתניתן ותנינא בברייתא". ואע"ג דאפשר היה לו להביא עוד מן התורה גופה, כמו קרח שהלך עם דתן ואבירם. ועוד י"ל כיון שהביא לעיל הברייתא באותו ענין דמודה בקנס ואחר כך באו עדים הביא אותה אף עכשיו.