1א משנה כל כינויי נזירות כאשר אדם מקבל על עצמו נזירות לא באמירת המלה "נזיר" אלא באחד הכינויים המנויים בדברי חכמים — הרי זה כקבלת נזירות בלשון "נזיר", וחל נדר הנזירות עליו. וכן חלה עליו נזירות אם משתמש לקבלת נזירות ב"ידות" נזירות, שאומר דיבור סתום או בלתי מושלם, ומתוך ההקשר מבינים שכוונתו לנזירות.2ולכן, האומר "אהא" ולא פירש מה — הרי זה נזיר, או שאומר "אהא נאה" — הריהו נזיר, וכאשר יבוארו הדברים לדיוקם בגמרא. וכינויי נזירות: האומר "הריני נזיק", או "הריני נזיח", או "הריני פזיח" — הרי זה נזיר. אם אומר "הריני כזה" או "הריני מסלסל", או "הריני מכלכל", או "הרי עלי לשלח פרע", בכל אלה — הרי זה נזיר.3האומר "הרי עלי ציפורים" — ר' מאיר אומר: הריהו נזיר, שכוונתו לנדר נזירות, אף כי השתמש בלשון עקיפה כדי לומר זאת. וחכמים אומרים: אינו נזיר.4ב גמרא תחילה מבררים מה מקומה של המסכת בסדר נשים שבששה סדרי משנה. מכדי הלא התנא בסדר נשים קאי עומד, נמצא, ואם כן מאי טעמא תני מה טעם שנה את מסכת נזיר כאן, בסדר נשים? שהרי, לכאורה, אין עניינה כלל לסדר זה!5ומשיבים: התנא אקרא קאי על הכתוב עומד, נמצא, שהוא מתייחס למה שנאמר בענין גירושי אשה: "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר" דברים כד, א. והכי קאמר וכך אמר, כלומר, זו כוונת הדברים: מי גרם לה לעבירה של האשה "ערות דבר" — יין, וקאמר ואמר החכם: כל הרואה סוטה בקלקולה בחטאה ובעונשה יזיר עצמו מן היין, ומשום כך קבע התנא את מסכת נזיר סמוך למסכת סוטה, שהן קשורות למסכת גירושין, וכל אלה שייכות לסדר נשים.6ג לאחר מכן מבררים את סדר הדברים במשנה, שאינו ברור כל כך, שהרי התנא פתח בכינויין שאמר שכל כינויי נזירות כנזירות, ומפרש כדוגמא ללשונות אלה מייד לאחר מכן לא כינויי נזירות, אלא ידות, כלומר, ביטויים מקוצרים שאין בהם הזכרת שם נזירות מפורשת, אך אפשר ללמוד מהם ענין זה כמו ידית של כלי שאינה הכלי עצמו אבל על ידה מחזיקים בכלי.7אמר רבא ואיתימא כדי ויש אומרים שמועה זו סתם בלי ציון שמו של חכם מסויים: חסורי מיחסרא והכי קתני חסרה המשנה בלשונה וכך היא שנויה, כך יש להבין אותה: כל כינויי נזירות כנזירות, וכן כל ידות נזירות כנזירות, ואלו הן ידות: האומר "אהא" — הרי זה נזיר.8ושואלים: גם אם נאמר שיש לשנות במשנה ענין ידות, מכל מקום ולפרוש כינויי ברישא ויפרש התנא דינם של כינויים בתחילה ואחר כך יפרש את דין הידות, שהרי זהו סדר הדברים בראשית המשנה! ומשיבים: התנא מההוא דסליק מאותו דבר שבו הוא סיים — ההוא אותו הוא מפרש ברישא בתחילה כשהוא מפרט את הדברים. כדתנן כפי ששנינו במשנה במסכת שבת, שפותחת: "במה מדליקין נר שבת ובמה אין מדליקין", ומפרש את הפרטים של "אין מדליקין" ברישא בתחילה.9וכן מתחיל התנא משנה אחרת במסכת שבת: "במה טומנין את האוכל בשבת ובמה אין טומנין", ומפרש "אין טומנין" ברישא בתחילה.10וכן במשנה "במה אשה יוצאה בשבת לרשות הרבים ובמה אינה יוצאה" ומפרש "לא תצא אשה" ומפרט את כל הדברים האסורים ברישא בתחילה. ומקשים: האם דבר זה הוא כלל קבוע?11והתנן והרי שנינו במשנה: "במה בהמה יוצאה לרשות הרבים בשבת ובמה אינה יוצאה" ומפרש "יוצא גמל" ברישא בתחילה.12וכן שנה במשנה בבבא בתרא: "יש נוחלין יורשים ומנחילין מורישים, נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, לא נוחלין ולא מנחילין", ואחר כך מפרט אותם, ומפרש "אלו נוחלין ומנחילין" ברישא בתחילה. ואם כן אין זה סדר קבוע במשנה שמפרט התנא קודם את הכלל האחרון!13אלא, לעולם יש לפרש כי תני הכי ותני הכי שנה כך ושנה כך, שפעמים מתחיל לפרט את הכלל הראשון, ופעמים את הכלל האחרון.14אלא שיש טעם לשינויים אלה בסדר, התם שם במשניות "במה מדליקין", "במה טומנין" ו"במה אשה יוצאה", דאיסורא דנפשיה שאיסור שחל על האדם עצמו הוא — מפרש איסורא דנפשיה ברישא את האיסור שחל על עצמו בתחילה מפני חומרתו, ואילו גבי אצל בהמה "במה בהמה יוצאה" דאיסורא איידי שהאיסור על ידי בהמה הוא דאתי שבא ואינו חל על האדם עצמו — מפרש את היתירא ברישא ההיתר בתחילה.15גבי "יש נוחלין" נמי גם כן יש טעם בדבר שפירט תחילה את האמור בתחילת הדברים, כי מפרש עיקר נחלה הכתובה בתורה ברישא בתחילה, ירושת הבנים את האב.16ומעתה, שנוכחנו כי אין סדר קבוע לדבר, חוזרת השאלה: אלא הכא כאן לפרוש כינויי ברישא שיפרש את הכינויים בתחילה! אלא היינו זהו הטעם: ידות, הואיל ואתיין ליה מדרשא ובאו, נלמדו, מדרשה של חכמים ואין להם מקור מפורש בתורה, לכן הם חביבין ליה לו לתנא משום החידוש שבהם, ולכן פתח בהם.17ושואלים: אם כן וליפתח בהון ברישא שיפתח בהם בתחילה וישנה קודם "כל ידות נזירות" ואחר כך "כל כינויי נזירות" וכו'! ומשיבים: התנא כי כאשר הוא מתחיל — מתחיל בעיקר קרבן הנזירות, כלומר, בדבר שיש לו עיקר בתורה, ולענין פירושי פירוש — מפרש ידות ברישא בתחילה, מפני שנושא זה חביב בעיניו.18א ומכאן לביאור דברי המשנה לפרטיהם. שנינו שם: האומר "אהא" — הרי זה נזיר. ושואלים: דלמא שמא "אהא בתענית" קאמר אומר הוא? ואין כוונתו כלל לנדר נזירות, אלא לנדר תענית! אמר שמואל: מדובר במשנתנו כגון שהיה נזיר עובר לפניו ואמר "אהא", וכיון שאמר "אהא" מובן מזה שלנזירות התכוון.19ומבררים: לימא האם לומר מתוך דברי שמואל אלה קסבר שסבור שמואל שככלל ידים שאינן מוכיחות, חלקי דיבור שאין בהם כדי להוכיח מתוכם את כוונתו של האומר, לא הוויין אינן נחשבות ידים מחייבות כלל? את ההצעה הזו דוחים, אמרי אומרים: אין להסיק מכאן דבר זה, שכן בזמן שנזיר עובר לפניו — ליכא לספוקא במילתא אחרינא אין להסתפק בדבר אחר מהי כוונתו של האומר, והרי זו יד לנזירות. אבל ודאי כאשר אין הנזיר עובר לפניו והוא אמר "אהא", אמרינן אומרים אנו: דלמא שמא "אהא בתענית" קאמר אומר הוא, ויש לומר שדווקא במקרה כזה שהידים אינן מוכיחות כלל, צריך שיהיה סימן כלשהו להוכיח למה כוונתו.20ושואלים: ואף כשהיה נזיר עובר לפניו ואמר "אהא" מדוע חלה עליו נזירות בכך, ודלמא ושמא לפוטרו מן קרבנותיו קאמר אומר הוא? שהתכוון לומר: "אהא במקומו" לענין הממון, וכוונתו לומר שנדר להביא על חשבונו את הקרבנות שחייב בהם הנזיר הזה, ולפוטרו מן העול הכספי! ומשיבים: כאן מדובר דקאמר שהוא אומר בלבו שמקבל על עצמו נזירות.21ושואלים: אי הכי, מאי למימרא אם כך, מה יש לומר, מה חידוש יש בהלכה זו, שהרי התכוון לנדור נדר נזירות! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר בעינן צריכים אנו שיהיו פיו ולבו שוין, וצריך לבטא בפיו בדיוק מה שהוא אומר בליבו, ואילו כאן בפיו רק אמר "אהא" ובליבו אמר שיהיה נזיר, ואם כן לא תחול עליו נזירות, על כן קא משמע לן השמיע לנו שכיון שהדבר שאמר יכול להתפרש בדרך זו, ובליבו היה להיות נזיר — הריהו נעשה נזיר.22ב שנינו במשנה: האומר "אהא נאה" — הריהו נזיר. ושואלים: ודלמא ושמא כשאמר "אהא נאה" התכוון לומר: אנאה אהיה נאה לפניו במצות? כדתניא כפי ששנינו בברייתא על הכתוב "זה אלי ואנוהו" שמות טו, ב שמפרשים "אנוהו" מלשון נוי, וכוונתו — אנאה לפניו במצות. כיצד? אעשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה, אכתוב לפניו ספר תורה נאה ואכרכנו בשיראין בבגדי משי נאים, ואם כן אף "אהא נאה" יכול להתפרש גם בדרך אחרת!23אמר שמואל: מדובר פה שתפוס שמחזיק באותה שעה בשערו, ואמר "אנאה" ולכן מובן מכאן שרצונו להיות נאה בנזירות.24ותמהים לגופו של דבר: הרי נזירא הנזירות הריהי מילתא דבר של עבירה היא, כאשר יבואר שחכמים רואים עבירה בנזירות, ואמרינן ליה ואומרים וקוראים אנו לו לנזיר "נאה"?
