ביאור ראובן על בבא קמא ע׳

1 גמ' "אבל לא כפריה כתבינן". נראה דהני תרי לישני דנהרדעי בהא פליגי, ללישנא קמא, המרשה צריך להקנות למורשה את המטלטלין וכיון דאינם ברשותו אינו יכול להקנותם. אבל ללישנא בתרא, שליח שויה ואינו צריך קנין. וכן משמע מדברי התוספות.

2 "לאו בעל דברים דידי את". כלומר, דהזמנה לדין הוא זכות שיש לאחד על השני, וכאן אין לו למורשה על הנתבע שום זכות.

3 "מיגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה". כלומר, דבאופן כזה הוי כשותף, ודרך השותפים שהאחד טורח בדבר בשביל שניהם ולכן יש לו הזכות לדון בשביל השנים.

4 "שליח שויה". כלומר, דבא הלשון השני ופירש את הראשון דנתן לו את הדבר רק שיהיה לו כח לדון עליו. ולאיכא דאמרי, אין הלשון השני מפרש את הראשון, ולפיכך שניהם קיימים, דהיינו שהקנה לו את הדבר וגם השאיר לעצמו את הדבר, ולפיכך הדבר הוי לשניהם, והיינו שותפא שוייה.

5 "והלכתא שליח שויה". קשה לי, הא קיימא לן בכל התורה כולה דשלוחו של אדם כמותו, וא"כ אמאי צריך לכתוב ליה "זיל דון ואפיק לנפשיך"? וי"ל דאם לא כתב לו כן הוי כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים דאינו מועיל אפילו עשאו שליח. וא"ת אמאי לא יועיל נמי התם מטעמא דשלוחו של אדם כמותו? וי"ל דהכא לא שייך שליחות משום דבמה שהוא יכול לתפוס הוא מגביל זכותם של אחרים לתפוס, ואם נאמר שהוא יכול לעשות שלוחים לתפוס אז הוא בעצמו יגביל בזה זכותם של אחרים, ומי נתן לו את הזכות להגביל זכותם של אחרים? וכן כאן יש לו לאדם הזכות שמי שאינו בעל דברים עמו אינו יכול להזמינו לדין, ואיך יכול זה השליח לשלול את זכותו?

6 "או על פי שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה". ברישא משמיענו דאותם העדים שמעידים על הגנבה יכולים עוד להעיד על הטביחה, ולא שייך הכא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ובסיפא אשמועינן דשנים אחרים אינם פסולים על הטביחה משום חצי דבר.

7 "וטבח ביום הכיפורים". לא זו אף זו קתני, דמכר בשבת הוי רק איסור דרבנן, גזירה שמא יכתוב שטר.

8 "או לכלבים". דסלקא דעתך אמינא דבעינן דטבח טבח והכן, דגבי יוסף, דהוה לאכילת אדם.

9 "השוחט חולין בעזרה". אף הכא לא זו אף זו קתני. לא רק לרפואה ששחט בשביל בני אדם אלא אפילו לכלבים, ולא רק טרפה שהחסרון לא היה בשחיטה אלא אפילו חולין בעזרה שהחסרון היה משום שחיטה. ועוד דבחולין בעזרה אסורה אף בהנאה.

10 "ולא חצי דבר" כלומר, דמה שהתורה נתנה דין עדות לשנים והכריחה אותנו להאמין אותם בלי שום פיקפוק בדבר, היינו דוקא כשהעדים באים לקיים איזה דבר, דאי לאו הכי לא היה מתקיים שום דבר, אבל אם הם באים לספר לנו רק ספור המעשה, שאין לנו שום נפקותא מזה לדין, אז אין אנו מחויבים להאמינם ואין להם דין עדות. וחצי דבר הוי כלא דבר, ואין להם דין עדות בזה.

11 רש"י ד"ה משום דר' יוחנן. "ולתבוע מיד הנאמן". משמע דרש"י אוקמי בפקדון, אבל התוספות חולקין וסברי דדוקא בגזל אין הנגזל יכול להקדיש ולהקנות.

12 ד"ה על פי שנים. "כלומר שנים מעידין". דלפי פשוטו ע"פ שנים משמע ששנים צוו אותו לגנוב.

13 ד"ה וטבח ומכר. "תנא בסיפא דפטור", דפטור לשלם לשאר אחין כיון שגם לו יש חלק בשור ולא הוי כולו באיסורא.

14 תוס' ד"ה כסתם. "יחידאה היא דהיינו ר' יהודה וכו' ". קשה לי, מנא להו דההיא סתמא דאין הגונב אחר הגנב יחידאה היא, דלמא ההוא תנא לאו ר' יהודה הוא אע"פ שהוא ור' יהודה אמרי דבר אחד, כדאמרינן בסתמא דצנועין דלא הוי סתם יחידאה אע"פ שר' דוסא סבירא ליה הכי, וצ"ע.

15 ד"ה לא כתבינן. "ויש כח לאדם להקדיש פקדון שיש לו ביד חבירו". וטעמא הוי משום דהא דאמרינן דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו הוא משום דאין לו כח להשתמש בזה והקדש הוי נמי אחד מן השמושים והואיל וכן, כיון דפקדון יכול להוציא ולהשתמש בו יכול נמי להקדיש.

16 ד"ה אמטלטלין. "דהילכתא כלישנא בתרא". כלומר, בהא דאמר דכתבינן אמטלטלין דלא כפריה.

17 בא"ד "למיפרך ממילתא אע"ג דליתא" כלומר, דאע"ג דליתא דלנהרדעי מ"מ הכי פריך, נהרדעי היכי הוו מפרשי המשנה. וכן כדפריך מרב פפי הכי פריך. רב פפי היאך הוה מפרש מילתא דרב הונא.

18 בא"ד "למיחזי כשיקרא דבית דין". ואף לפי זה ניחא תירוצו של ר"ת, דהרשאה לא בית דין כתבי, אלא המרשה ולפיכך לא חיישינן למיחזי כשיקרא.

19 בא"ד "ושואל מדרבי נתן". כלומר, שהאחד חייב לחברו חמשה סלעים, ואז בא התובע לכהן ותובע ממנו את החמשה סלעים ממה נפשך - אם בני בכורי מת בתוך שלשים הרי אתה חייב להחזיר לי את הה' סלעים. ואם של חברי מת, הרי אתה חייב לו, וכיון שהוא חייב לי אתה צריך להחזיר לי משום שעבודא דר"נ.

20 בא"ד "אי נמי שנתן לו במעמד שלשתן". אבל בהרשאה אי אפשר להיות מעמד שלשתן, שהרי הנאמן אין כאן.

21 בא"ד "בההיא דבכורות צריך לדקדק וכו' ". והתוספות מסתפקים בזה משום דלא דמי לכתובה לגמרי, דהתם בודאי אין לה שום זכות לגבות מחיים, אבל הכא יש לו בה זכות ספק, ויכול להוציא מידי כהן נמי, על ידי שעבודא דר' נתן.

22 בא"ד "בעיסקא מיירי". כלומר, שנתן להם סחורה למכור בשבילו, דאז אסור להם להשתמש במעות.

23 גמ' "והני אמרי קטנה היא". פירוש, ולכן אינם מועילים אפילו לחומרא אבל כששנים אומרים אחד בגבה ואחד בכריסה, אע"ג דלא הוי במקום אחד, אמרינן בנדה דיש לה דין גדולה לחומרא ואינה יכולה שוב למאן.

24 "ותיקני לי גניבותיך". ובירושלמי דחה: "תלישה היא שמחייבת אותו, ולא מכירה". פירוש, דהכא לא שייך קם לו בדרבה מיניה כיון דמעשה התלישה ומעשה המכירה אינם קשורים בעצמם זה אל זה, אלא שהוא קשרם, דאימתי אמרינן קים לו בדרבה מיניה בשעה שהמעשה האחד נמשך מן המעשה השני כמו בזורק חץ, שממילא על ידי זריקה נקרעין השיראים או בשורף גדיש, שע"י שריפתו הוא ממילא מחלל את השבת ומזיק ממון. אבל כאן התלישה בעצמה אינה מכירה, ולפיכך לא הוי דבר אחד עם מכירה. ונראה דבזה מתורצת קושית התוספות ד"ה לענין שבת, דאפשר לאמר, שאע"ג שהגמרא שלנו אינה סוברת החילוק של הירושלמי לענין לחייב לגמרי. מ"מ סוברת דבכעין זה אינו פטור מחמת קים לו בדרבה מיניה אלא דוקא כשתבא ממש בזמן אחד שני החיובים, משום דעל רגע אחד אי אפשר לחייבו שני עונשים, אבל בזורק חץ פטור אע"פ שאינם ברגע אחד משום דהוו מעשה אחד.

25 רש"י ד"ה דבר. "אף עדות של ביאה קיים ונהרגת". כלומר, דהעדות של קדושין הועילו להחזיקה באשת איש, ובאשת איש הביאה הוי דבר שלם.

26 ד"ה אכתי. "אבל לגבי חזקה כולן מעידין שהיה מחזיק בה". פירוש, דגבי קטנה שער אחד אין שום סימן לגדלות דאף כשהיא בת שנה יכול לגדל שער אחד. אבל בחזקה אף השנה הראשונה היא סימן לבעלותו דהבעל אוכל פירות שדהו, אלא דהסימן של שנה אינו מספיק, משום שיש לשני לטעון היכן שטרך. וכיון שאף הראשונים מעידים על בעלות, ובעלות הרי דבר הוא, לפיכך יש להם דין עדות.

27 תוס' ד"ה דאף על גב. "פירוש כל זמן שלא הוחזקה באשת איש". כלומר, דלכאורה נראה דאין הורגין אשת איש שזינתה במקום דליכא עדי קדושין, וזה אינו, דהרי סוקלין אף על החזקות.

28 ד"ה למעוטי. "דהתם ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותה שנה". כלומר, דהתוספות מפרשים דהפירוש דחצי דבר היינו משום דאיכא חסרון בעדות, דהעדים לא ראו עדות שלמה ולפיכך עדותם לא הוי עדות, דלא ראו כל הצורך.

29 בא"ד "אלמא לא חשיב כי האי גוונא חצי דבר". אבל לרב אלפס הוי חצי דבר משום דכל כת בפני עצמה אינה מועילה כלום. אבל לפירוש רש"י ניחא מהתם דהא כל כת מעידה איזה דבר בגירושין כשעושה שליח לקבל גיטה הרי מעידה בזה שיש לשליח הכח לקבל גיטה שהרי שתי הכתות על עסקי גט היו מעידים.

30 בא"ד "ולא צריכי עידי אמירה לעידי קבלה". אבל עידי קבלה פשיטא דצריכי לעידי אמירה, דהא דשליש נאמן כשהגט בידו היינו דוקא לגבי הבעל, שנתן לו את הגט והאמינו, אבל לא לגבי דידה, וצריכים עדים שעשאתן שליח.

31 ד"ה באומר. "מכל מקום קנייה ליה חצירו ללוקח". כלומר, בשעה שעקץ, דהוה כמו שנתן לו מתנה ואמר לו בשעה זו תקנה.

32 ד"ה כמאן. "כדמוכח בגיטין בהזורק". והיינו לפי המסקנא דהתם דמחלקינן בין שבת לקנין ובכן בקנין אתיא התם כר"ע.

33 בא"ד "דלרבי עקיבא לא מצי למינקט". כלומר, לפי ההוה אמינא דהתם דמדמה קנין לשבת.

34 בא"ד "וס"ד דלרבי אפילו במחיצות בלא קרוי אמרינן כמאן דמליא דמיא". כלומר, לפי ההוה אמינא דמדמה קנין לשבת, אפילו כרבי לא אתיא דלרבי בעיא קירוי בשבת.

35 ד"ה לענין. "דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה". כלומר, דבזורק בשבת יש טעמא רבא לפטור על הממון שנתחייב בין עקירה להנחה, משום דאי אפשר להנחה בלא עקירה, ולפיכך העקירה וההנחה הוי מעשה חדא, וכיון דעל המעשה הזה חייב מיתה אין לנו לחייבו ממון שהזיק בשעת מעשה. אבל במנסך אפשר לאמר, דאפשר לניסוך בלא הגבהה, ובכן ההגבהה והניסוך הוו שני מעשים בפני עצמם והחיוב מיתה הבא על המעשה השני אינו פטור אותו ממון שנתחייב על המעשה הראשון, לפיכך מפרש ר"ת דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה, ובכן דמי מנסך לזורק, ור' ירמיה דפליג במנסך פליג נמי בזורק. והיינו דסבירא ליה לר' ירמיה דאפילו אחד מעשה מחייב מיתה וממון אם שני החיובים אינם באים בבת אחת.