ביאור ראובן על בבא קמא נ״ז

1 גמ' "חוץ מהשבת אבידה שהרי ריבתה בו תורה השבות הרבה". וסברא הוא, דבכולם לקח מיד הבעלים ולפיכך צריך להחזיר לידי הבעלים, ובלי דעת בעלים לא הוי לידי הבעלים, מה שאין כן בשומר אבידה שלא לקח מיד הבעלים.

2 תוס' ד"ה לא ממקום. "דפושע הוא". כלומר, דלא תימא הוי סוף כל סוף נגנבה או אבדה ולפטור לרבה משום דש"ח פטור מגנבה ואבדה.

3 ד"ה אלא. "פי' אלא ברוח מצויה". כלומר, דלא תקשי, אי אינה משתמרת א"כ הוי ליה פשיעה ולחייב אפילו אי הוי שומר חנם.

4 ד"ה כגון. "ועוד אע"ג דלא שכיח יכול לטעון כן". כלומר, אפילו תימא דמלתא דלא שכיח לא חשיב פירכא מ"מ הבא שכיח הוא, דאע"פ דהדבר הוא אינו שכיח, הטענה היא שכיחא, משום דהוי דבר שאי אפשר לו להיות נתפס בשקרו.

5 בא"ד "אע"פ שאין אונסו גדול יותר". כלומר, כיון שחייב הכתוב בגניבה, וגניבה קרובה לאונס, א"כ אי אפשר לחלק בין אונס גדול לאונס קטן, דאם כן נתת דבריך לשעורין, וכל שומר יטעון דהגניבה היתה באונס כזה שהוא צריך להיות פטור, ולפיכך חייב על כל גניבה, אפילו באונס גמור. ואע"ג דאונס בכל מקום רחמנא פטריה, מ"מ הכא חייב, דהוי כמו שקבל עליו אחריות על גניבה. תדע, דהא הכא צריך קרא לפטרו משאר אונסים, ולא הוי ילפינן מ"ולנערה לא תעשה דבר". ועוד, הא הכא מחייבינן את השואל על כל האונסים, והיינו משום דכיון דכל ההנאות הם שלו קבל עליו אחריות, וא"כ אין זה דוחק. וא"ת לרבה, היאך פוטר את הרועה אי על בעידנא דעיילי אינשי, הלא הוא חייב בכל גניבה אפילו על ידי אונס? כבר תירץ המהר"ם שיף דרבה פוטר את הרועה דוקא כשבא ארי ואכלו, אע"ג דאם היה שם היה יכול לקדמו ברועים ומקלות, אבל כשנגנב בעידנא דעל חייב.

6 רש"י ד"ה לשוכר. "דכיון דשלם", כלומר, דקבל עליו לשלם.

7 ד"ה לימא רב. "בירידתה אנוסה היא". כלומר, דלא תקשי, אי אמרינן דבעל הבהמה פטור גם כשהזיקה הבהמה באכילתה, משום "הוי לה שלא תאכל", כלומר, דאין שם מזיק על אכילה, א"כ שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה? לפיכך אמר דשאני שן, משום דאפשר לחייבו על שלא שמר את בהמתו מלהכנס בשדה אחר, אבל הכא אי אפשר לחייב משום כך, "דבירידתה אנוסה היא" ועל אכילה לבדה אי אפשר לחייבו.

8 תוס' ד"ה לא. "דדבר פשוט הוא שזה חמור מזה". כלומר, דדבר פשוט הוא דשומר שכר חמור משומר חנם.

9 בא"ד "גבי רבי חייא תורת הזמה לא פריך". כלומר, דהתם יליף רבי חייא דעדים מחייבים אותו שבועה בצד השוה מהודאת פיו ועד אחד. ואע"ג דאיכא למיפרך, מה לפיו ועד אחד דאינו בתורת הזמה, דאם הזימום אינם משלמים כאשר זמם לחייב בעדותו, ומ"מ לא פריך ר' חייא אותה פירכא משום, דמה שעד אחד אינו משלם כאשר זמם הוא לא מתוך חומרתו אלא מתוך קלותו, בשביל שבשעת העדאתו לא חייב ממון אלא שבועה, ולפיכך לא הוי אפילו פירכא.

10 ד"ה נמצא. "ש"ש משלם כפל בטוען טענת גנב בבעלים". קצת קשה, הא בבעלים כיון דפטור בגניבה ואבידה א"כ אין לו דין שומר שכר כלל, שהרי לא קבל עליו שמירה כשומר שכר, וכיון שכן אי אפשר לעשות ממנו פירכא לשומר שכר, דהא שומר שכר באמת אינו משלם כפל, וצ"ע.

11 בא"ד "ושמא אין שייך כפל בטוען טענת גנב בענין זה". משום דבבעלים לא קבל עליו שמירה גמורה, ולפיכך לא הוי שומר כלל.

12 ד"ה סברוה. "גבי פעמים ששניהם בחטאת". כלומר, דהשוכר והשואל שטענו נגנבה ונשבעו לא כפרו בשבועתם ממון דחייבים לשלם בטענותיהם וא"כ לא הוי אלא שבועת בטוי, ובחטאת וא"כ מוכח דר' ירמיה סבר דהשוכר חייב עצמו בטענת גניבה.

13 ד"ה ואי בעית. "לא נ"מ מידי אלא לפי דבריו". ואפשר לומר, דהכי קאמר, אפילו אם תמצא באיזה מקום דהברייתא היא ר' יהודה נמי לא קשה דאפשר כדמחליף רבה בר אבוה.

14 ד"ה נפלה. "והוא הדין נפלה כיון שיכולה לירד." ובירושלמי מוכיח מזה דנפלה אפילו במקום שיכולה לירד פטור, דאי לא, הוי ליה למתני רבותא טפי דאפילו נפלה חייב במקום שיכולה לרדת. כן פירש התם הרידב"ז. וצ"ל דהירושלמי סבירא ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, ובאופן זה לא קשה כלום משם על דברי תוספות אלו.