ביאור שטיינזלץ על נזיר ס״א

1 תני שנה ר' חייא אותם דברים עצמם: אין תגלחת צרעת עולה גם לתגלחת נזירות, שכן זה, המצורע, מגלח לפני ביאת מים חיים וזה, נזיר טמא, לאחר ביאת מים, זה, מצורע, מגלח לפני זריקת דמים וזה, נזיר טהור, לאחר זריקת דמים.

2 א שנינו במשנה: "שתגלחת הנגע" וכו'. בעי שאל רמי בר חמא: הני אותן ארבע תגלחיות דקאמר שהוא אומר שצריך הנזיר לגלח מפני הצרעת והטומאה, האם כולן משום מצוה לגלח, או שמא יש בהן שאינה מצוה, אלא משום אעבורי העברת, הסרת שיער שגדל בטומאה כדי לגדל שיער אחר?

3 ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא מכאן אם עושה זאת מטעם זה או זה? ומסבירים: לענין לעבורי בנשא להעביר, להסיר את השיער בסם, אי אמרת אם אומר אתה שהטעם הוא משום מצוה, אם כן לעבורי בנשא להעביר בסם לא יועיל, כיון שיש מצוה מיוחדת לגלח, ואי אמרת ואם אתה אומר שהטעם משום אעבורי העברת שיער טומאה — אפילו סכיה נשא נמי סך אותו בסם גם כן מועיל.

4 ואם כן, מאי מה הדין? אמר רבא: תא שמע בוא ושמע תשובה לשאלה זו ממה ששנינו במשנה: ומגלח ארבע תגלחיות. אי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך משום עבורי העברת שיער טומאה — אפילו בשלש נמי סגיא ליה גם כן די לו, שתיים משום צרעת, והאחרונה לסוף נזירות הטהרה, ואילו השלישית, שאינה אלא כדי להתחיל ולמנות נזירות טהרה בלא שיער טומאה — מדוע נמנית בכללן? שמע מינה למד מכאן כי כולן משום מצוה של תגלחת הוא. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

6 א משנה הגויים אין להם נזירות, שאין דין נזירות חל עליהם, אינם אסורים באיסורי הנזיר ואין מקבלים מהם קרבן אם הביאו בסוף נזירותם. נשים ועבדים כנענים יש להן נזירות. חומר חומרה בנשים מבעבדים — שהוא, האדון, אם רוצה בכך, כופה את עבדו שנדר בנזיר לשתות יין או לגלח שערו ולהיטמא למתים, ואינו כופה את אשתו לעבור על נדר נזירותה.

7 ב גמרא קתני שנה: הגויים אין להם נזירות, נשים ועבדים יש להם נזירות. מנא הני מילי מניין הדברים הללו? דתנו רבנן שנו חכמים נאמר בתחילת פרשת נזירות "דבר אל בני ישראל" במדבר ו, ב ויש בכך הדגשה למיעוט — ולא לגויים. ומה שנאמר "ואמרת אליהם איש או אשה "— הרי זה בא לרבות את העבדים. ושואלים: למה לי קרא כתוב מיוחד לרבות את העבדים? האמרת הרי אומר אתה כלל בהלכה: כל מצוה שהאשה חיבת בה — גם עבד חייב בה, וכשם שנשים בכלל נזירות, אף עבדים בכללה!

8 אמר רבא: שאני הכא שונה כאן שאמר קרא הכתוב בדיני נדרים "לאסר אסר על נפשו" שם ל, ג ודרשו חכמים: דבר זה נאמר דווקא במי שנפשו קנויה לו שעומד ברשות עצמו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו, שהרי הוא משועבד לאדוניו. ומשום כך היינו אומרים הואיל ואין נפשו של עבד קנויה לו — אימא גבי אמור שאצל דין נזיר נמי גם כן לא יוכל לנדור, למרות שבדרך כלל הוקש דין העבד לדין האשה, ואשה היא בכלל נזירות. על כן קמשמע לן השמיע לנו כתוב מיוחד שרשאי הוא להזיר. וחוזרים לדון בתחילת דרשת הכתובים.

9 אמר מר החכם "דבר אל בני ישראל" — ולא לגויים. ושואלים: וכל היכא דכתיב מקום שכתוב בתורה "ישראל", גויים לא בכלל זה? והא גבי והרי אצל דיני ערכין, דכתיב שנאמר שם "דבר אל בני ישראל" ויקרא כז, ב ותניא ושנויה ברייתא: בני ישראל מעריכין מקדישים בערכים ואין הגויים מעריכין, ואם אמר "ערך פלוני עלי" — לא התחייב כלל.

10 יכול לא יהו נערכין, כלומר, שגם אם אמר ישראל "ערכו של פלוני הגוי עלי" גם כן לא יתחייב — תלמוד לומר: לריבוי "איש כי יפליא נדר בערכך" שם, לומר שאף סתם "איש" שאינו מישראל, בכלל דיני ערכין הוא לענין זה. והרי אף בנזיר נאמר "איש כי יפליא" במדבר שם, ואם כן נרבה גם גויים לענין איסורי נזירות!

11 ומשיבים: שאני הכא שונה כאן בדין נזירות שאמר קרא הכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא" במדבר ו, ז, משמע שמצוה זו נאמרה דווקא במי שיש לו אב, יצא גוי שאין לו אב שאין הוא נחשב כמתייחס אחר אביו. ושואלים: למאי למה, לאיזה ענין אין אב לגוי? אילימא אם תאמר לענין ירושה — והאמר והרי אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן: גוי יורש את אביו דבר מדין תורה, שנאמר: "כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר" דברים ב, ה!

12 אלא הכוונה היא במי שמוזהר על כיבוד אביו, וגוי אינו מצווה על כך, והריהו כמי שאין לו אב. ומקשים: מי כתיב האם כתוב "כבד אביך" גבי אצל נזיר? ואם כן, מה ענין זה לזה? אלא כך צריך להבין את הלימוד מאותו פסוק: אמר קרא הכתוב לגבי נזיר "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא" במדבר שם לומר: במי שיש לו דין טומאה הכתוב מדבר,

13 יצא גוי שאין לו טומאה, שאינו נטמא אף אם נגע במת, שאינו בכלל נזירות. ושואלים: מנלן דלית להו מניין לנו שאין להם לגויים טומאה? — שאמר קרא הכתוב בדינו של הנכנס למקדש כשהוא טמא "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל" במדבר יט, כ ומכאן למדים שדין טומאה נוהג רק במי שיש לו קהל, יצא זה הגוי שאין לו קהל, שהרי איננו שייך לקהל ישראל.

14 ושואלים: ממאי ממה, מניין יודע אתה מהכתוב הזה שאין בו דין טומאה כלל? דלמא שמא כרת הוא שלא מיחייב מתחייב על כניסתו למקדש כשהוא טמא, אבל איטמויי מיטמו להיטמא נטמאים הם? ומשיבים: אמר קרא הכתוב "והזה הטהר על הטמא" במדבר יט, יט, לומר: כל שיש לו אפשרות של טהרה מטומאתו על ידי מי חטאת — יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה — אין לו טומאה.

15 ומקשים, ואימא ואמור: טהרה הוא דלא הויא ליה שאין לו אבל טומאה הויא ליה יש לו! ומשיבים: לכן אמר קרא הכתוב "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא" במדבר יט, כ — ללמד ששני הדברים תלויים זה בזה, ומי שאין לו טהרה במי החטאת, אף אין לו דין טומאה.

16 רב אחא בר יעקב אמר הסבר אחר לכך שאף שבנזיר, כמו בערכין, נאמר "איש" והיה מקום לרבות גוי לנזירות, אין הוא בכלל נזירות. שאני הכא שונה כאן בדין נזירות, שנאמר בו איסור טומאה לאביו ולאמו, ובענין זה אין הגוי שייך, משום שאמר קרא הכתוב "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם" ויקרא כה, מו לומר:

17 כל מי שיש לו בנים לענין ירושת נחלה שיכול להוריש לבניו כל סוגי ירושה, ובכלל זה עבדים, יש לו דין אבהות ביחס לאותם בנים אף לענין טומאה, וכל שאין לו נחלה — אין לו דין אב לענין טומאה, ולכן הגוי שאינו בכלל האפשרות לרשת עבדים מאביו — אף אינו בכלל טומאה לאביו, ולכן אין הוא גם בכלל נזירות, שנאמר בה "לאביו ולאמו לא יטמא". ומקשים: אי הכי אם כך עבדים נמי גם כן לא יהיה להם דין טומאה, וממילא גם דין נזירות, שהרי אין להם נחלה וירושה!

18 אלא אמר רבא: יש לחזור ולפתור את השאלה, במה שונה דין הגויים בנזירות מערכין, למרות שבשניהם נאמר "איש", באופן אחר. בשלמא גבי נניח אצל דין ערכין שנאמר בפרשת ערכין בתורה "דבר אל בני ישראל" ויקרא כז, ב אנו למדים: בני ישראל מעריכין ואין הגוים מעריכין, יכול לא יהו נערכין — תלמוד לומר: "איש איש" ויקרא כז, ב.

19 אבל הכא כאן בענין נזירות, אם רוצה אתה לומר שגויים בכלל נזירות, איך תדרוש בדרך זו? מ"בני ישראל" תלמד כי בני ישראל נוזרין ומביאין קרבן ואין הגוים נוזרין ומביאין קרבן. ומן המלה "איש" תאמר: יכול אף לא יהו נזירין כלל — תלמוד לומר "איש" לרבות?

20 הרי אמרי אומרים בתשובה על כך: אי אם משום קרבן לאו מהכא נפקא ליה לא מכאן יוצא, נובע, לו הדבר, אלא מהתם משם מכתוב אחר, שנאמר "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעלה" ויקרא כב, יח — פרט לקרבן נזירות שאין הגוי מקריב, אלו דברי ר' יוסי הגלילי! ואם כן מה שנאמר "בני ישראל" בנזירות לא למעט קרבן בא שהרי כבר נתמעטו מכך הגויים, אלא למעט כל עיקרה של הנזירות.

21 ושואלים: עדיין ניתן ללמוד שגוי שייך בנזירות, אימא אמור ודרוש כך את הכתובים: הכתוב "דבר אל בני ישראל" במדבר ו, ב, מלמד שבני ישראל נוזרין נזירות עולם — ואין הגוים נוזרים נזירות עולם, יכול לא יהו נזירים כלל — תלמוד לומר: "איש" במדבר ו, ב! אמר ר' יוחנן: מי כתיב האם נאמר בכתוב "נזיר עולם"? "נזיר" סתם נאמר, והכתוב ממעט גויים מכל דין נזירות, וכל סוג.

22 ומקשים עוד, אימא אמור כך את דרשת הכתוב: בני ישראל מיוחדים בנזירות לפי שהם מדירין בניהם הקטנים בנזיר, ואין הגוים מדירין בניהם בנזיר, יכול לא יהו נזירים בעצמם — תלמוד לומר: "איש"! ומשיבים, האמר הרי אמר ר' יוחנן: הלכה למשה מסיני היא בנזיר שהאב מדיר את בנו, ואינו כתוב במקרא, ובודאי לא בא הכתוב למעט אותו.

23 ומקשים עוד, אימא אמור כך: בני ישראל יש להם דין מיוחד בנזירות שהם מגלחין על קרבנות נזירות אביהן ואין הגוים מגלחין על נזירות אביהן.