ביאור ראובן על בבא קמא צ״ט

1 רש"י ד"ה אמר לך. "וצבע שכיר בעלמא הוא". נראה דסבירא ליה דבנידון זה אינו קבלן אלא שכיר. וכן נראה מפירושו גבי "דאגריה לביטשי". ואם תאמר, מאי שנא משליחא דאיגרתא דאמרינן לקמן דהוי קבלן? יש לאמר, דשאני הכא ששינה מדרך כל האומנין ולפיכך אין לו דין אומן. אבל בשליחא דאיגרתא לא שינה, וזהו דרך הקבלנות בשליחות דאיגרת דשכירות אף שם הוא שכיר יום. אבל מהרשב"א מוכח דאף בצמר לצבע הדרך שהסמנין יהיה של בעל הבית ומ"מ אומן הוא, וכן פירש באגריה לביטשי. ולפי פירושו הקשה בשם הראב"ד, מאי שנא הא דצמר וסמנין דב"ה מהא דנתן עצים לעשות שידה, הרי אף שם אינו נותן האומן כי אם מלאכתו? ותירץ, "דלגבי צמר סמנין הוא דעבדי לשבחא, ואומן לא קני בהו מידי. אבל עצים, כיון דלא צריכי לסמנין, אלא לאומנתו של אומן, אומנתו זהו סמניו". ונראה לי, דהכי פירושו: דעיקר קנין האומן הוא בצורה שיצר, ובצבע הצבע עושה את הצורה, אבל בעצים האומן עושה את הצורה.

2 תוס' ד"ה הכא. "משום דאית ליה עדיפות למיפרך". והרשב"א תירץ, "משום דאורחא דמילתא הכי, דבעל הצמר יהיב סמנין". ולי נראה, משום דסתמא קתני, ומשמע אפילו סמנין דבעל הבית.

3 ד"ה דאגריה. "דמ"מ הרי קבלן הוא ולא שכיר יום". כלומר, כיון דקבל עליו להוציא איזה דבר לפועל, ולא לעבוד בזמן ידוע.

4 בא"ד "דבההיא ליכא שבחא". משמע דר"ל דטעמא הוא משום דליכא שבח ולפיכך אי אפשר לאמר דקונה בשבח, אבל מ"מ הוי קבלנות, כמו בשליחא דאיגרתא. וקשה, הא אמר בהדיא בגמרא "דהיינו שכירות", וצריך לדחוק, דכיון דליכא שבחא הוי כמו שכירות, שאינו מקבל עליו להוציא איזה דבר לפועל, דלא הוי אלא הכשר פעולה, ולא דמי לשליחא דאיגרתא, דהוי הוצאת דבר לפועל, שזהו כל הפעולה שם.

5 ד"ה בשליחא. "ה"מ לאוקומי דאגריה לביטשא". קשה לי, היכי מצי לאוקמי ההיא דרב ששת, דאגריה לביטשא, דהוי שכירות, לפי דברי הגמרא, והבעיא מרב ששת הרי היתה בקבלנות? ושמא יש לאמר דהכא נתכוונו לביטשא קמייתא, דליכא שבחא, וסבירא להו דהוי קבלנות ולא כמו שפירשנו לפי היש מפרשים.

6 ד"ה אלא. "אפי' לא יהא אומן קונה בשבח כלי". דאי אומן קונה בשבח כלי לא שייך מחילה אלא מתנה וע"כ צריך לתת לה.

7 בא"ד "ואין חשוב כנותן לה כלום בתחילתו עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין". וכן באדבר עליך לשלטון אין הקדושין חלין אלא בשעה שכבר דבר עליה ויכול לתובעה בדין, ולפיכך אינה מקודשת אלא למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף, כדאיתא בקדושין סג.

8 ד"ה ואיבעית אימא. "כיון שנגמרה כל המלאכה". היינו שנגמרה המלאכה ונתן לה, כדפירש רש"י, ואז הרי יכול לתובעה בדין ומהני מה שמחל לה, כדאיתא בתוספות לפני זה.

9 ד"ה רבי מאיר. "ועוד דאם כן אמאי אין מקודשת לר"מ ללישנא דלעיל." וי"ל כיון שכאן אינו דומה ממש לנשתייר, שהרי אין אומן קונה בשבח כלי, ואינו דומה ממש ללא השתייר, שהרי השבח שבא על ידו השכירות הוא בעין, לפיכך מספקא להו לגמרא אי ר"מ מדמה לה לנשתייר או ללא נשתייר, וניחא תרווייהו לישני.

10 גמ' "למה לי למימר מזיק הוא פושע הוא". ואע"ג דאיכא למימר, דבזה דאמר פושע הוא בא לפרש שאמר רק אליבא דר' מאיר כיון דפושע הוא ע"כ חייב אף בחנם. והא דאמר מזיק הוא? פירש הרא"ש, "דלא זו אף זו קתני, לא מבעיא בשכר דחייב כמזיק, אלא אפילו בחינם חייב" משום שהוא פושע.

11 "ונעל בפניו כראוי וכו' חייב דברי ר' מאיר". כלומר, וכמו שכאן צריך למירמי אנפשיה שמא יבא רוח שאינו מצוי הכי נמי גבי טבח אומן צריך למירמי אנפשיה שמא יארע לו דבר שאינו מצוי.

12 "התם בקראי פליגי". כלומר, דאפילו ר' יהודה דלא סבירא ליה בכל מקום איבעיא למירמי אנפשיה מ"מ סבר התם דתם חייב, והיינו משום גזירת הכתוב, שהתורה חפצה שאדם ישמור את שורו שמירה מעולה.

13 "נותן לו דמי צערו". ואע"ג דמסתמא שכח מה שאמר לו בעל הבית ודלא כרש"י שפירש לעיל דקרי ליה שוגג משום דלא ידע שאסור לשנות מדיבור של בעל הבית. ומשני "התם בידים קלאו מיניה", כלומר, במתכוין כדפירש רש"י, ולא דמי לשוחט שקלקל בלא מתכוין, ומשום דלקמן, גבי גרמי, קאמר האי לישנא נקט ליה נמי הכא.

14 "טעו בסיכתא חדתא וכו' ". וא"ת אם כן לחייב בהא, כיון דבהא בעי למיגמר? וי"ל דטעמא דחייב כשצריך למגמר הוא משום דלא הוי ליה למימר עד שגמר והיינו דוקא כשיש ממה למגמר, אבל דנכו ואיסור, דאין להם ממי למיגמר אפילו בסיכתא חדתי, דהא אין מומחה מהם, פטירי.

15 רש"י ד"ה דקעביד. "ש"מ באותו שכר קאמר". וא"ת היכי הייתי אומר דחייב דוקא בשכר, הא מזיק חייב אפילו בלא שכר? וי"ל דפשיטא דהכא לא הוי ממש מזיק, שהרי שאל ממנו לשוחטו ואם היה מתנה שלא לשלם פשיטא שלא היה משלם, דלא גרע מעל מנת לפטר, וא"כ הכא השאלה היא מה היה תנאם. וכיון שכן, דמו לשומרים שגם הם חייבים מחמת התנאי שהתנו בסתמא בקבלם לשמור, ולפיכך חייב הכא כשומר. דהיינו בחנם חייב רק בפשיעה ובשכר חייב אף על אונס שהיה בידו למנע. וא"כ למה אמר מזיק? והיינו משום שהכא חייב על השחיטה במזיק, דהיינו אף שהוא אונס. והתוספות לעיל כ"ז: ד"ה ושמואל לא פירשו כן.

16 תוס' ד"ה מנעך. "שלא בא להקל בשאר טבעות". והא דקאמרי ספק איסורא, היינו ספק שלא יבא לידי איסור.

17 בא"ד "הו"ל לאסוקי אדעתיה שיחמירו עליו". כלומר, שמא יחמירו עליו.

18 בא"ד "דמספקא ליה אי הלכה כמותו אי לאו". קשה, לימא דמספקא ליה אם טבח אומן שקלקל חייב או פטור, ומוציא מחבירו עליו הראיה.