ביאור ראובן על בבא קמא ק״י

1 גמ' "היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת". על הגליון "בגמ' של הב"ח נ"ב, פי' המת קודם שהקריבו הקרבן". הך ציון של הב"ח אינו נכון, דהא הכא בפירוש נשנה שלא הקריבו עוד את הקרבן, דתנא, "והאשם ירעה", אלא צריך לציין אסיפא, "נתן הכסף לאנשי משמר ומת", וכן הוא בדפוס ווילנא. ופירש הב"ח דהיינו קודם שהקריבו הקרבן, דאי לא, מאי קמשמע לן דאין יכולין להוציא מידם, פשיטא, דאם לא כן, תמיד יוכלו להוציא מידם. אבל כשמת קודם הבאת קרבן הייתי אומר דיכולים להוציא מידם, משום דהכהנים זוכים בכסף רק בשביל שמקריבים הקרבן ומכפרים על הגזלן, קמ"ל דהכסף הוי כפרה בפני עצמו. וכדאיתא בגמרא "כסף מכפר מחצה".

2 רש"י ד"ה אי דאיכא. "בההוא משמר". כלומר, דאפילו איכא טהורים ממשמר אחר מצו טמאים להקריב, כיון דליכא טהורים בהך משמר, ואפילו לרב ששת דאית ליה טומאה דחויה בציבור.

3 תוס' ד"ה אכילה גסה. "אלא דלא מיקרי רשע". דמה הוא יכול לעשות אם הוא חולה ואינו יכול לאכול כהוגן, ואפילו היה בריא אלא שהיה שבע מ"מ בשעת אכילתו אנוס הוא.

4 בא"ד "דשני אכילות גסות הן". לכאורה היה נראה לפרש דהכי קאמר: "שתי אכילות גסות הן, אחת אכילה על ידי הדחק ואחת אכילד, להיות שבע, ורבה בר בר חנה על כרחך איירי באכילה לשם שביעה, דאי איירי באכילה על ידי הדחק, ומשום שהיה חולה, א"כ אינו פושע בדבר. וכיון דאיירי באכילה גסה לשם שביעה קאמר ר"ל דיצא ידי חובתו. אבל לא יתכן לפרש כן, דא"כ היינו מה שתירצו, "דהתם לא איירי באוכלו אכילה גסה ממש". לפיכך נראה לפרש, דיש שתי מדריגות באכילה על ידי הדחק גופה, באחת יצא ובאחת לא יצא. ולפי שרבה בר בר חנה קאמר אכילה גסה סתם משמע דאיירי אפילו בהך דיצא, ולפיכך קמקשי ליה ריש לקיש. ומ"מ ריש לקיש לא רצה לאוקמי התם באכילה על ידי הדחק שלא יצא וכדהקשה הרא"ש בשיטה מקובצת משום דסבירא ליה דאפילו בהך אכילה אינו פושע אלא אנוס.

5 ד"ה לבעלי מומין. "תימא ועורה אמאי הויא לבעלי מומין". ועיין ברש"י בעמוד הקודם ד"ה אי בכהן טמא דפירש: "והא קיימא לן בזבחים דאין טמא חולק בקדשי המקדש ואפילו בעורות". ושמא התוספות סבירא להו דכשהוא מקריב חולק בעורות ולא בבשר, אע"ג דבמשנה התם נקט כללא, "כל שאין לו בבשר אין לו בעורות".

6 ד"ה תניינא. "אמאי לא פריך נמי לרב ששת תניינא טמא מותר בקרבן ציבור". ולי נראה דלרב ששת לא קשה מידי דקמ"ל דאף טמא בקרבן צבור, שאינו קרבן שלו, אלא משל ציבור, ואין לו אלא חלק שזכו לו משום שהוא מאנשי המשמר, מ"מ יש לו הזכות לעשות שליח. ועוד י"ל דקמ"ל דאע"פ דאמרינן טומאה דחויה בציבור ואין לו זכות בה אלא מחמת דחק, שאין טהור, ומ"מ זכות גדול כל כך שאפשר לו לזכות אפילו אחרים. והרא"ש בשיטה מקובצת מתרץ בענין אחר.

7 ד"ה למאי נ"מ. "אמאי לא קאמר לאפוקי מדרבא". וי"ל דרצה למנות כל הנפקותות. ועיין בספ"ק דכתובות בתוספות ד"ה לא צריכא, מה שתירץ שם מהר"ם מרוטנבורק על דברי התוספות שם.

8 ד"ה או אינו. "וכפל לא מחייב בהודאה". ועיין רש"ש ובמה"ב וכן תירץ מהר"ם בשיטה מקובצת.

9 גמ' "כאילו עובר על כלל ופרט וכלל וברית מלח". נראה לי על פי הדרש דהכי קאמר: כיון דהכא לא היה צריך לכתוב כלל ופרט וכלל, שהרי אינו מרבה כאן שום דבר מכעין הפרט, א"כ למה נכתב? אלא ללמד דכשיתנו מתנות כהונה בכדי שהכהנים יוכלו להתפרנס ויהיה עתם פנוי ללמד ולהורות, א"כ תתקיים כל התורה כולה, והיינו דכתב כלל ופרט וכלל דהוי הלימוד היותר קשה, משום דאפשר לאמר כעין הפרט בכמה פנים, כמו גבי שור דבור, קרב לגבי מזבח, דבר המטלטל וגופו ממון, בעל חיים, דבר המטמא וכו'. וא"כ לכלל ופרט ע"כ דרושים מורים, ובלי מורים אי אפשר ללמדם. וכן כשיהיו מורים וילמדו את התורה, אז ישמר ה' את הברית עם ישראל ויקוים ברית מלח עולם.

10 תוס' ד"ה או דילמא. "ויכול להביא אשם מיד וכו' אע"פ שהכסף נתן לידעיה". דאי ליתן אף הקרבן לידעיה מאי קמבעיא ליה, פשיטא, דהרי יכול ליתן לכל משמר שירצה אף שלא בשעת משמרתו, כדמוכח לקמן, דחשיב גזל הגר מהנך דגבולין, משום "שאם נתנו לכהן המשמר חוץ לירושלים יצא", כדפירש רש"י, וכשנותן לו חוץ לירושלים הוא מסתמא שלא בשעת משמרתו, וכיון שכן ע"כ הא קמיבעיא לו, דשמא לידעיה קאי משעת מיתת הגר, כשקנאו השם, משום דאז היה כבר ברור דלידעיה קאי, ואין תלוי בו לבררו עוד. וכיון שהיה כבר נתון הכסף לידעיה, א"כ כשנותן הקרבן ליהוריב הוי כמי שהביא הקרבן אחר שנתן הכסף ויצא.

11 ד"ה למאי נ"מ. "מאי דשבק להון אבוהון יהב להון". והרא"ש בשם הר"מ תירץ: דלא דמי, דהתם הרי יש לו גזילה גביה וצריך לעשות השבה, והשבה אין כאן, משום דפחות משוה פרוטה לא הוי השבה. אבל גבי חמץ ועבר עליו הפסח הרי הגזילה דאיכא גביה, דהוי דנגזל, הוי כבר עפרא בעלמא, ואומר לו הרי שלך לפניך.

12 ד"ה וגזל. "לא יצא כדין אשם". ולי נראה לתרץ: דלילה ולחצאין הוו דין בקרבן, דהקרבן אינו בא לחצאין משום דהוי בעל מום, וכיון דהכסף קרוי אשם יש לו דין קרבן, אבל האכילה או ההבאה לבית המקדש הוי דין הקרבה, דכשנאסרו הבמות אין מקריבין אלא בב"ה. וכיון דאת הכסף אין צריכים להקריב, ולא שייך ביה הקרבה, אלא הכהן עושה בו מה שירצה, אם כן אין לכסף דין הקרבה ואפשר לתתו אפילו בגבולין. וכן אמרינן לעיל: "היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת הכסף ינתן לבניו", ואין לו דין האשם, משום דהך דין הוי דין הקרבה, שצריכים להקריבו ואי אפשר משום שמתו בעליו.

13 ד"ה דאדעתיה. "והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש". והיינו משום דבנפלה מן האירוסין מיירי, כדפירשו בתוספות, אבל אי בנפילה מן הנשואין פשיטא דחושש, דאי אדעתא דהכי לא קדשה עצמה א"כ יהיו כל בעילותיו בעילות זנות, ואין אדם עושה בעילותיו בעילות זנות.