ביאור ראובן על בבא קמא מ״ב

1 גמ' "שדי זוטרי ושקיל רברבי". כלומר, דסבירא ליה להאי אמורא דדרך חכמה הוא שלא להשיב תשובה גרועה אחרי תשובה טובה. ואפשר נמי דלהאי אמורא הדר בו ר' אליעזר מהא דסבר כופרא כפרה.

2 "בעל השור נקי תם פטור". קשה לי, היכי אפשר לאמר דקרא אתי לבושת הא הכא במיתה עסקינן, ובמיתה אין בושת אפילו באדם. דבשלמא בדמי ולדות איכא למימר דשייך אף במיתה, כיון דהולדות הוו כממון, אבל בושת הרי קאי האדם המומת? ואפשר דהכא סבר דבושת הוא משום זילותא דבני משפחה ושייך אף במיתה.

3 "ומועד חייב", משום דהוי מיעוט אחר מיעוט, ואינו אלא לרבות מועד לדמי ולדות.

4 רש"י ד"ה אטו באסון. "ובעל השור נקי למה לי". נראה לי לפי דברי רש"י דהכי קמקשה רב אדא בר אהבה, כיון דלרבי שמעון נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון, ומסתמא חייב אף דמי ולדות, כדאיתא בהדיא בסנהדרין עט. דרבי שמעון מפרש "ונתת נפש תחת נפש", ממון, ופליג אתנא דבי חזקיה, וא"כ למה לך למיתלי באסון דלא כר' שמעון מוטב שתתלה בכונה ויהיה אף כר' שמעון. והתוספות גופייהו מפרשי כעין זה לרבי.

5 תוס' ד"ה כתב. "ואצטריך למיכתב אנשים", דקשה להו, למה ליה למכתב אנשים להוציא שוורים, כיון דכתב נקי למעוטי תם ממילא נמעט מועד, דלא חייבו הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם. וכי תימא כופר יוכיח שחייב במועד ולא בתם, הרי הכא לר' יוסי הגלילי קיימינן דמחייב אף בתם חצי כופר.

6 ד"ה כתב בתרא. "דאיירי במועד דמשלם נ"ש". כלומר, דלא תני חצי נזק, אלא נזק, ומשמע נזק שלם.

7 ד"ה גבי בושת. "דומיא דנתינת מום", כלומר, דאיש כי יתן מום בעמיתו כתיב.

8 בא"ד "אבל בושת דרגיל להיות רוב פעמים בלא חבלה", כדשנינן לקמן, התוקע לחבירו, רקק בו וכן הלאה.

9 בא"ד "א"ש דלא פריך גבי רפוי ושבת נמי נימא הכי". כלומר, דבזה מתורץ שתי קושיות: חדא הא דילפינן רפוי ושבת מאיש בעמיתו ולא מאנשים דכתיב בהו בהדיא, וחדא אמאי לא קאמר הכא, רפוי ושבת נמי נימא הכי.

10 ד"ה בכוונה. "ומי איכא מאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה". ואע"ג דר' שמעון פליג התם אתנא דבי חזקיה, וכן רבי, היינו דוקא בדמי הנהרג אבל בממון אחר לא, דלא גרע משוגג.

11 בא"ד "אלא כמו שדורש וכו' ". כלומר, ר' אדא בר אהבה.

12 בא"ד "אבל בשאר ממון לא גלי". תוכן תירוצם הוא, דלרב אדא בר אהבה מצי סבר כרבנן, דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה, ומצי סבר נמי כתנא דבי חזקיה, דאפילו המית בלא כונה כלל פטור ממון שהזיק בשעת מעשה, ולא פליג על אביי ורבא אלא בדין אחד שיוצא מתוך פירושם על הפסוק. דאביי ורבא מפרשים את הפסוק "ואם יהיה אסון", כשהמית את האשה בלא כונה, ובנידון זה היינו ממעטים שוורים לחיוב וכתב "בעל השור נקי", לפטר, אבל כשהרג בכונה לא איירי קרא דאסון ולא בעל השור נקי לפטר, ולפיכך חייב השור בדמי ולדות כשהרג את האשה בכונה. ורב אדא בר אהבה דייק מקרא דפטור השור מדמי ולדות אפילו כשהרג את האשה בכונה, דהא רבי סבר נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב לשלם דמי הנהרג ליורשין, ומסתמא חייב נמי ממון אחר שהזיק בשעת מעשה, והקישא דתנא דבי חזקיה אית ליה בשאר דברים, בשוגג או באין מתכוין לגמרי, וא"כ לרבי הא דדרשינן, אנשים פטורים ולא שוורים כתב רחמנא בעל השור נקי דאף שוורים פטורים על כרחך אכונה קיימי, וא"כ לרבי שוורים אפילו נתכונו לאשה עצמה, ומדרבי נשמע לרבנן, דהא לא שמענו פלוגתא דרבי ורבנן בשור אם פטור מדמי ולדות בכונה, וא"כ אף רבנן סברי דשור פטור אף בכונה. ואביי ורבא סברי דאף לרבי פטור ממון אחר בנתכוין להרוג את זה והרג את זה, ולא מחייב אלא בדמי הנהרג, משום דכתיב, "ונתת נפש תחת נפש", דהיינו ממון, כעין דדרשינן בעין תחת עין.

13 גמ' "הואיל ובר קטלא הוא". כלומר, הואיל ועשה מעשה קטלא, לאפוקי אם הזיק. ואפשר דלא גרסינן ליה כלל, דהא הפטור איננו משום שהוא בר קטלא אלא משום שהוא תם.

14 "כתב רחמנא ובעל השור נקי". ולפי זה, הא דאקשי ר"ע לר"א "והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו" הוא רק לדברי ר"א, דאית ליה, תם שחבל באדם משלם חצי נזק. ועי"ל דבכופר לא הייתי אומר דתם משלם מעלייה, משום דהתם כתוב בתורה בהדיא חילוק בין תם למועד "ואם שור נגח הוא מתמול שלשם", ואם כן תם דכופר אינו דומה לתם דחבלה, אבל בעבד הייתי אומר דאין חילוק בין תם למועד.

15 "והא תבריה ר"ע לגזיזיה". והא דלא קאמר נקי מחצי כופר מהאי טעמא, היינו משום דלחצי כופר לא איצטריך, דאם כופר יושת עליו במועד כתיב, כדאיתא בירושלמי, ור' אסי ור' יוסי בר חנינא ירושלמיים.

16 רש"י ד"ה אבל הכא. "בלא קרא מיפטר", דהא בשעת שחיטה לא עשה שום דבר שיוכל לבוא עליו חיוב כופר.

17 ד"ה והמית. "דכתיב והמית איש והשור יסקל". כלומר, ולמיתה אינו מועיל אומדנא, דכמיתת הבעלים כך מיתת השור. ועיין רש"ש ומהר"ש שיף.

18 תוס' ד"ה ונימא. "וכשאמר לו רבי אליעזר קבלם". ובירושלמי איכא מאן דאמר דמתרץ לר"ע כך.

19 בא"ד "דמסתמא היה יודע". פירוש, כיון דזהו טעם פשוט אי אפשר שר"ע לא היה יודע אותו מעצמו.

20 ד"ה אלא. "נימא דגם ר"ע היה יודע וסובר אותו תירוץ וכו' ". ואע"ג דהתוספות מוכיחים מברייתא דלקמן דלא סבר ר' עקיבא תשובות דר"א מ"מ כיון דהשתא לא ידע עוד הברייתא דלקמן, דהא אינו מתרץ על ר"ע כמו שמתרץ בברייתא איכא שפיר למימר דאף ר"ע סובר התירוצים של ר"א.

21 ד"ה ועבד. "א"כ גם כשהשור אין שוה כלום קיימת". ולפי זה לא מטעם חומרא הייתי מחייב דמי עבד מעלייה, אלא מטעם קצבה, אבל הלשון בגמרא, דאמר מחמירני, לא משמע כן. ונראה לי דאפשר לאמר מטעם חומרא, והיינו כיון דאיכא חומרא בדמי עבד. אע"פ דאיכא בו נמי קולא מ"מ אי אפשר למילף דמי עבד מבן חורין לא במה מצינו ולא בקל וחומר, משום דבמה מצינו שני הדברים צריכים להיות שוים לגמרי, ובקל וחומר אינם לומדים קולא בנלמד כי אם במקום שהנלמד קל בכל דבר מן המלמד.

22 ד"ה מה כשחייב. "ואפילו הכי פוטר כאן בתם". כלומר, דמדהא דדרש ר"ע נקי מדמי עבד, ולא נקט מחצי כופר אין ראיה דלא קבל ר"ע תשובותיו של ר"א דאיצטריך בעל השור נקי לפטור במקום שאין השור בסקילה, דאיכא למימר דקבל, והא דדרש נקי מדמי עבד ולא מחצי כופר, משום דאית לו כר' יוסי הגלילי, דאין סברא למדרשו לחצי כופר, דמסתברא דחצי כופר מחויב, אבל מהברייתא הזאת רואים דפטור מחצי כופר, א"כ אמאי לא דרש נקי מחצי כופר, אלא משום דאית לו דלחצי כופר לא איצטרך קרא, משום דכי לא מחייב סקילה פשיטא דפטור מכופר.

23 בא"ד "פשיטא דפטור מכופר". ובירושלמי איתא, "וכי לית ליה לר"ע נקי מחצי כופר? אם כופר יושת עליו, במועד הכתוב מדבר". ולפי זה ניחא טפי, דנפקא ליה לר"ע בפירוש לחלק בין תם למועד, ולא איצטריך בעל השור נקי, אבל בעבד אין חילוק מפורש בתורה בין תם למועד.

24 ד"ה נקי. "ויש מפרשים דאפילו דמים לא משלם וכ"ש קנס". כלומר, דדמי עבד משמע מה שהעבד שוה, וזה אינו קנס, שהרי הקנס אינו לפי שויו של העבד, אלא לעולם ל' סלעים. אבל מ"מ הרי הברייתא איירי בפירוש בשלשים של עבד. לפיכך פירשו דהא דקאמר דמי עבד היינו דאפילו דמים אינו משלם, דקנס פשיטא דאימעוט מבעל השור נקי, דהוי חיובא דכתיב בפרשה בהדיא ועליה קאי בעל השור נקי. ומשמע דלפירוש ראשון קאי דוקא אקנס. והא דקאמר דמי עבד, דמשמע כל שויו, יש לאמר, משום דהוי דבר קצוב, לעולם שלשים, והיינו דקאמר דמי עבד, כלומר, הדמים הידועים שמשלמים תמיד בעד עבד, והוי כמו שאמר, שלשים של עבד.

25 ד"ה והוה. "דשאני כופר דלעולם הוי ראוי". כלומר, דאי הוה כתב רחמנא רק שהבעל אינו יורש כופר של אשתו הוי אמינא דהתם הוא משום שהאשה לא יכלה להיות מוחזקת בו בחייה וכיון שכן לא היה לבעל שום זכות בו לפיכך אינו יורש אותו, אבל דבר שהיה אפשר שתחזיק מחיים, דהיינו ירושה, שהיה אפשר שמורישה ימות בחייה, וכיון שכן היה לו לבעלה זכות בו ולפיכך יורש אותו אע"פ שהוא ראוי. ומירושה לא הוה ילפינן כופר, דהוה אמינא דכופר יש לה זכות בחייה ולא הוה כלל ראוי.

26 ד"ה היתה. "שנתעברה בעודה שפחה דאין לבעל כלום דשל אדון נינהו". כלומר, דריב"א בא לפרש דאפשר לאוקמי אפילו בעלה ישראל ומ"מ פטור החובל מכלום, והיינו דכשנתעברה בעודה שפחה, שהבעל לא זכה בדמי ולדות משום דלאדון נינהו. ושל אדון נמי אינם משום דשיחררה כשהיתה מעוברת ושיחרר אותה ואת ולדה. אבל קשה, מה תיקן, הרי קתני נמי גיורת, ובגיורת הרי ע"כ דבעל נינהו. ואפשר דבגיורת נמי נתגיירה כשהיתה מעוברת, דאינם לבעל אע"ג דהלשון גיורת לא משמע כלום.

27 בא"ד "וסתמא גיורת לגר". התוספות תפסו כאן לשון רש"י בשור שנגח את הפרה. אבל רש"י לא פירש כאן כן, משום דהכא נזק וצער קתני, דהם לאשה עצמה, ואם היתה ישראלית, שיש לה יורשים, לא היה זוכה בהם החובל, ולא היה ליה למיתני זכה סתם, ולכך כתב כאן רש"י "פטור מן הכל". אבל אחרי עיוני מצאתי שדברי התוספות אינם קשים, דהכי קאמר, "הא דנקט שפחה", ולא נקט נמי שהבעל היה משוחרר, משום דאורחא דמלתא וכו'.