ביאור שטיינזלץ על נזיר ל״ב

1 ואת אחד עשר, שהיא גזירת הכתוב הנלמדת מריבוי המילים שגם אלה מתקדשים. ואין הקדש חל עליהם משום הטעות, אלא משום גזירת הכתוב.

2 א גמרא שנינו במשנה כי מי שנדר נזירות ובא לפני חכם ואסרו מונה נזירותו משעה שנדר, ומחשיב בכלל זה ימים שלא נהג נזירות. ושואלים: מני מתניתין כשיטת מי היא משנתנו? הרי אינה לא כדעת ר' יוסי ולא כדעת רבנן חכמים.

3 דתניא שכן שנינו בברייתא: מי שנדר ועבר על נזירותו ושתה יין — אין נזקקין לו חכמים להתיר את נדרו אם בא להישאל, ולא להשלים את נזירותו בהקרבת קרבנות, אלא אם כן מונה בהן ימי איסור כימים שנהג בהם היתר, ואחרי שנוהג כהלכה ככל ימי הנזירות שביטל אז מותר להישאל לו, או מתירים לו להביא קרבנותיו. ר' יוסי אומר: דיו שלשים יום. שאם עבר על נזירותו שלושים יום או יותר רק אז נוהגים בו דבר זה ר"ת. ומעתה, כשיטתו של מי היא משנתנו?

4 אי רבנן אם כדעת חכמים קשיא קשה מענין של נזירות מועטת, שלשיטת חכמים אינו יכול למנות בשום מקרה משעת הנדר, אלא צריך להוסיף ימים כימים שעבר ונהג היתר, ואפילו היתה זו נזירות מועטת — מכל מקום צריך להוסיף ימים. אי אם לדעת ר' יוסי, אף שבנזירות מועטת שנהג היתר בפחות משלושים יום, אינו מצריך להוסיף ימים ומונה משעה שנדר, כמשנתנו, מכל מקום קשיא קשה מענין של נזירות מרובה! שאף לדעתו צריך להוסיף ימים!

5 ומשיבים: איבעית תימא אם תרצה אמור שמשנתנו כדעת ר' יוסי היא, ואיבעית תימא רבנן ואם תרצה אמור שכדעת חכמים היא. ומפרטים: איבעית תימא אם תרצה אמור כשיטת ר' יוסי: כאן בנזירות מרובה כאן בנזירות מועטת, כלומר, יש להבין את משנתנו דווקא במקרה שעבר על נזירותו פחות משלושים יום.

6 ואיבעית תימא רבנן ואם תרצה אמור ששיטת חכמים היא משנתנו, וצריך לתקן קצת את לשון המשנה, לא תימא תאמר שהוא נוהג איסור משעה שנזר, אלא אימא אמור כמשעה שנזר, כלומר, עליו למנות נזירות ככל הזמן שעבר משעה שנזר. והם ממש דברי חכמים.

7 ב שנינו במשנה "נשאל לחכמים והתירוהו והיתה לו בהמה תצא ותרעה בעדר ". אמר ר' ירמיה: מכלל דברי בית שמאי, שאף הם מסכימים להלכה זו, נשמע נלמד גם לדברי בית הלל. לאו אמרי האם אין אומרים בית שמאי שהקדש בטעות הוי הריהו הקדש, ומכל מקום כיון דאיגלאי מילתא דלאו שפיר שהתברר הדבר שלא יפה נזר והתבטל הנדר מעיקרו — תצא הבהמה לחולין ותרעה בעדר.

8 אף לבית הלל נמי גם כן, אף על גב דאמרי אף על פי שהם אומרים שמי שעושה תמורה שממיר בהמת קדשים בבהמה אחרת בטעות, הויא הריהי תמורה — הני מילי היכא דאיתיה דברים אלה אמורים דווקא כאשר ישנו לעיקר הקדש ולכן יכול לעשות תמורה. אבל היכא דמיתעקר במקום שנעקר עיקר הקדש, שנשאל לחכמים והתירו את נדר ההקדש הראשון, ואין עוד ממשות בקדושה שהתפיס בה — איתעקר נמי נעקרת גם כן התמורה והריהי חולין.

9 ג אמר מר החכם, בית שמאי במשנה: וכי אי אין אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי שהוא מקודש. ובענין זה איתמר נאמר שדנו אמוראים: מעשר בהמה, רב נחמן אמר: דווקא טעותו היא שמקדשת אותו, ולא כוונתו, שאם ידע שתשיעי הוא, ובכוונה קרא לו "עשירי" כדי לקדשו — אין זה מועיל. רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי אומרים: טעותו מקדשת, וכל שכן כוונתו, אם נתכוון במפורש לקרוא לתשיעי או לאחד עשר "עשירי" הגם שידע שאינו עשירי.

10 אמר ליה לו רבא לרב נחמן: לדידך דאמרת לשיטתך שאתה אומר כי טעותו היא המקדשת את התשיעי ולא כוונתו, מה דקאמרי שאומרים בית שמאי לבית הלל במשנתנו כדי להוכיח להם שהקדש בטעות הקדש הוא: וכי אי אין אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין, ואישתיקו ושתקו בית הלל ולא סתרו את הקושיה הזו מתוך עצמה, אלא ענו באופן אחר.

11 לשיטתך לימרו להון שיאמרו להם לבית שמאי תשובה לגוף הדבר: אין ללמוד ממעשר להקדש רגיל, שהרי מה למעשר — שכן אינו קדוש בכוונה, שאם נתכוון על כל התשיעי, העשירי והאחד עשר לקרותם עשירי, אין בכך כלום ואינם קדושים בקדושת מעשר, ולפיכך אין מכאן ראיה להקדש שעיקר קדושתו בכוונה היא.

12 אמר רב שימי בר אשי: היינו טעמא זהו הטעם שלא אמרי להון אמרו להם תשובה זו, שכן נראים הדברים היפך זה, שכן קל וחומר הוא: מה מעשר שאינו קדוש בכוונה — קדוש בכל זאת על ידי טעות, הקדש שקדוש בכוונה — לא כל שכן שיתקדש בטעות?!

13 ודוחים: ולא היא ואין הדבר כן שאין זה קל וחומר, שכן הקדש בדעתא דמריה תלי בדעת בעליו הוא תלוי ולכן אינו יכול להתקדש על ידי טעות. אבל המעשר איננו הקדש מתוך דעת הבעלים ורצונם, אלא על פי חשבון, שהעשירי למנין הבהמות הוא קודש.

14 ד משנה מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו שהפריש לצורך קרבן הנזירות ומצאה גילה שנגנבה, והוא מתחרט עכשיו על עצם הנזירות שקיבל על עצמו משום שאין לו עתה בהמה להקריב. אם עד שלא לפני נגנבה בהמתו נזר — הרי זה נזיר, ואין זה פתח להתיר את נדרו, שאין מתירים נדר בשל מאורע ששינה את מצב הדברים לאחר זמן.

15 ואם משנגנבה בהמתו נזר — אינו נזיר, שהרי התברר שהיתה נזירותו בטעות מתחילה, שכן בשעה שנזר לא היתה לו כל בהמה לקרבנותיו ואילו הוא סמך בדעתו עליה. וזו טעות טעה נחום המדי שלא הבדיל בין דבר שאירע לפני הנדר לבין דבר שאירע אחריו. שכך היה מעשה: כשעלו נזירים מן הגולה להקריב קרבנות ומצאו בית המקדש חרב. אמר להם נחום המדי: אילו הייתם יודעין שבית המקדש חרב הייתם נוזרים? אמרו לו: בוודאי שלא, שהרי אין תקנה לנזירות כזו. והתירן נחום המדי.

16 וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו: אין הדבר כן, אלא כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש כנזירים אלו שעלו מן הגולה — הריהו נזיר, שהרי בשעה שנזר לא היתה בכך טעות, ואין מתירים לו את נזירותו על סמך זה. אבל מי שנדר משכבר חרב בית המקדש — אינו נזיר, כיון שהתברר שנזר בטעות.

17 א גמרא בעקבות האמור במשנה בענין התרת נדר נזירות בעקבות דבר שאירע לאחר מכן, מביאים מה שאמר רבה: שטפוהו עקרוהו, סחפוהו רבנן חכמים לר' אליעזר והוציאוהו משיטתו, ואוקמיה בשיטתייהו והעמידוהו בשיטתם. ומה עניינו: דתנן שכן שנינו במשנה במסכת נדרים: פותחין בנולד, כלומר, כאשר באים להתיר נדר — פותחים להתיר גם בדבר שהנודר לא ידע בשעה שנדר שעתיד הוא לבוא, אלו דברי ר' אליעזר, וחכמים אוסרין. ואילו במשנתנו העוסקת בנדר נזירות לא חלק ר' אליעזר, משמע שקיבל את דעת חכמים.

18 ועוד בענין זה, אמר רבא: אף על גב דאמור רבנן אף על פי שאמרו חכמים אין פותחין בנולד — אבל פותחין בתנאי נולד. כלומר, אפשר לפתוח פתח להתיר נדר באופן דומה לנולד. היכי דמי כיצד בדיוק הוא הדבר לענין שהבאנו? אמרי להון אומרים להם החכמים המתירים לנזירים שנזרו לפני שנחרב חורבן בית המקדש: אילו אתא איניש היה בא אדם ואמר לכון והיה אומר לכם דחרב שיחרב בית המקדש, מי הוה נדריתון האם הייתם נודרים? ובמקרה זה, אם יענו בשלילה, הרי אף שהחורבן עצמו נולד הוא — אבל האפשרות לחורבנו היתה קיימת כבר בשעת נדרם, ובאופן זה מתירים את הנדר.

19 אמר רב יוסף: אי הואי התם אם הייתי שם בזמן שבאו אותם נזירים עליהם מסופר במשנה, הוה אמינא להון הייתי אומר להם כדי להתירם: הכתיב הרי נאמר "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" ירמיה ז, ד, ששלוש פעמים שנאמר "היכל ה'" — זה מקדש ראשון ומקדש שני שעתידים להיחרב ויהיה עוד היכל שלישי. ואם כן היו צריכים להעלות על דעתם שייחרב המקדש, ויוכל הדבר לשמש להם כפתח להיתרם.

20 ומשיבים: נהי דידעין להון דיחרוב אם אמנם שיודעים שיחרב המקדש השני, שהרי כאמור נאמרו בפסוק שלושה בתי מקדש, אך מי האם יודעין לאימתי יחרב, ויעלו בדעתם שיהיה זה בימיהם ולא יוכלו להקריב קרבנות נזירותם? אמר אביי: ולא ידעין לאימת וכי אין יודעים מתי? והכתיב והרי נאמר: "שבעים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך" דניאל ט, כד ומכאן למדים ששבעים שמיטות שבועות שהם ארבע מאות ותשעים שנה אחר חורבן בית ראשון יחרב הבית השני! ומשיבים: ואכתי מי ידעינן בהי יומא ועדיין האם אנו יודעים באיזה יום ייחרב? ואם כן אי אפשר היה לפתוח להם פתח מכאן.

21 ב משנה היו ששה אנשים מהלכין בדרך, ואחד בא כנגדן, אמר אחד מהן מן ההולכים: "הריני נזיר אם שזה ההולך לקראתנו הוא פלוני", ואחד מהם אמר: "הריני נזיר שאין זה פלוני", ושלישי אמר לאותם שניים "הריני נזיר שאחד מכם נזיר", והיה רביעי שאמר לשניים הראשונים: "הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר", והיה חמישי שאמר לשניים הראשונים: "הריני נזיר ששניכם נזירים", ושישי אמר: "הריני נזיר שכולכם, כל הקודמים לי, נזירים".

22 בית שמאי אומרים: כולן נזירין, ואף אלו שטעו, לפי שהוציאו נדר נזירות מפיהם, ונזירות אף בטעות — נזירות היא, לשיטתם. ובית הלל אומרים: אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. ור' טרפון אומר: אין אחד מהם נזיר, ואף זה שנתקיימו דבריו אינו נזיר, משום שלדעתו אין נדר הנזירות חל אלא בזמן שנודר בוודאות ולא מחמת ספק. ואילו במקרה זה לא ידע אף אחד בוודאות מי הוא הבא לקראתם ומה דינם של השניים הראשונים.

23 אם אותו אדם שבא כנגדם שעליו נחלקו מי הוא הרתיע חזר לאחוריו ולא התברר מי הוא — אף אחד אינו נזיר, שהרי לא בא הדבר לידי בירור, וספק נזירות — להקל. ר' שמעון אומר: יש להחמיר בספק זה, וכך יש לעשות כדי לצאת מכל ספק: יאמר כל אחד מהנודרים הללו "אם היה כדברי — הריני נזיר חובה", שהרי נתקיימו דבריו, ואם לאו לא — "הריני נזיר נדבה" וינהג בנזירות לכל דבר.

24 ג גמרא שנינו במשנה שלדעת בית הלל רק מי שלא נתקיימו דבריו הריהו נזיר. ותוהים: אמאי הוי מדוע יהיה נזיר? הרי לא התקיימו דבריו! אמר רב יהודה: אימא אמור תקן הלשון במשנה ונסח כך: מי שנתקיימו דבריו הוא שנעשה נזיר.