ביאור ראובן על בבא קמא נ״א

1 גמ' "בשיתא נמי סגיא". כלומר, בשלמא הא דקתני במתניתין "אם היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, איכא לתרוצי משום דאין בו הבל, וכרב, אלא הא דקתני "כדי להמית י' טפחים" משמע דפחות מעשרה אי אפשר להמית ולרב נחמן הלא אפשר ואפשר. ומשני, "מתניתין דאיגנדר לבור", וכיון שכן פטור בפחות מעשרה אפילו לשמואל, ועכשיו חזר בו הוא ממה שסבר בראשונה דרב נחמן אית ליה כרב, כן נראה דעת הרא"ש. אבל מ"מ קשה, דהא גם בתורה כתוב בור סתם, והיינו י' טפחים, ולפי זה צריכים אנו לפרש דגם התורה איירי דאיגנדר לבור, דאז דוקא בור י' חייב במיתה, וזהו נגד הכלל דהתורה דברה בהוה. ומיהו י"ל דלרב נחמן פטר ליה ממיתה בבור פחות מעשרה אפילו בנפל השור כדרכו, דכיון דבבור עצמו ליכא חבטא בפחות מעשרה לא מיקרי הבור מזיק לענין מיתה, והתורה לא חייבה את בעל הבור אלא משום דתחילת עשייתו לנזק, כלומר, דבשעת עשייתו הוא מזיק גמור, ולא אם היותו מזיק תלוי בדבר אחר, כמו הכא, דתלוי באופן נפילת השור. והכי קאמר הכא, מתניתין דקאמר דבבור פחות מעשרה אין בו כדי להמית משכחת לה באיגנדר לבור וכיון שאין בו כדי להמית באופן כזה אם כן לא עשה בעל הבור מזיק גמור ולפיכך פטור אפילו כשנפל השור בבור.

2 "אלא אי סבירא לן בור ברשותו פטור". להכי דייק וכתב "לך משום דתנא דמתניתין סבור דבור ברשותו נמי חייב, כדתני "או ברה"ר ופתחו לרשות היחיד". ומ"מ נראה ממתניתין דאף בר"ה משכחת לה בור של שני שותפין, דהא בור של שני שותפין אהחופר בור בר"ה דבסמוך קאי.

3 "אין שליח לדבר עבירה". מכאן משמע דהא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה איירי אפילו אם השליח לא ידע שיש עבירה במעשיו, דאם לא כן לוקמי דהשליח לא ידע שהוא חופר ברשות הרבים. וטעמא הוא, משום דאי אפשר לחייב את השולח לדבר עבירה כעושה מעשה עבירה עצמה דכמה פעמים דהשולח לדבר עבירה לא יהין בעצמו לעשות העבירה וכיון שכן אין השולח עומד באותה הבחינה הרעה שהעושה בעצמו עומד בה. והא דאמרינן בקדושין דטעמא דאין שליח לדבר עבירה הוא משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? י"ל דהאי טעמא לאו אפטורא דשולח הוא אלא אחיובא דהשליח, כלומר, לפיכך השליח לדבר עבירה חייב אע"פ שעשה מעשה עבירה לא מרצונו אלא מרצון אחרים וא"כ נחשביה כעושה מעשה שלא מרצון משום דלא היה לו לשמוע לאחרים וא"כ אחריות העבירה עליו. עי"ל דהאי טעמא אפילו אפטורא דהשולח קאמר, והכי פירושו: טעמא דנתנה התורה דין שליחות הוא משום דדרך בני אדם להיות נשמעים זה לזה ולעשות שליחות לחבירו ולפיכך כן הוא דרך לעשות מעשים וכשעשה ע"י שליח, עשה את המעשה בדרך עושה מעשה, ויש לו דין עושה מעשה. וזה דוקא בדבר הרשות אבל לדבר עבירה אין דרך בני אדם להשמע זה לזה, "דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", ולכן בעבירה לא הוי דרך עשיית המעשה ע"י שליחות וכשעשה ע"י שליח לא עשה כדרך עשיית מעשה ואין לו דין עושה מעשה. ומתוספות ב"מ דף יב: לא נראה כן.

4 "ולרבנן בין למיתה בין לנזקין היכי משכחת לה". ובירושלמי מקשי, הא איכא לאוקמי בחפר זה י' וזה כ', דאמרינן לקמן בברייתא דשניהם חייבין? ומשני: משום דרוצה לאוקמי המשנה בבור י', דאמתניתין דלעיל קאי, "מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים". וכן תירצו בתוספות. ומהאי טעמא אמר נמי דלרבנן ולנזקין לא משכחת לה, אע"ג דאיכא לאוקמי בזה חפר בור ח' ובא אחר והשלימו לט' דשניהן חייבין בנזקין.

5 "כי יפתח וכי יכרה וכו' להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון". כלומר, דכי יכרה דומיא דכי יפתח מה כי יפתח הוי בבור כרוי אף כי יכרה בבור כרוי ומה כי יפתח חייב הפותח הכל אף כי יכרה סילק מעשה ראשון. "ורבי אמר לך הנהו מצרך צריכי", לרבה כדאית ליה לבור ברשות הרבים ולרב יוסף כדאית ליה. "אלא היינו טעמא דרבנן "אמר קרא כי יכרה איש בור, אחד ולא שנים". ואע"ג דברשות היחיד משכחת לה בור של שניהם, הא האי כי יכרה בבור בר"ה משתעי. ובעקרו שניהם חוליא אחת ליכא לאוקמי, דהא שניהם שוים והי מינייהו מפקית וא"כ על כרחך בכורה אחר כורה למעוטי קמא. "ורבנן, תרי איש בור כתיבי", כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור.

6 "דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקא עביד מיתה". דהכי קאמר בעל הבור והמת, דהאי בעל הבור הוא גם כן בעל המת, כלומר, מי שגרם את המיתה, כמו שמפרשים בעל הבור, בעל התקלה.

7 "דבההוא דעבד מיתה עסקינן". כלומר, דפשיטא דהאחד אינו הראשון, דהא הוא לא עבד שיעור מיתה, ואפילו היה מת בבור ט' שהוא כרה לבדו היה פטור, וע"כ הא דמחייבינן רק אחד היינו האחרון והיינו דצריכין נמי "איש בור".

8 גמ' "והוסיף בו הבל בין למיתה בין לנזקין". וה"ה דהוי מצי לתרוצי דהוי ביה הבל לנזקין והא דקתני אחרון חייב היינו למיתה, אלא משום דאחרון חייב סתם משמע בין למיתה ובין לנזקין. ועוד דלעיל משמע דסתמא כשאין הבל למיתה אין הבל נמי לנזקין ולפיכך מהדרינן לאוקמי הכי.

9 "בור שמונה ומהן ב' טפחים וכו' ". נראה לי דפשיטא ליה דהא דקתני בור שמונה ומהן ב' טפחים מים דוקא קתני, דאי לאו הכי, ליתני כל טפח דמיא כתרי דיבשה דמיא, אלא מבעי ליה אם שמונה דוקא ואתא למעוטי פחות משמונה, או ב' טפחים דמיא דוקא.

10 "אדרבה הרי קריב הזיקא". והא דלא אמרינן בסייד וכייד הרי הרחיק הזיקא. משום דהכא הרי חזינן דההרחקה לא הציל את השור מליפול בבור, ואפילו אי בחבטא מיית אמרינן דמחמת שהוסיף הבל חלה שור ומת בחבטא.

11 "ר' אליעזר בן יעקב סבר יש ברירה" כלומר, דשותפים יכולים לחלוק אפילו בזמן, כלומר הזמן שאני אשתמש יהיה שלי והזמן שאתה תשתמש יהיה בדבר שלך. ולא דמי לברירה בכל מקום, דהתם צריכים לעשות איזה מעשה בדבר שאינו ידוע בשעת מעשה אלא שיודע אחר כך וצריכים אנו לומר הוברר הדבר למפרע אבל הכא כל שעתא ושעתא חלוקה היא ובשעת חלוקה כבר מבורר איזה תשמישין נוטל זה ואיזה נוטל זה. ולפיכך פסקינן הכא כר"א בן יעקב אע"ג דבעלמא פסקינן אין ברירה. והא דאשמועינן מחלוקת דר"א בן יעקב ורבנן שתי פעמים, משום דחדא בממונא וחדא באיסורא, דלא ילפינן זה מזה ועיין בסוף בית כור בבא בתרא דפסקינן נמי בחלוקת יורשים דיש ברירה.

12 "אי בחזקה", כלומר, ואי במקום דאינם קונים בכסף לחוד. והא דלא קאמר אי בשטרא לקני בשטרא? משום דהכא במוכר עסקינן ובמכר הא אמרינן בקדושין כו. דאין קונים בשטר. "לעולם בחזקה", כלומר, לא משכחת להו כי אם בחזקה, דאז אינו עושה המוכר שום מעשה ולפיכך צריך לומר לך חזק וקני להראות שהוא מסכים על הקנין, אבל בכסף, קבלת הכסף מוכיחה על הסכמתו.

13 "ובעי למימר ליה לך חזק וקני". אבל בכספא ליכא למימר הכי, דקבלת הכסף מוכיחה שהמוכר החליט דעתו להקנות אבל בחזקה ליכא מעשה דמוכר להוכיח שהוא מסכים לחזקתו של הלוקח. ומשמע דאפילו שתיקה לא יועיל, אלא אמירה בפירוש.

14 רש"י ד"ה אפי' רבנן. "לא מצינו למילף מינה וכו' ". כלומר, דלא תקשי למה לי "איש בור" למידרש אחד ולא שנים הא מוהמת יהיה לו אתיא.

15 ד"ה ליקנייה. "משנשתמש בו". קשה לי, הרי הקנין חזקה הוא שיעשה תיקון בקרקע, ולא שישתמש בה, ודמי לאכילת פירות, דאמרינן עידר וניכש דבנכסי הגר לא קנה. וכן פירש רשב"ם שם נד.. ואפשר דרש"י סבירא ליה כתוס' שם דלא קני בציבי משום דלא מתכוין לקנות הדקל.

16 תוס' ד"ה אי בהבלאי. "מכל מקום אם לא דהרחיב לא היה נופל". כלומר, דלכאורה משמע דלהאי לישנא לא משגיחינן כלל באיזה גיסא נפל ואע"פ שהלך השור באופן כזה שאם לא היה מרחיב את הבור לא היה נופל.

17 ד"ה השותפין. "שיכול המשכיר להקדיש וכו' אע"פ שאין יכול למחות ביד השוכר שלא ליכנס". והיינו מטעם דגוף הבית קנוי למשכיר ולכן הוא יכול להקדיש את הגוף. ולפי שאסור להשתמש בגוף של הקדש משום חילול קודש ולכן אסור השוכר להשתמש בבית אע"פ שמצד הדין התשמישין הם שלו. ואם במקדיש בית הוא כך, דהוי קדושת דמים, כל שכן בקונמות, דהוי קדושת הגוף והקדש, חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. "ואם תאמר ומאי שנא מבעל חוב" וכו'.