ביאור שטיינזלץ על נזיר י״ט

1 תלמוד לומר: "והזיר... והביא" במדבר ו, יב, לומר: אף על פי שלא הביא את אשמו — כבר הזיר, ומתחיל למנות נזירות הטהרה. ואת טעמו של ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כך יש לומר, הכתוב אומר: "והזיר... והביא" ופירושו: אימתי הזיר, מתי נחשבת לו נזירות חדשה — בזמן שהביא כבר את אשמו.

2 ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן מי שנה את זו ששנו חכמים: אשה שנדרה בנזיר ונטמאה, שצריכה להביא חטאת העוף, עולת העוף ואשם, ואחר כך הפר לה בעלה את נדר הנזירות — מביאה חטאת העוף, ואינה מביאה עולת העוף.

3 אמר רב חסדא: שיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא. שקרבן עולה בלבד אינו מעכב קבלת הנזירות, וכיון שבטלה נזירותה על ידי הפרת הבעל — לא תביאנו כלל.

4 ושואלים: מאי קסבר מה סבור תנא זה? אי קסבר אם סבור הוא שהבעל בהפרתו מיעקר עקר עוקר את הנדר מעיקרו, ונחשב כאילו לא נזרה אשתו כלל — אם כן חטאת העוף נמי גם כן לא לייתי תביא, שהרי לא היתה נזירה כלל ואינה חייבת בחטאת. ומצד שני, אי קסבר אם סבור הוא שהבעל בהפרתו מיגז גייז גוזז את הנדר, כלומר, שהנדר בטל משעת ההפרה והלאה, אבל היתה לו חלות כלשהי מעיקרה, אם כן, אם נטמאה האשה בזמן נזירותה עולת העוף נמי לייתי גם כן תביא על מה שנהגה נזירות! ומשיבים: לעולם תפרש כי קסבר סבור הוא שבעל מיעקר עקר עוקר את הנדר מעיקרו, ומדוע עליה להביא חטאת? ר' ישמעאל סבר לה סבור בענין זה כשיטת ר' אלעזר הקפר.

5 דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' אלעזר הקפר ברבי הגדול אומר: מה תלמוד לומר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" במדבר ו, יא? וכי באיזו נפש חטא זה בנזירותו? אלא מפני שציער את עצמו מן היין — הרי זה חוטא בנפשו של עצמו, ולכן צריך להביא קרבן חטאת על עצם הנזירות, שציער את גופו. ויש ללמוד מכאן בקל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו בסיגופים ותעניות מכל דבר — על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא. ולדרך זו סבור ר' ישמעאל שאף אשה זו כיון שבפועל ציערה עצמה בנזירות שנהגה — עליה להביא את קרבן החטאת, אף שלא היתה נזירה ממש, בגלל הפרת בעלה.

6 ולעצם דברי ר' אלעזר הקפר שואלים: והא והרי בנזיר טמא כתיב נאמר פסוק זה ואנן ואנו אפילו נזיר טהור קאמרינן אומרים אנו שגם הוא מביא קרבן חטאת! משיבים: קסבר סבור ר' אלעזר הקפר נזיר טהור נמי גם כן חוטא הוא, והיינו טעמא דכתיב וזה הטעם שנאמר ביטוי זה "מאשר חטא על הנפש" דווקא בנזיר טמא ולא בנזיר טהור — הואיל ושנה בחטא, שבמה שנטמא ונתחייב שוב נזירות — נמצא מצער עצמו פעם נוספת, והיה עליו להיזהר ביותר שלא ישוב ויצער עצמו.

7 א שנינו במשנה שנזיר שנדר בבית הקברות, אם יצא ונכנס — עולין לו אותם ימים ששהה בחוץ מן המנין של נזירות טהרה, ולפיכך אם נכנס שוב חייב בקרבן טומאה. קתני שנה עולין לו מן המנין, ותוהים: משום שרק יצא ממקום טמא חל עליה חלה עליו נזירות? הרי עדיין טמא הוא! אמר שמואל: מדובר כאן כגון שיצא ונטהר כדין: הזה שהיזו עליו מי פרה אדומה ביום השלישי, ושנה שהיזו עליו שנית ביום השביעי, כדי להיטהר מטומאת מת, וטבל, ואחר כך נכנס שוב לבית הקברות. שכיון שנטהר חלה עליו הנזירות.

8 ועוד שואלים: לפי דיוק דברי המשנה, שהזכירה דווקא מקרה שחזר ונכנס לבית הקברות, אלא רק אם חזר ונכנס למקום טמא הוא שעולין לו מן המנין, לא נכנס — אין עולין לו מן המנין?! ומשיבים: בלשון לא מיבעיא נצרכה קאמר הוא אומר, וכך משמעות הדברים: לא מיבעיא נצרכה לומר אם יצא ונהג נזירותו כרגיל שעולים לו הימים למנין נזירותו, אלא אפילו נכנס מיד לאחר טהרתו למקום טומאה גם כן עולין נחשב לו אותו זמן קודם שנכנס מן המנין, ויתחייב בקרבן טומאה אם נכנס שוב.

9 מסופר: אמרו ליה לו רב כהנא ורב אסי לרב: מאי טעמא לא מפרשת לן כהלין מילי מה טעם, משום מה אין אתה מפרש לנו כאותם הדברים שאמר שמואל, שהסביר ופירש את משמעות המשנה? אמר להון להם: אמינא דלמא לא צריכיתו אמרתי בלבי, שמא אין אתם צריכים לכך, שהיה נראה לי שדבר זה פשוט, ואין צריך לאומרו.

10 ב שנינו במשנה שר' אליעזר אומר: לא בו ביום, שאם נטמא שוב ביום הראשון שנטהר בו — אינו סותר את נזירותו ואינו מביא קרבן טומאה, שנאמר בנזיר שמביא קרבן טומאה: "והימים הראשנים יפלו" במדבר ו, יב, ללמד: עד שיהיו ימים ראשונים. אמר עולא: לא אמר ר' אליעזר דין זה אלא בטמא שנזר שלא חלה עליו נזירות מתחילה, אבל בנזיר טהור שנטמא — אפילו היה נזיר רק יום אחד — סותר את היום האחד של נזירותו, ומביא קרבן טומאה, ומתחיל במנין נזירות חדשה.

11 אמר רבא: מאי טעמא מה הטעם של ר' אליעזר לפי שיטת עולא? — אמר קרא הכתוב בנזיר טמא: "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו" במדבר ו, יב, והוא מפרש: מדוע יפלו הימים הראשונים — משום שבטומאה נזר, שכבר מתחילה היתה נזירותו בטומאה.

12 איתיביה הקשה לו אביי לרבא, שהלך בשיטת עולא, ממה ששנינו: האומר "הריני נזיר מאה יום" ונטמא מיד בתחלת מנין המאה, יכול יהא סותר נזירותו ומונה מחדש? תלמוד לומר: "והימים הראשנים יפלו" במדבר ו, יב, לומר: עד שיהו לו ימים ראשונים, וזה אין לו ימים ראשונים.

13 נטמא בסוף מאה, כלומר, ביום המאה, יכול יהא סותר? תלמוד לומר: "והימים הראשנים יפלו" — מכלל שאמר "ראשונים" משמע דאיכא שיש ימים אחרים שהם אחרונים, וזה אין לו אחרונים, שהרי כבר השלים נזירותו. נטמא ביום מאה חסר אחת, יכול לא יהא סותר — תלמוד לומר: "והימים הראשנים יפלו" — מכלל דאיכא שיש אחרונים, וזה יש לו ראשונים ואחרונים.

14 והא ודבר זה ששנו בברייתא, בטמא שנזר לא מצית אמרת אין אתה יכול לומר, מדקתני ממה שהוא שונה "הריני נזיר מאה" ונטמא בתחלת מאה, הרי מדובר במי שהחל בנזירות ואחר כך נטמא, וקתני ושנה "עד שיהו לו ימים ראשונים" ומכאן שלדעת ר' אליעזר נאמר דין זה אפילו בנזיר טהור שנטמא, והרי זו תיובתא קושיה חמורה לעולא ונדחו דבריו.

15 אמר ליה לו רב פפא לאביי: הלין אותם ימים דקאמרינן שאמרנו לשיטת ר' אליעזר, שצריך שיהו ימים ראשונים בטהרה, האם הכוונה היא דנפק חד ומתחילין תרין שיוצא, שנגמר, יום אחד, ומתחילים שניים ואם נטמא ביום השני סותר, או דלמא דנפקין תרין ומתחילין תלתא שמא שיוצאים, נגמרים, שניים ומתחילים שלושה, שרק אם נטמא לאחר שהחל היום השלישי סותר? לא הוה בידיה היתה בידו של אביי תשובה, אתא שייליה הלך רב פפא ושאל את רבא. אמר ליה לו: "יפלו" כתיב נאמר לשון רבים, ומיעוט רבים שניים.

16 ומעירים: ואיצטריך למיכתב והוצרך לכתוב "ימים" ואיצטריך למיכתב והוצרך לכתוב "יפלו", דאי כתב רחמנא שאם היתה כותבת התורה רק "ימים" ולא כתב היתה כותבת "יפלו", הוה אמינא הייתי אומר: עד דנפקין תרין ועיילין תלתא שיוצאים שניים ונכנסים שלושה, לכן כתב רחמנא כתבה תורה "יפלו". ואי כתב ואם היתה התורה כותבת רק "יפלו" ולא כתב היתה כותבת "ימים", הוה אמינא הייתי אומר אפילו יום חד אחד, כלומר, אפילו אם נטמא ביום הראשון, לכן כתב רחמנא כתבה תורה "ימים", שמיעוט רבים שניים, שדי ביום אחד ומקצת השני בלבד.

17 א משנה מי שהיה בחוצה לארץ, ונזר נזירות הרבה, כלומר, יותר משלושים יום. והשלים את נזירותו, ואחר כך בא לארץ ארץ ישראל להביא קרבנותיו ולסיים את נזירותו, בית שמאי אומרים: אף שנהג נזירות בחוץ לארץ כפי שנדר, מכל מקום הוא צריך להיות נזיר שלשים יום בארץ ישראל כדי שתהיה לו נזירות בטהרת ארץ ישראל, ובית הילל אומרים: הריהו צריך להיות נזיר בתחלה, כלומר, צריך להתחיל את כל ימי נזירותו מתחילתה.

18 ומסופר בענין זה: מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום — אהא נזירה שבע שנים. ובא בנה מן המלחמה, והיתה נזירה שבע שנים. ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה בית הלל כשיטתם שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות. ובסוף שבע שנים אלה נטמאת ונהגה עוד שבע שנים של נזירות, כדין נזיר שנטמא — שסותר ומונה מחדש את נזירותו. ונמצאת שהיתה נזירה עשרים ואחת שנה. אמר ר' יהודה: לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה ולא עשרים ואחת.

19 ב גמרא קתני רישא שנה בראשה של המשנה: בית שמאי אומרים: נזיר שלשים יום, ובית הלל אומרים: נזיר בתחלה. ומציעים הסבר לשיטותיהם: לימא בהא קמיפלגי האם לומר שבבעיה זו הם חלוקים שבית שמאי סברי סבורים בענין ארץ העמים שגזרו עליה חכמים טומאה, שמשום גושה גזרו עליה, כלומר, העפר של ארץ העמים הוא טמא, אבל האויר, החלל, של ארץ העמים אינו טמא. ואם כן טומאת ארץ העמים אינה טומאה חמורה, ולכן אין לומר שיהא הנזיר שנהג נזירות בחוץ לארץ נחשב כטמא ממש ולהצריכו בשל כך לנהוג מחדש את כל ימי נזירותו.