ביאור שטיינזלץ על נזיר ז׳

1 ואימא ואמור שהכוונה לשנה? שהרי אף בשנים יש חסירה ומליאה! ודוחים: מי מנינן ליומי האם אנו מונים את השנה לימים? והא רבנן דקיסרי אמרי והרי חכמי קיסרי אומרים: מנין שאין מונין ימים לשנים, אלא מחשבים את השנים על פי חודשים — שנאמר: "לחדשי השנה" שמות יב, ב, לומר לנו: חדשים מחשבין לשנים ולא ימים לשנים, ומשום כך מה שיש בו מילוי של ימים — הוא חודש בלבד.

2 א משנה אמר אדם: "הריני נזיר אחת גדולה", או שאמר: "הריני נזיר אחת קטנה", או אפילו אמר: "הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם", בכל המקרים הללו — הריהו נזיר שלשים יום.

3 ב גמרא שנינו במשנה שאף אם נדר "הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם" — הריהו נזיר שלושים יום. ושואלים: אמאי מדוע יהיה נזיר רק שלושים יום? והא והרי במפורש "מכאן ועד סוף העולם" קאמר הוא אומר! ומשיבים: הכי קאמר כך הוא אומר, כך יש להבין את דבריו: אריכא ארוך לי הדא מילתא דבר זה של נזירות, בגלל הקשיים שבו, כמכאן ועד סוף העולם.

4 על כך מקשים: תנן שנינו במשנה, האומר "הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני" — אומדים כמה ימים של הליכה יש מכאן ועד אותו מקום פלוני, ואם היה זה מרחק הליכה של פחות משלשים יום — הרי הוא נזיר שלשים יום, שאין נזירות בפחות מכן. ואם לאו, לא שהוא מרחק הליכה יותר משלושים יום — הרי הוא נזיר כמנין הימים שיש ללכת עד אותו מקום פלוני. ואימא הכא נמי ונאמר גם כן כאן באותה משנה בפירוש דבריו: אריכא ארוך לי הא מילתא דבר זה של נזירות כאילו הייתי צריך ללכת מכאן ועד מקום פלוני, אך כל כוונתו היתה לנזירות של שלושים יום בלבד!

5 אמר רבא: באותה משנה מדובר במי שהחזיק בדרך, שהחל ללכת כבר באותה דרך, ונראה שכוונתו היתה שמקבל על עצמו נזירות עד שיגיע למקום פלוני. ושואלים: מדוע מונים את ימי הנזירות לפי מנין הימים שיש ללכת עד שם? וליהוי ושתהיה כל פרסה מידת מרחק ופרסה נחשבת כיחידה לענין זה, וימנה מספר נזירויות כמנין הפרסות! אמר רב פפא: מדובר במשנה באתרא במקום שלא מני פרסי מונים פרסות.

6 ושואלים עוד: וליהוי ושתהא כל אוונא ואוונא תחנה ותחנה בה לנים אנשים בסוף כל יום הליכה נחשבת כיחידה לעצמה, ולפי מנין זה יימנו מספר נזירויות ולא מספר ימים! מי האם לא תנן שנינו במשנה: האומר "הריני נזיר כעפר הארץ", או שאמר "הריני נזיר כשער ראשי", או "כחול הים" — הרי זה נזיר עולם, שכן מניחים אנו שקיבל על עצמו נזירויות כמנין שערותיו או כגרגרי העפר והחול, ומגלח אחד לשלשים יום. משמע שאנו דנים כל פרט מאלה כקבלת נזירות לעצמה!

7 ודוחים: כל מילתא דאית ביה קיצותא דבר שיש בו קיצבה התנא לא קתני שונה בדין זה. כי כאשר מקבל עליו נדר נזירות בדבר שאין בו מנין ברור כמו עפר הארץ אין לומר שמקבל עליו נזירות אחת שימיה כמנין גרגרי העפר — שהרי אינו יודע מה מספרם. מה שאין כן כשקובע בדבר קצוב, כמו מהלך למקום מסויים, שאז יש להניח שכוונתו היתה למספר ימים קצוב.

8 והתניא ואכן כן שנינו בברייתא, האומר: "הריני נזיר כל ימי חיי", או "הריני נזיר עולם" — הרי זה נזיר עולם כאבשלום. ואולם האומר: הריני נזיר לתקופה קצובה, אפילו מאה שנה, או אפילו אלף שנים — אין זה נזיר עולם, עם ההלכות המיוחדות לו. אלא בפועל הריהו נזיר לעולם, שהרי קבע זמן ארוך ביותר לנזירותו, ואין חייו ארוכים דיים כדי להשלימה. ומכל מקום משמע שיש הבדל בין נזירות שיש לה קצבה לזו שאין לה הגדרה קצובה.

9 רבה אמר: שאני שונות הן שערות מפרסות ומתחנות המנוחה שבדרך הואיל ומובדלות זו מזו, ולכן האומר "כשער ראשי" הרי יש בכך התייחסות למספר של פרטים נבדלים, ומכאן — נזירויות נפרדות.

10 ומקשים: גבי יומי נמי הא כתיב אצל ימים גם כן הרי נאמר "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" בראשית א, ה, כלומר, יום נבדל לעצמו, ומדוע לא נאמר שכאשר הוא נוזר "מכאן ועד מקום פלוני" — הרי הוא מקבל על עצמו נזירויות כמנין הימים!

11 ומשיבים: התם לאו שם אין הכוונה דמפסקי מהדדי שנפרדים הימים זה מזה הוא, שהרי כולם רצף אחד הם. אלא מאי קאמר מה אומר הכתוב — יממא וליליא חד יומא יום ולילה יום אחד הוא, ולעולם הם לא מפסקי מהדדי נפרדים זה מזה.

12 ועל השאלה ששאלנו בתחילה על משנתנו: והרי "מכאן ועד סוף העולם" הוא אומר, ונתקשינו בדבר, רבא אמר: למה לך אקשויי כולי האי להקשות את כל זה, שהקושיה אינה קיימת מעיקרה, שאני התם שונה שם במשנתנו דהא קתני שהרי שנה "הריני נזיר אחת" וכיון שאמר "אחת", אין אנו מונים אלא לפי מה שאמר — בגודלה של נזירות אחת, ולא יותר מזו.

13 ג משנה האומר: "הריני נזיר ויום אחד", או שאמר: "הריני נזיר ושעה אחת", או "הריני נזיר אחת ומחצה" — הרי זה נעשה נזיר שתים, כלומר, שתי נזירויות זו אחר זו. שכיון שאמר "הריני נזיר" — חלה עליו נזירות אחת שלימה, בת שלושים יום, ואם הוסיף בקבלת נזירותו זמן נוסף "יום אחד", "שעה אחת", "מחצה" — התכוון לנזירות נוספת, וכיון שאין נזירות בפחות משלושים יום, ממילא הוא נזיר שנית.

14 ד גמרא שואלים: למה לי למיתנא לשנות את כל הני אלה? הלא היה יכול להביא רק דוגמה אחת ונלמד ממנה את השאר! ומסבירים: צריכי צריכים כל הדברים להיאמר, משום דאי תנא שאילו היה שונה רק "הריני נזיר ויום אחד", אפשר היה לומר: הכא כאן הוא דאמרינן שאנו אומרים שנוהג שתי נזירויות. שכיון שהוסיף יום אחד לנזירות, הרי אין נזירות ליום אחד, אמטו להכי קמני תרתין משום כך הוא מונה שתים, משום שאינו יכול להיות נזיר ליום אחד בלבד. אבל האומר "הריני נזיר ושעה אחת" לימני שימנה שלשים ואחד יום שהרי שעה אינה נחשבת כחלק ממנין החודש, ונאמר שהאריך זמן נזירותו ביום אחד של נזירות, וכאילו אמר "הריני נזיר שלושים ואחד ימים", על כן קא משמע לן השמיע לנו שכיון שקיבל על עצמו זמן כלשהו לאחר קבלת נזירות אחת — הרי זו כקבלת נזירות נוספת, ואין נזירות פחות משלושים יום.

15 ואי תנא ואם היה שונה רק "הריני נזיר ושעה אחת", היינו אומרים שקיבל עליו שתי נזירויות משום שלא נחית לדוקא יורד נכנס לדיוק הלשון, ולא היתה כוונתו אלא לומר שהוא מקבל על עצמו נזירות אחת ועוד משהו מנזירות שניה, ולכן חלה עליו חובת נזירות שלימה נוספת. אבל האומר שהוא נוזר אחת ומחצה, דנחית לדוקא שיורד לדיוק, שרואים שנדר רק לזמן מסויים אימא אמור שלא לימני תרתי ימנה שתים אלא ימנה רק ארבעים וחמישה יום, על כן קמשמע לן השמיע לנו את כולהו כולן, שבכולן — נזיר שתים.

16 א משנה האומר: "הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת" — הרי הוא נזיר שלשים ואחד יום, שאין נזירות חלה לשעות, אלא רק ימים שלמים.

17 ב גמרא אמר רב: לא שנו שהריהו נזיר שלושים ואחד ימים אלא כשאמר "שלשים ואחד יום" וכיוצא בזה, אבל אם אמר "שלשים יום ויום אחד" — הרי הוא נזיר שתים, ששלושים יום הם נזירות אחת, והיום האחד הנוסף הוא התחלה של נזירות נוספת.

18 ומעירים שרב סבר לה סבור הוא בענין זה כשיטת ר' עקיבא דדריש לישנא יתירא שדורש לשון יתירה. שאם משתמש אדם בדבריו בביטוי מיותר למדים מכאן שהיתה כוונתו להוסיף דברים. וכיון שאמר "שלשים יום, ויום" ולא כללם יחד — משמע שהתכוון לנזירות נוספת.

19 דתנן שכן שנינו במשנה בשיטת ר' עקיבא, שאדם המוכר לחבירו בית סתם — אינו מוכר בכלל זה לא את הבור, ולא את הדות בור בנוי מעל גבי הקרקע אף על פי שכתב לו בשטר שהוא מוכר לו את הבית עומקא ורומא בעומקו וברומו, כי את אלה שאינם חלק מן הבית אינו כולל במכירה עד שיפרש. ולכן צריך המוכר ליקח לקנות לו דרך אל הבור והדות ששייר לעצמו. כי במכירת הבית מכר את כל זכויותיו, ואינו רשאי לעבור בו עוד לצורך עצמו, ואם רצונו להשתמש בבור — צריך לקנות זכות זו בחזרה מן הקונה. אלו דברי ר' עקיבא.

20 וחכמים אומרים: אינו צריך ליקח לו דרך לפי שאין אומרים שהמוכר שייר לעצמו את הבור והדות בלא ששייר לעצמו גם אפשרות גישה אליהם. ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו בתוך החוזה שהוא מוכר לו את הבית "חוץ מאלו", הבור והדות — שאינו צריך ליקח לו דרך. וטעמו של ר' עקיבא, שכיון שהוסיף המוכר והדגיש שלא לצורך שהבור והדות אינם נכללים במכר, יש להבין ששייר לעצמו גם את הזכות להגיע אליהם. הרי שסבור ר' עקיבא שאם אדם משתמש בלשון יתירה שאינה נחוצה לעניינה — יש בכך כוונה מיוחדת, ויש ללמוד מלשון זו תוספת דברים. ובדרך זו הולך גם רב לענין משנתנו.