ביאור ראובן על בבא קמא ע״ב

1 תוס' ד"ה סיפא. "משמע כולה שמעתא דלא מצי להוריש", וטעמא משום דבקנס אין לו להמקבל שום זכות קודם עמדה בדין, אלא שכונת התורה לקנס ולענש את הנותן, ובכדי שלא יהיה ממון שאין לו תובעים צותה התורה שיתנו להניזק בכדי שיהיה אדם מיוחד שיתבענו. וכן אמרינן לעיל לט. "וניתביה לעניים? אמר רב מרי, משום דהוי ממון שאין לו תובעים.

2 בא"ד "דס"ל דיכול להוריש בשאר קנסות". דזה גופא שצותה התורה שינתן לו הקנס הוי זכות שיש לו בקנס הזה, והזכות הזאת הוא מוריש לבניו.

3 בא"ד "דקנס של אונס ופיתוי אין יכול להוריש בשום ענין". כלומר, אפילו עמד בדין ואח"כ מת.

4 בא"ד "שעמד בדין ואמר ליה חייב אתה ליתן לו". דאי אמרו צא תן לו, הוי עלה כגזלן ופטור מד' וה' כדלעיל סח:

5 בא"ד "בעמד בדין דתו לא הוי קנס". כלומר, כיון דבהמשנה הזאת לא רצה להשמיענו דין דאין אדם מוריש קנס לבניו, דזה כבר השמיענו במקום אחר, ואי יהיה הכא קנס לא נדע הכא לנכון דין דחמשה חצאי בקר, דבעינן וטבחו כולו באיסורא.

6 בא"ד "שלא אמר לו צא תן לו אלא חייב אתה לו". הלשון הזה לאו דוקא, דהא בסיפא מיירי דמת אביו ואחר כך טבח ובנידון זה לא היה אפשר לו לאמר אפילו חייב אתה ליתן לו, דהא לא טבח עוד בחיי אביו וא"כ היאך עמד בדין ואמרו לו חייב אתה ליתן לו? אלא אגב גררא דאחריני נקט לו הכי.

7 בא"ד "כי קאמינא ממון הוי לרבי שמעון להתחייב עליו קרבן שבועה להורישו לבניו". כלומר, האי "כי קאמינא ממון הוי להוריש לבניו" לא תפרשו דהוי ממון כל כך שהבנים יורשים אותו, דהוי משמע דקודם עמדת בדין אין יורשים, אלא הכי פירושו: הא דאמרתי דלאחר עמדה בדין הוי ממון כל כך שמחייבין עליו קרבן שבועה היינו דוקא כשירשו בניו לאחר עמדה בדין, או קרבן שבועה, משום דלדידיה הוי עיקריה ממון.

8 בא"ד "כיון דקנס נמי בר ירושה הוא". והקושיא הזאת הוי דוקא לר"י הלבן, אבל לפי מאי דמפרשי לעיל, דרבא ורב נחמן דהכא אית להו דקנס בר ירושה הוא, לא קשה מהכא, דהא הכא בקנס של אונס ומפתה קא עסקינן דמודו רבא ורב נחמן שאינו בר ירושה, משום שהנערה לא הוי בת ירושה. והא דאמר לעיל "כי קא ירית מינה קא ירית"? בגרה לאחר עמדה בדין שאני.

9 בא"ד "שהבת לא היתה ראויה לזכות בו מעולם". דהרי בקנס אמרנו לעיל דהוא יכול להוריש רק הזכות שיש לו להמקבל בזה שהתורה צותה לתת לו את הקנס, והכא הרי התורה לא צותה מעולם לתת את הקנס לאשה הזאת, ולפיכך אין לה מה להוריש.

10 ד"ה דאי ישנה. "ממאי דמחייב רחמנא אחולין בעזרה וכו' ". כלומר, דלא תקשי, כיון דאמרינן דבהכי חייב רחמנא, א"כ אמאי מקשה בחולין דאשחוטי חוץ לא לחייב משום דהוי מחתך עפר בעלמא, הא אמרינן דאפילו כשהשחיטה פסולה חייבה רחמנא.

11 בא"ד "אבל כשיש פסול אחר עמו". לאו דוקא, דהא אמרו בתוספות לעיל דעיקר הקושיא דמחתך עפר הוי משום דבעי ראוי לאהל מועד, וזה לא שייך כי אם בשחוטי חוץ.

12 ד"ה כי קמחייב. "דלאו דוקא נתקלקלה בגוף השחיטה כגון נוחר ומעקר". כלומר, משום דאפשר לאמר אימתי אמרינן דכיון דנתקלקל לבסוף איגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה הואי היינו דוקא שבסוף לא עשה מעשה שחיטה ושחיטה לא מיקרי אלא שעשה בין בתחילה ובין בסוף מעשה שחיטה, אבל כשאירע פסול מטעם אחר, שעצם המעשה שם שחיטה עליו, אם כן אמרינן חלק שנפסל נפסל וחלק שהיה בכשרות כשר ושם שחיטה עליו, ונהי דהחלק הזה אינו מספיק להכשיר לאכילה או לקרבן, משום דלדברים הללו בעינן כל חלקי השחיטה, מ"מ מספיק לחייב אשחיטת חולין בעזרה ולטמא את המתעסק בפרה אדומה, כמו שמספיק לפסול במחשבת פיגול, למאן דאית ליה ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. וכי תימא הכי נמי? י"ל דלמאן דאית ליה ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף סובר דהפסול שנעשה בין בתחילה ובין בסוף הוי כאילו נעשה במשך כל השחיטה, דהרי מועיל לפסול כל השחיטה, וכיון שכן מחשבת פיגול שנעשה בתחילה מפגלת את השחיטה. וכן הפסול שנעשה בגוף השחיטה בפרה אדומה, והחתוך בעפר שנעשה בסוף בחולין בעזרה פוסלים נמי כל השחיטה, אפילו בתחילה.

13 בא"ד "אפי' נתקלקלה ע"י מלאכה שעשה בשעת שחיטה". דאם לא כן הרי איכא לחלק, דהרי הכא הפסול הוי שלא מחמת שחיטה אלא מחמת חוץ, ולפיכך כל השחיטה נקראת שחיטה. וא"ת א"כ היכי משכחת לה שיחייב מחמת פגול בתחילה אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, הא לא הוי שחיטה. י"ל דאהכי חייב רחמנא, דאם עשה שחיטה פסולה מחמת מחשבה כזו הוי פיגול.

14 ד"ה לימא. "ותקשה דידיה אדידיה". לפיכך קאמר לקמן "הא לא קשיא", ולא קאמר כדאמרינן בעלמא "לא, לעולם אימא לך חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא".

15 דש"י ד"ה משלמין. "כשהוזמו תחילה על הטביחה". דאי הוזמו על הגניבה תחילה הוו להו ממילא מוכחשים על הטביחה, דכיון דלא גנב הטביחה היתה בהיתר. ורש"י לטעמיה, דמפרש המשנה דתיקו אף אליבא דמאן דאית ליה, דהכחשה לאו תחילת הזמה היא, ועדים שבטלה עדותם ואחר כך הוזמו אינם משלמים כאשר זמם, והפירוש הזה הוי כמאן דאמר דעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל. אבל למאן דאמר למפרע הוא נפסל צריך לאוקמי כשהעידו על הגנבה והטביחה בבת אחת, דאי העידו תחילה על הגנבה ואחר כך על הטביחה, א"כ כיון דהוזמו על הגנבה איגלאי מילתא למפרע שבשעה שהעידו על הטביחה פסולים הוו, ואמאי משלמים כאשר זמם על הטביחה? וכיון שהעידו בבת אחת מוכרחים אנו לאמר דאף הזמה היתה בבת אחת כדהוכיחו התוספות לקמן דאם לא, הרי כשהוזמו על הטביחה בטלה עדות הטביחה, וכיון שהעידו בבת אחת, הווי לה עדות שבטלה מקצתה, ובטלה כולה. והיאך משלמים כשהעידו על הגנבה אחר כך? אם לא שנאמר, דאע"פ שבטלה תחילה עדות של גנבה מ"מ משלמים כשהוזמו אחרי כן, משום דהכחשה תחילת הזמה. ועיין לקמן בתוספות ד"ה "שהעידו בבת אחת והוזמו".

16 ד"ה והאחרונים. "וכי מיתזמי אמאי משלמי". והיינו לפי מה דפירש דהכחשה לאו תחילת הזמה היא, דאין נראה לחלק בין בטלו מחמת עצמם לבטלו מחמת שהוזמו העדים האחרים.

17 ד"ה בטלה כל העדות. "שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו", והיינו לשיטתו.

18 תוס' ד"ה דאי ס"ד. "דאפי' קידש בו אין האשה מקודשת". נראה בעיני דהכי פירושו: דלכאורה קשה, אמאי נימא דאיסורי הנאה מדרבנן הוי שלו, הא כל דתיקון רבנן כעין דאורוייתא תיקון? וליכא למימר, דכיוון דמותר מדאורייתא לא דמי לאינו שלו, דהוה אסור נמי מדאורייתא מטעם גזל - זה אינו, דהא אפילו בדרבנן אסור מדאורייתא, מטעם לא תסור. ויש לחלק בין דאורייתא לדרבנן משני טעמים: האחד, כיון דאיסור מדרבנן אפשר להבטל על ידי ב"ד אחר גדול בחכמה ובמנין, א"כ באיסורי הנאה מדרבנן יש לו לאדם עוד זכות ספק וכח בדבר, שאפשר שהאיסור עוד יבטל, וכיון שיש לו כח בדבר הוי שלו. ולפי זה כל איסורי הנאה מדרבנן הוי שלו. הטעם השני, דכיון דהאיסור הוא רק מדרבנן ומדאורייתא הוי שלו, ואם קידש בו אשה הוי מקודשת ואסורה מדאורייתא, ואם מתקנת חכמים לא יהיה שלו יותר על ידי זה איסור דאורייתא, ודבר זה אין ברצון חכמים לעשות ולפיכך תקנו חכמים את תקנתם שלא יועיל נגד איסור דאורייתא וכיון שכן יש לו עוד כחות בדבר והוי שלו. ולפי זה, אם אסרו חכמים עליו כל ההנאות אפילו לבטל את הקידושין, אז הוי אינו שלו אפילו באיסורא דרבנן.

19 ד"ה אין לך. "ליהמני בתראי במיגו בין לרב הונא בין לרב חסדא". ולי נראה דמיגו כזה לא הוי מיגו, דשמא מתיראים לפסלם בגזלנותא, דב"ד יחקרו את הדבר וישאלו במקום שאומרים שגזל.

20 בא"ד "דאי גזלנים הוי אלו נאמנים אפי' היו בפנינו". וזהו דוחק קצת, דהא פסולי עדות סתם קתני, ולפיכך נראה, דהכא לא יהיו נאמנים טפי במה שיפסלום בגזלנותא, דטעמא דנאמנים כשפוסלים את העדים בגזלנותא הוי משום דההוא עדות אחריתא הוי עדות על האנשים, ולא על הממון, ועל האנשים לא הוו תרי לגבי תרי, דהראשונים לא הוו עדות על עצמם כי אם בעלי דינין, אבל הכא כשמתו אין עדותן עדות על האנשים, דהא אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, ואם כן עדותן הוי רק על השטר, דהיינו על הממון, ועל הממון הוו תרי לגבי תרי, דהראשונים לא הוו הכא בעלי דברים.