ביאור ראובן על בבא קמא ל״א

1 גמ' "והשלישי בשני", הא דקתני שלישי, הא קמשמע לן, דאפילו השני, שלא נפל מעצמו, חייב אנזקי שלישי, או משום דהיה לו לעמוד או משום דהיה לו להזהיר.

2 "אבל לא היה להן לעמוד פטורין". וס"ד דהכא ליכא לתרוצי כדתריץ לעיל, אקושיא ראשונה, דהתם הרי עשה שלא כדין, דעמד לפוש בר"ה שאינו עשוי לכך, וסד"א דיהא חייב אפילו כשהזהיר אבל הכא, שלא פשע בנפילתו, סבר דפשיטא דכשהזהיר פטור, והוה ליה לאשמועינן טפי דפטור אפילו לא הזהיר, והיינו בשלא היה לו לעמוד.

3 תוס' ד"ה וקתני. "אע"ג דטריד לכתף היה לו להזהיר". וליכא לתרץ, דלכתף לא טריד כל כך כמו בנפל ולא יכול לעמוד, דכיון דאיכא פעמים דלכתף נמי טרוד מאד, והיכי דמי, כשמכתף בשעה שהקורה מתחיל ליפול, וא"כ לפטור בעל הקורה בכל מקום, משום שיכול לאמר הייתי טרוד, והמוציא מחברו עליו הראיה. ועוד יקשה, לפלוג ולתני בדידיה, אבל עמד לכתף במקום שהוא טרוד, פטור.

4 בא"ד "אבל כשעמד לכתף אורחיה הוא להניח כשלדא ואין לו להזהיר". וזה נראה קצת נגד דברי ר"י בתוספות דלקמן לב, ד"ה ואם עמד בעל קורה חייב. אבל באמת ניחא הכל לפי דברי ר"י, ואין צורך בכל הדוחקים שנדחקו כאן, והיינו "דאורחא דמלתא כשהולכין זה אחר זה דאין האחרון יכול לעיין באותו שהולך לפניו כל שעה", וכיון שכן, בעל החבית הוי לעולם אונס, אם לא שהזהירו בעל הקורה לעמוד, ואין לאמר דהוי לו לסגויי באידך גיסא, דכיון דדרך בעל הקורה לדמויי כשלדא, א"כ לא יועיל מה שילך באידך גיסא וי"ל נמי דהלך באידך גיסא ונשתבר בשעה שבעל הקורה רמי כשלדא ומ"מ לא מחייבינן את בעל הקורה כשעמד לכתף, משום דהוא נמי הוי אונס, אבל כשעמד לפוש חייב משום דהוי פושע. ובאופן זה ניחא הכל.

5 ד"ה אמר רבא. "דברייתא ורבא לפרש הברייתא דקדרין וזגגין קאתי להכי ליכא למימר דפליגי". כלומר, בשלמא אי רבא טעמא דנפשו קאמר, דסבירא ליה לדידיה נתקל פושע, איכא למימר דפליג הברייתא דהוי כרבנן, דהא בלאו הכי פליגי תנאי בהא מלתא, ואיכא למימר דרבא פוסק כחד תנא, ואע"ג דרבנן הוו רבים לגבי ר' מאיר? איכא למימר כיון דבמתניתין סתם כר"מ א"כ הלכתא כותיה. אבל אי רבא והברייתא "דכולן חייבין" באו לפרש הברייתא "דהקדרין והזגגין", ליכא למימר דפליגי, דהיאך יפלוג רבא אברייתא בפירוש הברייתא דקדרין וזגגין? הא בפירוש הברייתא אין מחלוקת תנאים?

6 בא"ד "כדמשמע בהאומנים", דפטר שם מעביר חבית ממקום למקום ונתקל ושברה ולא מחייבינן אותו מטעם אדם המזיק, דהרי שברה בידים.

7 בא"ד "ראשון ודאי פושע הוא לר"מ דמדנפשיה נפיל". וכי תימא אי פושע הוא למה לא יתחייב אפילו אם הזיק ראשון בממונו? י"ל דאין הכי נמי, אלא דהכא לא איירי כשהזיק הראשון בממונו.

8 בא"ד "והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס". וליכא למימר דסבר האי לישנא דנזקי גופו משמע אניזקין דהא במסקנא אתיא אף להאי לישנא גופו וממונו אמזיקין, וכדהוכיחו בתוספות לקמן.

9 רש"י ד"ה מאי לאו. "דבגופו לא משוינן ליה דין בור דנימא מפקיר נזקיו". האי לישנא לאו דוקא דהא גופו לא מפקיר אינשי, אלא כלומר, דנטיל בו פטורי דבור. ולפי שגבי ממונו פטור מהאי טעמא, נקטיה גבי גופו, דגבי גופו אין הפטור הזה.

10 ד"ה אלא אמר רבא. "ושני מיסתייה אי משוית ליה לגופיה בור". ועל זה אמרו בתוספות שהוא דוחק, משום דהחילוק בין אדם המזיק לבור אינו תלוי בפשיעה או אונס, אלא באיכות המזיק, כשהזיק בידים הוי אדם המזיק וכשגרם להנזק ע"י תקלתו הוי בור. ונראה לי דמשום הכי רצה לדמות את השני לבור, ולא את הראשון, משום דבבור יש גורם התקלה והתקלה עצמה, וכן בשני שנפל ע"י הראשון דהוי כמו שיש גורם חוץ מהתקלה אבל בראשון שנפל מעצמו הוי הוא הגורם והוא התקלה ולא דמי לבור.

11 ד"ה תרגמה. "וא"נ לא אפקריה שורו הוא וטפח באפיה". כלומר, בשעת נפילה, אע"פ שאחר כך יכול לסלקו, דהא ממונו דומיא דגופו נקט, ובגופו אמרינן דהיה לו לעמוד, כמו כן בממונו. וא"ת נחייב אותו כמו בשור שנפרץ על ידי אונס וכדהקשה ברש"ש י"ל דבבור, שלא הזיק בהליכתו, אלא הדבר הוזק בו, אינו חייב אלא אם כן כרה את הבור, או נכרה על ידי פשיעתו, והיינו דאמר, "האי בירא לאו אנא כריתיה". והא דקאמר לעיל דפליגי בשעת נפילה בנתקל פושע, ומשמע דוקא קודם שהיה לו פנאי לסלקו מפטרי רבנן, כדפירשו בתוספות, אבל כשהיה לו פנאי לסלקו מחייבי רבנן אע"פ שהיה אנוס בנפילתו, כדסברי רבנן נתקל אונס הוא? י"ל דרש"י מפרש אפילו כשהיה לו פנאי לסלק פטרי רבנן כיון שהיה אונס בנפילתו, והמחלוקת דלאחר נפילה, היינו שנפל בפשיעה, ופטרי רבנן מטעם מפקיר נזקיו. והא דאמרינן לקמן מח. לרבא דחייב בנזקי הבור אע"פ שלא כרה ואע"פ שהפקיר, היינו דוקא שבהפקרו עשה את הבור, אבל הכא הרי היה בור בלי הפקרו. ועיין שם ברש"י ד"ה "הכא כיון דאית ליה למלויי", וד"ה "ונטנפו כליו". ובתוספות שם ד"ה "וטינפו כליו".

12 בא"ד "וגירסא הכי איתא". והיינו אותה גירסא שהביא בתחילת העמוד ושפירשה. אבל הלשון הראשון שברש"י, שנזכר בתוספות אינו לפנינו.

13 ד"ה זה בא. "ופגע זה בזה". מדברי רש"י נראה, דהלכו זה נגד זה, ומ"מ צ"ל דשבר בשוגג, דאי במכוין הא אמרינן לעיל, דוקא נתקל אבל שבר חייב, וכ"ש הכא דלשניהם יש רשות. ולא תקשה מהא דמחייבינן פותקי' ביבותיהן, אפילו ברשות, דהתם אית ליה רשות רק משום שב"ד הרשו ליה, ולא הרשו לו רק בתנאי שישמור, אבל הכא, וכן במזיק את אשתו בתשמיש, וכן ביער, יש לו רשות מצד זכות שיש לו בדבר, ויש לו בזה כח יותר גדול.

14 תוס' ד"ה אמר רבא לא. "חשיב אדם המזיק אע"פ שאינו מזיק בידים". דאם לא כן הוי פטור על החבית משום דבור פטור על הכלים. ושמא אפשר לתרץ, דגוי אמינא דמתניתן ד' יהודה, דמחייב אנזקי כלים בור, ורבא כרבנן.

15 בא"ד "כמו אמר מר הוא". דהא האי קושיא הוי אפילו לפי מאי דהוי בעי לאוקמא מעיקרא, ולפיכך אי אפשר לאמר דהקושיא היא רק להך אוקימתא.

16 בא"ד "דאי בגוף המזיק אמאי קאמר דפטורין על נזקי ממונו". דהא ממונו דראשון על כרחך חייב על גוף שני אף להאי לישנא, לפי המסקנא, דאי לא, ליכא חילוק בין ראשון לשני, דאם הזיקו בגופו שניהם חייבין אף על נזקי ממונם דנזקין, משום דגוף לא הוי בור, לכל הפחות לרב, דהא האי תירוצא לרב הוא.

17 בא"ד "והשתא לא קשה וכו' שאין הש"ס מקפיד". נראה לי דזאת היא הערה מאחד הלומדים.

18 בא"ד "דהוה ליה ממונו בור ופטור על הכלים". כללא דמלתא דבמסקנא שוין הני תרתי לישני זה לזה, והחילוק ביניהם הוי רק בהשקלא והטריא, ללישנא קמא התחיל לפרש כבמסקנא דגוף ראשון ושני הוי מזיק בידים, וממון רק של ראשון הוי בור, ושל שני פטור לגמרי, אלא שבאמצע רצה לפרש, דאם הזיקו בממונם שניהם פטורים והחילוק בין ראשון לשני הוי בגוף, גוף של ראשון הוי אדם המזיק, ושל שני הוי בור. ואותו הפירוש הוי ההתחלה בלישנא דר"ח, וחוזר מזה לפרש, דאף גופו דראשון הוי בור, והחילוק בין ראשון לשני הוי בממונם, דממון הראשון הוי בור וממון השני פטור לגמרי, ומזה חוזר שוב לפרש כבמסקנא.