ביאור שטיינזלץ על נזיר נ״ז

1 א גמרא על האמור במשנה "הלכה" איבעיא להו נשאלה להם ללומדים מה הכוונה? האם עצם כשעורה היא הלכה למשה מסיני שנזיר מגלח עליה, ורביעית דם רצה ר' עקיבא ללמוד ממנה בדרך קל וחומר, והוא שאמרו אין דנין קל וחומר מהלכה;

2 או דלמא שמא רביעית דם הלכה שמטמאה באוהל, ורצה ללמוד מעצם כשעורה בקל וחומר שנזיר אף מגלח על רביעית, ואין דנין קל וחומר מהלכה? ומציעים פתרון לשאלה: תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה זו ממה ששנינו ברייתא מפורשת: עצם כשעורה הלכה, ורביעית דם קל וחומר, ואין דנין קל וחומר מהלכה.

4 א משנה שני נזירים שאמר להן אחד "ראיתי אחד מכם שנטמא, ואיני יודע איזה מכם הוא" — הרי שניהם משלימים את ימי הנזירות ומגלחין בסוף ימי הנזירות, ומביאין מספק קרבן טומאה וקרבן טהרה. ואומר אחד מהם לחבירו: אם אני הוא הטמא — קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, ואם אני הוא הטהור — קרבן טהרה שלי, וקרבן טומאה שלך.

5 וסופרין שניהם מספק עוד שלשים יום של נזירות, ומביאין קרבן טהרה, ואומר אחד מהם: אם אף הוא הטמא — אותו קרבן טומאה שהוקרב בפעם הקודמת היה שלי וקרבן טהרה שלך, וזה הקרבן שמקריבים עכשיו — קרבן טהרתי הוא. ואם אני הוא הטהור — קרבן טהרה שהוקרב קודם — שלי היה, וקרבן טומאה שלך היה, וזה שמקריבים כעת הוא קרבן טהרתך.

6 ב גמרא קתני שנה במשנה: שני נזירים שאמר להם אחד "ראיתי אחד מכם שנטמא, ואיני יודע איזה מכם". ותוהים על עצם הענין: ואמאי ומדוע ייחשבו שני אלה לטמאים? הלא את ההלכה שכל ספק טומאה ברשות היחיד שהוא טמא מהיכא ילפינן לה מהיכן אנו לומדים אותה — מסוטה.

7 אך אין ענין הסוטה דומה לענייננו, שכן יש לומר: מה סוטה שספק אם נבעלה ונטמאה, יש בועל ונבעלת בלבד, אף כל ספק טומאה ברשות היחיד יהא טמא דווקא כגון דאיכא בי תרי שיש שנים בלבד. אבל הכא כאן במשנתנו, הרי מדובר שישנם שני נזירים והאי דקאי גביהון וזה שעומד אצלם שאמר להם שנטמאו — הא תלתא הרי איפוא שלושה, אם כן הוה ליה הרי זה ספק טומאה ברשות הרבים שכן שלושה אנשים הם כבר רבים, וכלל בידינו: כל ספק טומאה ברשות הרבים — ספיקו טהור!

8 אמר רבה בר רב הונא: באומר "ראיתי מרחוק טומאה שנזרקה ביניכם" והוא לא היה ביניהם באותו זמן שנטמא אחד מהם, ולא היו שם אלא שניהם בלבד ולכן הרי זה ספק טומאה ברשות היחיד. אמר רב אשי: דיקא נמי מדוייק גם כן הדבר מן הלשון

9 דקתני שכן שנה בדבריו "ואיני יודע איזה מכם" משמע שלא היה סמוך להם, שלא יכול היה אפילו להבחין מי מהם נטמא. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

10 א שנינו במשנה ששני הנזירים "מגלחין ומביאין". ושואלים: ואמאי ומדוע הם מגלחים? והרי דילמא לאו טמאין אינון שמא לא טמאים הם שניהם, והרי כל אחד מהם קעביד עושה הקפה שמקיף פאת ראשו כשמגלח כל שערו שלא לצורך. ואם אינו צריך לגלח נמצא שעובר על איסור לא תעשה! אמר שמואל: מדובר כאן כגון שהיו נזירים אלה אשה שאיננה אסורה בהקפת הראש וכן קטן שאינו חייב במצוות.

11 את דברי שמואל אלה מבררים: ולוקמא ושיעמיד את המשנה בגדול, ומותר הדבר מטעם שהקפת כל הראש, אם מגלח את כל שערות ראשו ולא פאת ראשו בלבד, לא שמה אינה נחשבת הקפה שאסורה מן התורה! אלא מדלא מוקים לה הכי מכיון שאינו מעמיד ומסביר את המשנה כך שמע מינה למד מכאן כי קסבר סבור שמואל: הקפת כל הראש — שמה הקפה.

12 מר זוטרא מתני לה להא שמעתא דשמואל אסיפא היה שונה את ההלכה הזו של שמואל על סופה של המשנה להלן: נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק — אוכל בקדשים לאחר ששים יום ומגלח ארבע תגלחות. ויש מקום לשאול: והא והרי כיון שהוא ספק ואין זה ברור שחייב בתגלחת קעביד עושה הוא בתגלחתו הקפה של הראש שאסורה! אמר שמואל: מדובר באשה וקטן שאינם אסורים בהקפה.

13 ב ובענין זה אמר רב הונא: גדול המקיף את פאות ראשו של הקטן הרי הוא חייב, אף שהקטן עצמו אינו חייב במצוות. אמר ליה לו רב אדא בר אהבה, שהיה סבור שאין בכך איסור, לרב הונא: ודידך מאן מגלח להון ואת הילדים שלך מי מגלח אותם ומקיף את פאת ראשם? שהרי לשיטתך אסור לגדול להקיף שערו של קטן! אמר ליה לו: חובה אשתי. שהיא כאשה איננה אסורה בהקפה. אמר לו רב אדא בר אהבה בתרעומת: תקברינון תקבור חובה לבניה אם כך היא עושה. ומספרים: כולהו שני כל שנותיו של רב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא התקיים לו זרע לרב הונא שהיו ילדיו מתים, בגלל ביטוי זה של קללה שיצא מפי רב אדא.

14 ושואלים: מכדי תרוייהו סבירא הרי שניהם רב הונא ורב אדא סבורים שהקפת כל הראש שמה הקפה, אם כן במאי קמיפלגי במה הם חלוקים, כלומר, מה טעמו של כל אחד מהם? ומסבירים: רב הונא שאוסר לגדול להקיף לקטן ומתיר לאשה לעשות זאת, סבר סבור נאמר "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך" ויקרא יט, כז וצירוף האיסורים בכתוב זה בא ללמד: כל מי שיש לו עליו איסור השחתה של זקן — יש לו איסור הקפה, והני נשי ואלה הנשים הואיל וליתנהו ואינן בכלל איסור השחתה שהרי אין להן זקן, ליתנהו נמי אינן גם כן בכלל איסור הקפה.

15 ורב אדא בר אהבה שמתיר ככלל להקיף לקטן, סבר סבור: אחד המקיף ואחד הניקף במשמע הביטוי הזה של "לא תקיפו", כיון שנאמר בלשון רבים. ומתוך כך איתקש הוקש בפסוק זה מקיף לניקף, כל היכא מקום שניקף מיחייב חייב — המקיף נמי מיחייב גם כן חייב, והאי קטן וקטן זה הואיל והוא גופיה עצמו לאו בר לא בן עונשין הוא דמיחייב שיהיה חייב, לכן גם אם גדול מקיף את ראשו נמי גם כן לא מיחייב חייב.

16 ושואלים: לימא האם נאמר כי הקפת כל הראש תנאי מחלוקת תנאים היא אם נחשבת הקפה? דתנו רבנן ששנו חכמים: מה שנאמר בדיני תגלחת מצורע "יגלח את כל שערו את ראשו" וגו' ויקרא יד, ט, מה תלמוד לומר, מה עוד בא ללמדנו הכתוב "ראשו"? והרי כבר נאמר "כל שערו"! ומסבירים: לפי שנאמר "לא תקפו פאת ראשכם" ויקרא יט, כז,