ביאור ראובן על בבא קמא מ״ח

1 גמ' "מאי ברשות ומאי שלא ברשות איכא". כלומר, אפילו ברשות הוי ליה לפטר דהא הוי כחצר שאינו של שניהם ובהדיא אמרינן דף יד. דשן ורגל פטורין בחצר שאינו של שניהם. והא דאמרינן לקמן דשניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין, היינו דוקא באדם או בקרן.

2 "ולא משלמא אלא חצי נזק". ובירושלמי מחלק בין ר"ה לרשות שאינה של שניהם, דברשות שאינה של שניהם אפילו קרן פטור לגמרי.

3 "דהויא גללים בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים". כלומר, דרב פפא שהיה תלמידו של רבא ידע שזה היה לשונו של רבא. ולפי שדרך גללים להזיק סתמא את הכלים לפיכך אמר רבא סתמא, רבץ פטור. אבל לשמואל היה יכול לתרץ דרבץ הוא עצמו ופטור על כלים משום דהוי ליה בור.

4 רש"י ד"ה הכא ברשות. "דלא אסיק למילתיה הוא". והא דאמר "הכא ברשות", הכי קאמר, דברשות דהכא קבל עליה נטירותא.

5 תוס' ד"ה אע"ג דאמר מר. "כלומר, ומתוך כך היה לנו לפטור בעל החצר". פירוש, דאפשר לפרש דהכי קמקשי הגמרא: אמאי חייב בעל השור בנזקי בעל החצר על הבורות שכרה שורו, נפטריניה מטעם כי יכרה איש בור ולא שור בור. אבל אי אפשר לאמר דהא חיובא דבעל השור לא מטעם בור בא עליו אלא מטעם ממונו שהזיק בידים, והוי תולדה דקרן אם עשה בכוונה להזיק או תולדה דשן ורגל, אם שלא כרה בכוונה להזיק.

6 בא"ד "ואם תאמר כל שכן דאי לא ממעטינן שור". לכאורה נראה דהכי פירושו: מן הגמרא משמע דטעמא דהוה לן לפטור את בעל החצר הוא משום "איש בור ולא שור בור", הא אפילו אי הוי מרבינן על בור שכרה שור הוי לן נמי לפטור את בעל החצר משום דהוי לן לחייב את בעל השור, כיון שאדם חייב על ממונו שעשה כאילו הוא עצמו עשה, וכיון דעכשיו עוד לא אסיק אדעתיה טעמא "דאית ליה למלייה כמאן דכריה דמי", ותירץ, דהכי מקשי הגמרא: היאך מחייב שום אדם על בור שכרה שורו. ומהר"ם מלובלין ומהר"ם שיף פירשו בענין אחר אבל נראה קצת דחוק.

7 בא"ד "ונראה דאפילו אם חפרו אדם דבר חיובא הוא חייב בעל החצר בנזק בור וכו' ". ואם תאמר, לשמואל דאמר כל תקלה היא מטעם בור, היכי מחייבינן לעיל את בעל הקדירות כשהוזקה בהן בהמתו של בעל החצר הלא בקדירות הן בורו של בעל החצר בעצמו. ויש לומר דהיינו דוקא כשידע בהן בעל החצר אבל אם לא ידע, פשיטא דלא פשע כלום ואי אפשר לחייבו מטעם שיש לו בור בחצר. וכן אמרינן לקמן דכשנכנס שלא ברשות והוזק בו בעל הבית אם לא ידע בו חייב ואם ידע בו פטור. עוד יש לומר, הא דמחייבינן בעל החצר בנזקי בור שבחצרו אע"פ שלא כרהו היינו דוקא כשהבור הוא שלו, וחייב מטעם בעל הבור, אבל כשהבור אינו שלו, אלא של בעל הקדירות, לא מיחייב אפילו ידע בו, דלאו עליה לסלוקי אלא על בעל הקדירות. והיינו דפירש רש"י "דהא בור דידיה הוא". וגדולה מזו אמרו, דהכניס שורו לחצר של אחר והרביץ גללים חייב בעל השור אע"ג דהפקירן, משום דבשעת הרביצה הוי שלו. והא דלא זכה בעל החצר בגללים אע"ג דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו? יש לומר דכיון דהגללים היו עומדים להזיק לא הוי זכות שיזכה בהן בעל החצר.

8 גמ' "ואמאי הא תם הוא". פירוש, אפילו אירע שנפל בבור כמה פעמים הוי תם, כיון שעשה זאת שלא בכוונה ליכא למימר שנתרגל בכך והרגל נעשה טבע, וכדפירשו התוספות לעיל מד., "אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות". פירוש, שעשה כן בכוונה שלש פעמים. "והא בר קטלא הוא?" אמר רב יוסף, דחזא ירוקא ונפל". ומדלא קאמר אלא, משמע דלא הדר בו ממה דאוקמינן שעשה כן שלש פעמים. ולפיכך פירש רש"י דאפילו למסקנא אוקמי בג' פעמים משום דאם לא כן הוי ליה שן משונה.

9 "אלא לשמואל". אבל לרב ניחא, בין לפירוש רש"י דאיירי דאייעד והוי שן כי אורחיה ובין לפירוש ר"ת דאיירי בפעם הראשונה והוי רגל, דהא שן ורגל חייבין דוקא ברשות הניזק ולפיכך קתני "אביו או בנו". והא דאמר בשלמא לעולא, ולא אמר בשלמא לרב, משום דעולא מזכיר רשות הניזק בהדיא.

10 "אמר ליה שמרו". כלומר, דכיון דאמר ליה שמרו אם כן נתן לו רשות בתנאי שישמור את שורו, וכיון שלא שמרו לא קיים את תנאו והוי כמי שאין לו רשות ולפיכך לא מקני ליה מקום בחצר.

11 רש"י ד"ה או שניהן. "כגון שניהן רצין בר"ה". ואע"פ דמשנה היא בהמניח כדהקשו בתוס', י"ל דקמ"ל רבא דהא הזיקו דקתני התם הוזקו הוא ולא דק בלישניה.

12 ד"ה ומים כלים. "כל חפצים ככלים וכו' ". כלומר, חוץ מאדם, דאע"ג דאף על מיתת אדם לא חייב בבור מ"מ חייב על נזקיו, אבל על שאר חפצים דלית בהו נזקין פטור בכל.

13 ד"ה אבל מריחיה. "ונבילה גרמא הוא שגורמת לסירחון שיבא". כלומר, דהסירחון בא מן הבקטריון והנבילה גורמת להבקטיריון שיבא.

14 ד"ה דחזא ירוקא. "כיון דאייעד ליה אורחא הוא". מפירוש רש"י דהכא נראה דסובר דכל שן משונה, כמו הכא, או כמו אכל דבר שאין דרך בהמה לאכלו, אם הועד בכך ג' פעמים נעשה בשן דאורחא. ולפיכך משלם הכא את הכופר דהוה כשן בחצר הניזק. אבל לעיל, גבי נתחכך בכותל דהוי רק פעם אחת שן משונה אם כן הוי תולדה דקרן, כמו אכלה כסות וכלים, ולפי שבשלש פעמים הראשונות דהתם הוי נמי קרן, דהא נתכוין להפיל את הכותל על האדם לפיכך מצטרפת שם הפעם הרביעית לשלש פעמים הראשונות ונעשה מועד לשמואל לחייב כופר דהא לדידיה שלא בכוונה הוי לענין כופר כבכוונה, ולרב פטור מכופר מגזרת הכתוב, "השור יסקל וגם בעליו יומת". ולר"ת בין הכא ובין התם איירי בפעם הראשונה, אלא הכא הוי רגל בכוונה והתם הוי שן שלא בכוונה, לפי שלא ידעה דהאדם עומד מאחרי הכותל ויהרג. ועיין שם בע"ל על התוספות, ועיין עוד בע"ל על התוספות "כי שדית" ה:

15 ונראה דבענין משונה יש מחלוקת בין רש"י ותוספות. דלרש"י משונה הוא כל מה שלא היה ליה לבעלים לאסוקי אדעתא וכיון דדבר זה, שיהרג אדם על ידי חכיכת שורו בכותל או על ידי התנפלות שורו בבור, לא הוי ליה לאסוקי אדעתא אם כן הוי משונה עד שיועד בכך ג' פעמים, דהיינו שיהרגו ג' בני אדם על ידי מעשה זה. אבל לתוספות הענין משונה תלוי בשיר, דהיינו שהשור יהיה במעשה זה משונה בטבעו מכל השוורים וכיון דהשנוי הזה אינו תלוי בטבע השור, אלא במקרה שיכול לקרות לכל השוורים שבעולם אם כן לא הוי משונה.

16 תוס' ד"ה שניהם. "לכך חייבין כשהזיקו זה את זה אפי' הזיקו שלא מדעת". וכל זה ליכא למילף מהמשנה דהמניח דסלקא דעתך אמינא דשאני רשות הרבים, דשכיחי רבים, והוי ליה לאסוקי אדעתיה טפי.

17 ד"ה דחזא. "לא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה וכו' ". ולי נראה דדוקא קאמר "במועד ליפול על בני אדם בבורות", משום דהשינוי הוא יותר גדול כשנופל בבור שיש שם בני אדם, דטבע השוורים לירא מהן, וכיון שכן, אם בשלש פעמים הראשונות יתנפל בבור שאין בו בני אדם, אזי ברביעית, כשיתנפל בבור שיש בו בני אדם, יהיה עוד דבר זה משונה לגבי' ולא ישלם עוד כופר כשן דאורחא.

18 ד"ה ושמואל. "וכולה סוגיא דלעיל מסיק רבא כרבנן". ולכאורה נראה דאין מזה ראיה, דהא מתניתין דהקדר לא מצי לאוקמי כחד תנא אלא כרבנן, ובברייתא ד"תא שמע, הכניס שורו" כתוב בהדיא, "ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב", דהיינו כרבנן. וברייתא ד"כנוס שורך ושמרו", נמי ליכא לאוקמי כרבי ואיידי דתנא סיפא ואני אשמרנו תנא רישא ושמרו, דפשיטא דלא תני רישא אטו סיפא, והא דקאמר רבא "הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות" משום דרצה לומר דבריו לכולי עלמא.