ביאור ראובן על בבא קמא כ״ד

1 גמ' "קירב נגיחותיו לא כל שכן". כלומר, הא דכתב בתורה תמול שלשם ללמד דאפילו ריחק נגיחותיו בשלשה ימים הוי מועד וקירב נגיחותיו ידעינן מקל וחומר, אבל בירושלמי קאמר דלר' מאיר אתא האי מתמול שלשם ללמד דבעינן רצופים. והיינו שאם נגח ביום ראשון וביום שני לא נגח, וביום שלישי נגח לא יהיה מועד אם יגח ביום רביעי, משום דלא הוו שלשה ימים רצופים, והיינו דקאמר תמול שלשם בלי הפסק.

2 "ולימא מר וכו' שהרי רבי שמעון מודה לו". כלומר, דר' אבא סבר דטעמא דרב נחמן הוא משום דבמועד הוי ר' מאיר יחיד לגבי רבים ובתם הוי ר' יהודה יחיד לגבי רבים.

3 "בפני בעלים ושלא בפני ב"ד". כלומר, אע"ג דאחר כך העידו נמי בב"ד אינו מועד עד שיעידו בפני בעלים ובפני ב"ד כשהיו ביחד.

4 רש"י ד"ה אי אמרת ליעודי, "אלא כדי לייעדו". והיינו לפירוש ראשון דרש"י דבפעם שלישית מחייב נזק שלם אפילו לא ידעו הבעלים תחילה. ולאביי לדוגמא נקט שלשה, משום דבשלשה ימים הוי מועד, אבל אין הכי נמי דלשלם נזק שלם בעי ד' פעמים.

5 תוס' ד"ה ולא ישמרנו יג:."לא הספיקו לגמור את דינו עד שנגח נגיחה ד' ". דאי גמרו את דינו אסור בהנאה ואינו שלו, ולא חייב כופר על נגיחתו.

6 בא"ד "כשהוזמו צריכין לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח". ולפי זה הא דקתני, "נמצאת כת ראשונה זוממת וכו' והוא פטור", דמשמע אבל בלא זה חייב, היינו כשיגח נגיחה רביעית. ודו"ק.

7 ד"ה הרי הוא. "דגזירת הכתוב הוא דבשלשה ימים היא זבה אפילו אם יבא אליהו ויאמר לא תראה עוד". כלומר, דזאת בעצמה עושה את הטומאה ולא יותר, וככה ידעינן שלכל אחד יש לו טומאתו. ולפיכך קאמר תו בתר הכי, דמזאת רצה למעט שתיהן זב מימים וזבה מראיות.

8 ד"ה ודילמא. "דאם כן לשתוק מוזאת". כלומר, דאי לא כתב וזאת הוי אמינא דזבה טמאה בימים ובראיות, משום דהוי ילפינן בק"ו ראיות מימים, רחקה ראיותיה טמאה קירבה ראיותיה לא כל שכן. ובזה הייתי אומר דוקא ראיות, דליכא למילף ימים מראיות בק"ו. וכיון דבלאו מיעוטא דוזאת הייתי ממעט זב מימים ע"כ אתא "וזאת" למעוטי נמי זבה מראיות. "אי נמי המקשה סמך אהיקישא". כלומר, לעולם דהקושיא היא, ודילמא למעוטי זב מימים אבל לא זבה מראיות, כדמוכח הלשון, "ממאי דהאי וזאת למעוטי זבה מראיות". וכי תימא, לשתוק מוזאת? אי לאו מיעוטא דוזאת הוי אמינא דבין זב ובין זבה טמאים בין בראיות ובין בימים, משום דהוי מקשינן בהיקישא זכר לנקבה ונקבה לזכר, להכי קאתי וזאת למעוטי זכר מימים, אבל לא נקבה מראיות. כך פירוש דברי התוספות. אבל קשה לי, אם כן לא לכתוב וזאת ולא לכתוב היקישא וממילא הוי ממעטינן זב מימים אבל לא נקבה מראיות. ושמא ההיקש מיבעיא ליה למלתא אחריתא. אחרי כן מצאתי זה במהרש"א ובמהר"ם.

9 ד"ה אנא. "דניחא ליה למנקט תנאי דמתניתין". משום דהמשנה היתה שגורה בפי כל, אבל לא הברייתא.

10 ד"ה השתא. "מכל מקום הוי קנס ואי מודה ביה מיפטר". קשה לי, היאך מדמה זה לזה? דבקרן מה שהוא קנס הוי מסבת שהשור בחזקת שימור ואין על הבעל לשומרו, וכיון דהכא יודע שהשור לאו בחזקת שימור ועליו לשמרו, וכיון שלא שמרו הוי ליה להיות חייב מדינא. אבל בעבד מה שהוא קנס אינו מסיבת שהוא חייב פחות או יותר מדמיו, דזהו רק סימן לקנס, כיון שאינו משלם כמה שהזיק, א"כ מה שהתורה חייבה לשלם אינו בשביל להשלים הנזק, אלא משום שרצתה בקנס, אבל הטעם שהוא קנס בעבד ולא ממונא, הוא משום, דאין לחייב אדם ממונא על מיתת אדם, ולפיכך פסקינן דאע"ג דליכא קנס אינו משלם דמים. וכיון שכן איזה חילוק אם העבד שוה שלשים שקלים או פחות או יותר מזה? וצ"ע.

11 ד"ה בפני. "זהו מסברא". כלומר, דקשה לה הא ב"ד לא כתיב בהאי קרא.

12 גמ' "לבעוטי בי לית ליך רשותא". הענין הוא כך: כל מקום שיש לאדם רשות יש לו זכיות. אבל אינו דומה רשות לרשות. בחצרו יש לאדם יותר רשות משיש לו בר"ה שהרי בר"ה אסור לו לרוץ, לכרות בור וכדומה, מה שאין כן ברשותו. והנה מה שיש לאדם יותר רשות יש לו יותר זכיות בחיוב ופטור. ברשות הניזק חייב המזיק על הכל וברשות המזיק פטור על כל מה שעשה בהמתו. ובר"ה, כיון שיש לכל אדם רשות, זכיות האחד מגבילות זכיות השני, ולפיכך יש לכל אחד זכיות מוגבלות, דהיינו שחייבים עליו הקרן, שאין למזיק רשות להניח שם בהמות משונות, אבל פטור על שן ורגל, שיש לו רשות להניח שם בהמות שמעשיהן אינן משונות. והנה כשם שיש מקומות שיש לו לאדם יותר רשות, כך יש דברים שרשאי או אין רשאי יותר. למשל, לשסות כלבים בכדי שיזיקו פשיטא דאינו רשאי יותר מלהרביץ בהמתו בר"ה, דהרי בשסוי הוי גרמא בניזקין וחייב בדיני שמים. ובה במדה שיש לו רשות יותר, בה במדה יש לו יותר זכיות, ובה במדה שאינו רשאי מאבד את הזכיות, ולפיכך ברביצה יש לו עוד הזכות שמחייבים לשלם לו בנזקיו, אבל בשיסוי אין לו רשות מכל וכל ולפיכך מאבד את כל הזכיות, ולפיכך פטורין על נזקיו.

13 רש"י ד"ה ואין מכירים. "דמי הוו ידעי דסופו לחזור לנגוח שניה ושלישית", כלומר, דבר זה אינו מצוי לעולם וכיון שכן אינו יכול לתרץ דאינו כך ואפילו אם יבואו ויעידו שמכירין את בעל השור ואין מכירין את השור לא יאמינו להם דכיון דבעדותם לא הועילו כלום, ובכדי להועיל דבר מה עוד צריכים לעדות אחרים, הוי חצי דבר.

14 תוס' ד"ה לימרו הנך בתראי. "כשהמתינו עד כשהעידו כת שלישית אז מוכחא מילתא דלייעודי קאתו". קשה לי, כיון דאם באו כסדרן קשה אקמאי, ואם באו שלא כסדרן קשה אבתראי, א"כ מאי האי "ולימרו הנך בתראי" דקאמר, דמשמע דדוקא מבתראי קשה ולא מקמאי? הא להפך, מקמאי קשה טפי, דטפי שכיחא שיבואו כסדרן? ושמא י"ל דהכי קאמר: "וליעודי תורא מי ניחא?" אפילו תתרץ דהעידו קמאי אחרי בתראי, ולא תקשי הקושיא שהקשית, "ולימרו הנך קמאי", מ"מ תקשי "ולימרו הנך בתראי".

15 ד"ה במכירין. "דיכול לומר אחד מהם נאבד". קצת קשה, דהא יכולים לאמר לא חשבנו שישקר ויאמר אחד מהם נאבד, ולחייבו חצי נזק באנו? ושמא י"ל, דסבירא להו להתוספות בתירוצם זה דכיון דיכול לאמר אחד מהם נאבד, א"כ זכותו של ניזק בכל שור הוא כל כך רפה שאינו נוטל בשום שור. ולא דמי לסוגיא דהמניח דיש לו בודאי זכות ספק באחד משני שוורים הללו. וכן אנו מוצאים במקומות אחרים, דהיכא שיש לאדם טענה טובה יש לו זכות יותר. וכן אמרינן לעיל דיכול הלוקח להגבות בינונית לניזק משום טענה דמהדרנא שטרא למרא.

16 בא"ד "והכירוהו שהיה עושה כל הנגיחות". כלומר, העדים אמרו כן אחרי כך שראוהו והכירוהו.

17 בא"ד "ומ"מ אותם שהכירו תחילה". כלומר, אותם שאומרים שהכירו תחילה אלא שאחר כך נתערב יכולים לאמר דלא באו אלא לחייבו חצי נזק כשיכירוהו שוב, דהא למאן דאית ליה ליעודי גברא על כרחך אינם באים להעיד אלא משום דכשיכירוהו ישלם, א"כ הכי נמי למאן דאית ליה ליעודי תורא. ואין צורך כאן בתיקונו של מהר"ם.

18 ד"ה המשסה. "לא דמו לשור האצטדין". כלומר, מאי קמבעיא ליה בכלב דמשסי ליה ומשתסי, אי חשוב מזיק או לא? הא אמרינן לקמן בשור האצטדין, "כי יגח ולא שיגיחוהו" ולפיכך פטור השור ממיתה, והכי נמי נימא כי יגוף ולא שיגיפוהו, ולפטור מנזקין? ומתרץ, דשאני התם, דמגין על עצמו במלחמה, אבל הכא הרי הוא מזיק שלא במלחמה, יהיה מאיזה סבה שיהיה. אבל מ"מ נראה לי דמקום התוספות הוא לעיל, גבי הא דאמר, "השיך בו את הנחש וכו' לדברי חכמים נחש בסקילה", וא"כ מקשה ממיתת השור אמיתת השור, דמנזקין אמיתה לא שייך כל כך לאקשויי, דהרי שן ורגל דחייבים בנזקין ובמיתה פטור השור, כדמוכח גבי "חזי ירוקא ונפל".