ביאור ראובן על בבא קמא פ׳

1 גמ' "ודנין דיני ממונות ביחיד". כלומר, סמכו על דעתם יותר מדאי, ולא חשבו שאפשר שיטעו ובאופן זה לא היה אפשר להם להתקדם וכן היו מרעים בחורשים וסמכו על עצמם שישמרו את בהמתם מלהזיק בשדה שיעברו עליה.

2 רש"י ד"ה שהיו מרעין. "בהמה דקה שלהן". קשה לי, כיון דאיירי בבהמה דקה א"כ למה ליה למיתלי בזה שעברו על שדה קטנה, הא אפילו בלא זה אסור לגדל בהמה דקה, אפילו לשמרה בבית, כדהוכיחו התוספות לעיל ד"ה אין מגדלין ורש"י גופא קאמר בהא דאמר רבן גמליאל, "וקושרה בכרעי המטה", דרבנן פליגי עליה. ואפשר שצריך לאמר בהמה גסה.

3 ד"ה ישוע הבן. "כמו פדיון". כלומר, כמו שמתרגמינן פדיון, דהיינו ששני המלים, פדיון וישוע, מתרגמינן פורקן.

4 תוס' ד"ה והטבח. "ומותר להשהות". כלומר, אפילו לא ליום השוק, דתמיד מותר לו לקנות הרבה, רק שכל מה שקנה בפעם אחת ישחוט בתוך ל' יום. ולספרים שלנו דגרסינן שלשים יום לאיסור, א"כ צריך לשחוט כלם לפני שלשים יום דעשרים ותשעה הוא הגבול שמותר לו להשהות ועיין לעיל פג: דאמר "הני עיזי דשוקא דמפסדי", ומשמע קצת כפירוש רש"י דלפירוש התוספות הוי ליה למימר "הני עיזי דטבחא", דבבל כא"י.

5 ד"ה מהו לשהות. "נמי משמע". נראה בעיני דצריך למחוק "נמי", דהא לפני זה רוצה לאמר דקודם הרגל אינו צריך לקשור ולשמרה בבית, דהא דאמר קושרה הוא לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט.

6 ד"ה לבי. "מ"מ אין שייך לשון ישועה". פירוש, דבלשון ארמי יש למלה פורקן שתי משמעות, משמעות של פדיון ומשמעות של ישועה, כמו יקום פורקן מן שמיא. אבל בעברית יש לשתי משמעיות הללו שתי מלים מיוחדות, ומשמעות של ישועה אינה נשמע מהמלה פדיון ומשמעות של פדיון אינו נשמע מהמלה ישועה.

7 גמ' "מאי ניהו תו אסור לקיימו". כלומר, דהא טעמא דמותר להורגו הוא משום דאסור לקיימו.

8 "לעורו". "דהא כיון שמצאן מת ואי אפשר להם להזיק אין להם כבר דין חתול, אלא ממון בעלמא, ולפיכך אסור לגוזלו בידים, אבל באבידה מ"מ מותר משום קנס, הוי ליה למחזיק דין עכו"ם בהם.

9 רש"י ד"ה לא היו מתריעין. "בשבת". דאי בחול מאי איכפת לנו אם יתריעו, הא בחול מותר בשופר. כן הוא לפי שיטת שסובר דהתרעה דר' חנינא בר פפא היינו בשופר. אבל התוספות פירשו דהך ברייתא מיירי בחול. והא דקאמר לא היו מתריעין? י"ל משום דהפורעניות לא היתה כל כך גדולה לא רצו להפציר יותר מדי, כמו שאנו מוצאים במסכת תענית גבי חוני המעגל, דשלח לו שמעון בן שטח "אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי", על שהפציר יותר מדי. ומיהו קשה לפירוש רש"י מה שהקשו בתוספות, דהרי אמרינן בהדיא במסכת תענית דשופר בשבת ליכא. ושמא אף רש"י אינו מפרש דהתרעה דר' חנינא בר פפא היינו בשופר, אלא שלעיל מפרש מהו מתריען, והכי קאמר, מתריעין משמע בתחינה, דהיינו ענינו, ומשמע בשופרות ומשמע בחצוצרות, והכא הוא בתחינה. ולפי זה ניחא הא דפירש לעיל "בצבור", ובלא היו מתריעין פירש "ביחיד", משום דבלאו הכי לא היה קשה מהך ברייתא לרבי חנינא בר פפא, שהרי אף הוא לא קאמר בשופר אלא בפה, אלא דעיקר קושיא היא משום דהתרעה הוי בציבור, וצעקה הוי ביחיד. והא דפירש רש"י "לא היו מתריעין" בשבת, משום דאי בחול מאי איכפת לנו אם יצעקו בדבור, אבל משום קדושת שבת אסור לצעוק בציבור, וקשיא לר' חנינא בר פפא דמתיר.

10 תוס' ד"ה נפק. "דמקודם נתקן". וזהו דוחק קצת, דמ"מ היה אפשר לתרץ דרב תיקן על זה המעשה, ודוחק לאמר דאלה שהקשו ידעו בטח דרב דרש דמקודם נתקן. ולולא דברי התוספות היה נראה דהכי מקשה, הרי ר' שמעון בן אלעזר ידע גם כן דחתול יכול להזיק אלא שמ"מ התיר לקיימו, משום שמנקר את הבית, וגדול שכרו מהפסדו, וא"כ היכי פליג רב ואמר דגדול הפסדו משכרו?

11 ד"ה אמר רבינא. "שאם מצאן מת". דאם מצאן חי הרי אין בו משום גזל ופשיטא דהעור נמי הוא שלו, אבל אם מצאן מת דלא הוי קלקול טפי וסד"א דאסור אז משום גזל קמשמע לן. וק"ק לשמעינן טפי דמותרים משום גזל אפילו מתים? ונראה דמתים אין הכי נמי דאסורין משום גזל, ודוקא בהשבת אבידה אינם, משום קנסא, אבל לא קנסו כל כך שיהא מותרים משום גזל, כיון שאינם מקלקלין יותר. וכן מצינו בעכו"ם, דגזל אסור והשבת אבידה אין חיוב.

12 בא"ד "למאי איצטריך הך דמותר להורגו". דליכא למימר דאשמועינן שאינו בבל תשחית, דפשיטא דבל תשחית דגופו עדיף, כיון שיש חשש שמא יזיקו בני אדם. ואע"ג דגבי כודנייתא דרבי חולין ז: דאיכא בל תשחית להמיתם אפשר משום דחזו לתשמיש ולכך הם עשוים, אבל חתול דאינו עשוי לתשמיש לא.