ביאור שטיינזלץ על נזיר ג׳

1 ומשיבים: אין כן, יש בנזירות צד נוי של מצוה, שאפילו לשיטת ר' אלעזר הקפר שאמר: נזיר חוטא הוא, הני מילי דברים אלה אמורים דווקא גבי אצל נזיר טמא שנטמא ומביא קרבן חטאת, כאמור: "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש" במדבר ו, יא, ולדעת ר' אלעזר הקפר הרי זה קרבן על עצם הנזירות, דאיידי דבעי מיסתר שמתוך שצריך לסתור את ימי נזירותו הראשונים, וצריך למנות מחדש ימי נזירותו, שכן אמר רחמנא אמרה התורה "והימים הראשנים יפלו כי טמא נזרו" במדבר ו, יב, התם שם הוא שאומר ר' אלעזר כך, יש חשש דלמא אתי למיעבר על נזירותיה שמא יבא לעבור על נזירותו מפני ריבוי הזמן שהוא יותר מכפי ששיער תחילה, אבל נזיר טהור לאו לא חוטא קרי ביה קוראים בו, לו.

2 א עוד שנינו במשנה, האומר: "הריני כזה" — הריהו נזיר. ושואלים: נהי נמי אם אמנם גם כן שתפוס, שהוא מחזיק אותה שעה בשערו כפי שהוסבר לעיל ב"אהא נאה", הרי "הריני נזיר כזה" — לא אמר, וכיצד יש בדבר זה קבלת נזירות? אמר שמואל: כגון שהיה נזיר עובר לפניו בשעה שאמר כן. והתכוון איפוא לומר: הריני כמו אדם זה, נזיר כמוהו, ולכן יש בכך משמעות נזירות.

3 ב שנינו במשנה: האומר "הריני מסלסל" — הרי זה נזיר. ושואלים: ממאי דהדין מניין ש"מסלסל" זה סלסול שערא שיער הוא? ומשיבים: כדאמרה ליה ההיא אמתא דבי רבי לההוא גברא כמו שאמרה לו אותה שפחה של בית רבי יהודה הנשיא לאדם אחד שהיה מתעסק בגידול שערותיו: עד מתי אתה מסלסל בשערך? משמע שסלסול הוא גידול שיער.

4 ושואלים: אימא אמור שהכוונה היא לעסק התורה, דכתיב שכן נאמר בה "סלסלה ותרוממך" משלי ד, ח, ושמא התכוון לנדור שיהא מסלסל ומתעסק בדברי תורה? אמר שמואל: הכא נמי כאן גם כן מדובר שתפוס בשערו באותה שעה שאמר כן.

5 ג שנינו במשנה שהאומר "הריני מכלכל" — הרי זה נזיר. ושואלים: ממאי דהדין מניין ש" מכלכל" זה כילכול שערו הוא? ומשיבים: כדתנן כפי ששנינו במשנה: מהו שיעור הפחות ביותר של סיד שחייב עליו אם מוציאו בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים? ר' יהודה אומר: כדי לסוד כילכול. ואמר רב: מה פירושו של כילכול זה — בת צידעא, שיער הראש שמתחת לצדעיים.

6 ומקשים: אימא אמור שהיתה כוונתו לנדור מיזן עניי לזון עניים, כדכתיב כפי שנאמר: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו" בראשית מז, יב? אמר שמואל: הכא נמי כאן גם כן מדובר שתפוס בשערו ומובן מכאן שהתכוון לכילכול שיער.

7 ד עוד שנינו במשנה, שהאומר "הרי עלי לשלח פרע" — הרי זה נזיר. ושואלים: ממאי דהדין ממה יודעים שזה שילוח ריבויא הוא לשון ריבוי וגידול הוא? ומשיבים, דכתיב שנאמר: "שלחיך פרדס רמונים" שיר השירים ד, יג. כלומר, מחלפות שערותיך הן כפרדס רמונים.

8 ושואלים: אימא מידי דעבורי אמור שהכוונה היא דבר של העברה והסרה, כדכתיב כמו שנאמר "ושלח מים על פני חוצות" איוב ה, י, שמפרשים אותו במשמעות של העברת המים ממקום למקום, ושמא שילוח פרע זה שאמר משמעו שנודר שיעביר = יסיר את שערו!

9 ומשיבים: התנא שלנו מן הגזירה שווה של המלים "פרע" "פרע" יליף הוא לומד ששילוח מובנו גידול שיער, שכן כתיב הכא נאמר כאן בנזיר: "קדש יהיה גדל פרע" במדבר ו, ה, וכתיב התם גבי וכתוב שם אצל כהן הדיוט העובד בבית המקדש — "ופרע לא ישלחו" יחזקאל מד, כ, משמע ששילוח פרע משמעו גידול שיער.

10 ומוסיפים עוד תשובה: ואיבעית אימא ואם תרצה אמור האי כתוב זה "שולח מים" נמי גם כן לשון ריבוי הוא, כדמתרגם כפי שמתרגם רב יוסף פסוק זה בארמית: דכד משקין ליה מיא לפירא ורבי שכאשר משקים אותו מים לפרי וגדל, ומשמעות הכתוב היא — שמגדל "שולח" דברים על ידי המים.

11 ה שנינו במשנה: האומר "הרי עלי ציפרין" — ר' מאיר אומר: הריהו נעשה נזיר בכך. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' מאיר? אמר ריש לקיש: ציפרין סמוכין לשיער קיבל עליו, דכתיב שנאמר "עד די שעריה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין" דניאל ד, ל עד ששערו כנשרים גדל וציפורניו כציפורים, שכיון שבפסוק זה יש סמיכות בין ציפורים וגידול שיער, הרי אף כאשר אמר "הרי עלי ציפרין" — לגידול שיער התכוון.

12 ומסבירים את המחלוקת שבמשנתנו, ר' מאיר סבר סבור: מתפיס איניש אדם את דבריו במידי דסמיך ליה בדבר שסמוך לו, שאף שציפורים נזכרו לגבי גידול ציפורניים, מכל מקום כיון שבפסוק זה נזכר גם גידול שיער, היתה כוונתו לנדר המתייחס לחלקו האחר של הפסוק.

13 ורבנן סברי וחכמים סבורים: לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה אדם בדבר הסמוך לו ולא היתה כוונתו לכך.

14 ר' יוחנן אמר: דכולי עלמא לדעת הכל לא מתפיס אדם על ידי רמז לדבר הסמוך לכך במקרא. אלא, היינו טעמא זהו הטעם של ר' מאיר: דחיישינן שחוששים אנו שמא צפורי נזיר טמא קיבל עליו, שנזיר שנטמא מביא ציפורים תורים או בני יונה כקרבן לטהרתו, וכשאמר "הרי עלי ציפורים" התכוון לנדר נזיר שאם ייטמא צריך להביא ציפורים.

15 ושואלים: לדברי ר' יוחנן מכדי "חיישינן" קאמר הלא לשיטת ר' מאיר רק "חוששים אנו" אמר ואין כאן נדר ברור, ואם כן דלמא שמא לא נזירות קיבל עליו אלא צפורי נדבה קיבל עליו, שנדר רק להביא תורים או בני יונה לעולה, ומדוע אומרים שנתכוון כלל לנזירות? ומשיבים: אם כן, שרצה להביא נדבה, "הרי עלי קן" מבעי ליה צריך היה לו לומר, שזו הלשון הרגילה כשנודרים להביא עופות לקרבן.

16 ושואלים עוד: ודלמא ושמא "הרי עלי צפורי מצורע" קאמר אומר הוא, שהתכוון שהוא מקבל על עצמו להביא ציפורים במקום מצורע ראה ויקרא יד, ד? ומשיבים: כאן מדובר כגון שבשעה שאמר את דבריו היה נזיר עובר לפניו, ולכן מבינים את הדברים במשמעות של נזירות. ושואלים: ודלמא ושמא היה זה נזיר טמא, ולפוטרו מן קרבנותיו על ידי הבאת ציפורים עבורו קאמר הוא אומר?! ומשיבים: כגון שהיה נזיר טהור עובר לפניו, ואז יש לומר שהתכוון בכך לקבל על עצמו נזירות.

17 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם, בין פירוש ריש לקיש לפירושו של ר' יוחנן, אם לשניהם צריך לפרש שמדובר דווקא כאשר היה נזיר עובר לפניו?

18 ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל בשיטת ר' מאיר כגון שאמר במפורש: "ציפרין הסמוכין לשער עלי", לר' יוחנן אף על גב אף על פי שאמר הכי כך בלשון זו, אי אם נזיר עובר לפניו — אין כן, הרי זה נדר נזירות, אי אם לא היה נזיר עובר לפניו — לא. ואילו לר' שמעון בן לקיש אף על גב אף על פי שאין נזיר עובר לפניו מכל מקום נדר נזירות הוא, כי לדעתו מתפיס אדם בדבר הסמוך בכתוב.

19 ושואלים: מי איכא למאן דאמר האם יש מי שאומר שלא מתפיס איניש אדם נדר במילתא דסמיך ליה בדבר הסמוך לו? והתניא והרי שנינו בברייתא: האומר "ימין" — הרי זו לשון שבועה, שאם אמר "ימין שאין אני אוכל ככר זו" — הרי זה כנשבע שלא יאכלנה. מאי טעמא מה טעם הדבר — לאו האם לא משום דכתיב שנאמר "וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם" דניאל יב, ז, שלשון "ימין" נחשבת כשבועה משום שהיא נזכרת סמוך ללשון שבועה בכתוב?

20 ודוחים, אמרי אומרים: לא, הטעם הוא משום ש"ימין" גופיה עצמה איקרי נקראת שבועה. דתניא שכן שנינו בברייתא: מניין לאומר "ימין" שהיא שבועה — שנאמר: "נשבע ה' בימינו" ישעיה סב, ח, מניין לאומר "שמאל" שהיא שבועה שנאמר: "ובזרוע עזו" ישעיה סב, ח, שכיון שנאמרה בהקבלה לימין משמע שהיא יד שמאל. ומכאן שלשון "ימין" ו"שמאל" היא עצמה לשון שבועה, ואין זו התפסה בדבר הסמוך לו בכתוב.

21 א משנה אמר אדם: "הריני נזיר מן החרצנים" וכן אם אמר "הריני נזיר מן הזגים" וכן מי שאמר "הריני נזיר מן התגלחת" וכן "מן הטומאה" — הרי זה נזיר, וכל דקדוקי נזירות עליו. שלא רק מה שקיבל על עצמו חל עליו, אלא חלים עליו כל דיני נזיר, גם בדברים שלא הזכיר שמקבל על עצמו.

22 ב גמרא מעירים: מתניתין משנתנו זו שלא כשיטת ר' שמעון היא. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' שמעון אומר: אינו חייב לקיים נדר נזירות עד שידור מכולם, מכל הדברים האמורים בנזיר. ורבנן אמרי וחכמים אומרים: אפילו לא נזר אלא בחד מנהון באחד מהם — הוי הריהו בכך נזיר.

23 ומסבירים: מאי טעמא מה הטעם של ר' שמעון — אמר קרא הכתוב בפרשת הנזיר: "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל" במדבר ו, ד, לומר שצריך לידור נזירות מכל האיסורים. ומבררים: ורבנן מאי טעמייהו וחכמים מה טעמם? — אמר קרא הכתוב "מיין ושכר יזיר" במדבר ו, ג, משמע שאם הוא נודר מיין ושיכר בלבד, נכללים בענין זה כל דיני הנזירות כולם.

24 ושואלים: ור' שמעון נמי גם כן הכתיב הרי נאמר "מיין ושכר יזיר"! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה אותו כתוב נצרך לו ללמד דבר אחר — לאסור על הנזיר יין מצוה כיין הרשות.

25 ושואלים: מאי היא מה הוא יין מצוה — יין של קדושתא ואבדלתא קידוש והבדלה?