1אמר ר' יוסי: מעתה יאמרו מאיר שכב מת, יהודה כעס, יוסי שתק ולא הגיב — אם כן תורה מה תהא עליה? אמר ר' יוסי: לא נצרכה להיאמר שמגלח "על המת" אלא למת שאין עליו כזית בשר שלמרות כן מגלח. ומקשים: ועדיין יאמר: על אבר ממנו מן המת מגלח כפי ששנינו במשנה, ואף אם אין בו כזית, על כולו לא כל שכן שמגלח אף אם אין בו כזית בשר?!2אלא יש לפרש זאת כדאמר כפי שאמר ר' יוחנן לענין אחר: לא נצרכה אלא לנפל שעדיין לא נתקשרו אבריו בגידין, כלומר, שהוא עדיין רק בשר בלבד ואין בו גידים ועצמות. הכא נמי כאן גם כן כשאמרה משנה שעל המת מגלח, נאמר כי מדובר בנפל שעדיין לא נתקשרו אבריו בגידין, שאף על פי שאין אבר ממנו מטמא, לפי שאין בו גידים ועצמות, מכל מקום הוא עצמו מטמא.3רבא אמר הסבר אחר: לא נצרכה אלא לרוב בניינו וכן לרוב מניינו של מת קטן מאד, אף שאין בהן בכולם רובע עצמות. שכיון שהוא רוב בנין או רוב מנין של מת, דינו כמת שלם, ואי אפשר היה ללמוד זאת משיעור טומאה של חלק ממנו.4א שנינו "על כזית מת ועל כזית נצל". מסבירים: ואיזהו נצל — בשר המת שנימוח ואחר כך קרש, ומוהל ליחה שיוצאת מן המת שהרתיח, שהתחיל לתסוס, והתקשה אחר כך.5ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? אילימא דלא ידעינן דדידיה אם תאמר במקרה שאין אנו יודעים ששלו הוא, כלומר, שאין אנחנו בטוחים שדבר זה יצא מן המת, כי כאשר הוא קרש מאי הוי מה יש מה נוסף על ידי כך? אלא תאמר דידעינן דדידיה שאנו יודעים ששלו הוא מן המת יצא, אם כן אף על גב אף על פי שלא קרש בכל זאת יהא טמא!6אמר ר' ירמיה, כך צריך להסביר: מדובר בסתם שאנו יודעים שמן המת הוא, אלא שאין אנו יודעים אם היה זה חלק שמטמא. ולכן בודקים את הדבר, אי אם בסוף הדבר הזה קרש מתקרש, יש להניח שמוהל הוא, ליחה מן המת המטמאת, ואם לא קרש יש לומר דלמא שמא כיחו וניעו הוא, כלומר, רוק וליחה שיצאו ממנו, ובאלו אין טומאת מת.7אגב האיזכור של טומאת נצל בעא מיניה שאל אותו אביי מרבה: האם יש נצל לבהמה או אין נצל לבהמה? כלומר, האם בדין טומאת נבלת בהמה יש גם כן דין נצל שמטמא כנבילה עצמה, או לא. וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אנו אומרים גמירי למודים אנו במסורת דין נצל דאתי שבא מאדם, אבל זה דאתי שבא מבהמה — לא, אינו נחשב כנצל ואין בו טומאת נבילה. או דלמא שמא לא שנא שונה, שדין הנצל בכלל הוא כדין הבשר עצמו?8ומעירים: הניחא זה נוח, כלומר, אין זו כלל בעיה למאן דאמר לדעת מי שאומר טומאה חמורה של נבילה, שתטמא אדם במגע ובמשא, היא עד כל עוד הנבילה ראויה לאכילה לגר כלומר, למאכל אדם, ואילו טומאה קלה לטמא רק אוכלים במגע, נשארת בנבילה עד שתיפסל לאכילת כלב — שפיר יפה, כי לשיטה זו אין דין נצל לבהמה, שהרי בשעה שנימוח הבשר ודאי אינו ראוי עוד לאכילת אדם.9אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שגם טומאה חמורה נשארת בנבילה עד שתיפסל לאכילת כלב, מאי איכא למימר מה יש לומר? כלומר, לשיטה זו עומדת השאלה, שהרי נצל זה מן הסתם עדיין ראוי הוא לאכילת כלב. ולפיכך יש לשאול: האם יש דין נצל בבהמה, ונצל זה מטמא. או שמא כיון שנימוח שוב אינו נחשב כבשר הנבילה כלל?10ומשיבים: תא שמע בוא ושמע תשובה לדבר ממה ששנינו: חלב נבלת בהמה שהמחוהו המיסו אותו באור אש — עדיין הוא טמא, ואולם אם נמס בחמה, שנפגם טעמו — טהור. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר לפי השיטה שנבילה מטמאה עד שתיפסל לאכילת כלב, כי יש נצל לבהמה, אם כן אפילו חלב שנמס בחמה נמי גם כן יהא טמא! שאף שנפגם טעמו, מכל מקום ראוי הוא עדיין לאכילת כלב.11ומשיבים: אימת ממחי ליה מתי הוא נמס — בתר דאסרוח אחר שהסריח ומשום כך השליכוהו, ונמס בחמה, אולם כיון דאסרח שהסריח — הוה ליה הרי נעשה כבר עפר, שבטלה ממנו טומאה כל עיקר, שלאחר שנימוח אינו ראוי עוד אף לאכילת כלב. ואין מכאן ראיה.12ב אגב הדברים הללו מביאים דיון בנושא המתקשר אליהם. תנן שנינו במשנה: כל הנצוק — טהור. כלומר, אם יוצק אדם נוזל מכלי אחד למשנהו — אין אנו אומרים שסילון היציקה הנוזל מחבר בין הכלי שלמטה והכלי שלמעלה. ולכן אם היה הכלי העליון ומה שבתוכו טהור — אינו נטמא גם אם הכלי התחתון שאליו נצוק הנוזל טמא, שאין סילון של נוזלים מהווה חיבור לכל דבר.13חוץ מדבש הזיפים סוג דבש סמיך מאד וכן הצפיחית קמח מעורב בדבש, שכיון שהם סמיכים מאד הרי אינם נחשבים עוד כנוזל, אלא כעין מוצק רך, והריהם גוף אחד המחבר בין שני הכלים לענין טומאה.14בית שמאי אומרים: אף הניצוק של המקפה תבשיל של גריסין פולים שנכתשו ונשברו במכתש ושל פול שלם גם כן נחשב לחיבור מפני שהיא סולדת חוזרת לאחוריה, שהרי כאשר פוסקים לצקת מקפה זו רואים שחלק מן הניצוק חוזר לאחוריו, ואם כן הניצוק צריך להיחשב כיחידה אחת.15בעי שאל רמי בר חמא שאלה זו: האם יש נצוק לאוכלין או אין נצוק לאוכלין. כלומר מיני אוכל, כגון שומן, שהמסו אותם, האם ניצוק הוא חיבור בהם? וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אנו אומרים שדבש הזיפים והצפיחית מהווים חיבור משום דאית בהו רירי שיש בהם רירים, והני לית בהו רירי ואלה, אוכלים, אין בהם רירים. או דלמא שמא הטעם שדבש הזיפים והצפיחית משום דסמיכין שסמיכים הוא, והכא הא וכאן הרי אוכלים שהומסו סמיכים הוא הם?16אמר רבא תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה ממה ששנינו: חלב המת שהוא שלם ויש בו כזית והתיכו — הריהו טמא, היה החלב מפורד מתחילתו לחלקים קטנים מכזית שלא היה בהם כדי לטמא, והתיכו ונצטרף יחד לכזית — טהור. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שאין נצוק לאוכלין, גם אם היה שלם והתיכו נמי ליטהר גם כן שייטהר שהרי נעשה נוזל ומתפשט ממקום למקום במחבת, ואם אינו חיבור — יחשב כל חלק שנוזל לעצמו, ויבטל שיעור כזית!17אמר ר' זירא: אנא אני ומר בריה בנו של רבינא תרגימנא תרגמנו, הסברנו: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון דבהדי דמרתח ליה שבזמן שהוא מרתיח אותו סליק עמודא דנורא לפומיה דמנא וקרש עולה עמוד האש שמתחת לכלי לפי הכלי, ונקרש שם החלב, דאיתיה כולא גבי הדדי שנמצא כולו יחד ואין כאן ניצוק.18אמר ליה לו רבינא לרב אשי: תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה האם יש ניצוק באוכלים, ממה ששנינו: בית שמאי אומרים: אף המקפה של גריסין ושל פול מטמאים בניצוק מפני שהן סולדין לאחוריהן, משמע שבכך תלוי הדבר. אמר לו: מידי איריא וכי הדברים שייכים זה לזה? התם שם באוכלים, צד הספק לומר שיהא בהם ניצוק הוא משום דסמיכין שהם סמיכים. הכא כאן במקפה, יש לומר שמהווה חיבור משום רירי הרירים שיש בה, ולכן אין ניצוק מחבר אלא בדבש, וכיוצא בו מקפה, שיש בהם רירים, ולא באוכלים.19א שנינו במשנה: "ועל מלא תרווד רקב". ומבררים כמה שיעורו של מלוא תרווד זה? חזקיה אמר: מלא פיסת כף היד, ר' יוחנן אמר: מלא חפניו כל מה שנכנס בכף היד עם אצבעותיה. ומביאים: תנן שנינו: מלא תרווד רקב שאמרו ישנו יש בו שיעור כל שנכנס מעיקר משורש האצבעות ולמעלה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מלא חפניו.20ומעתה, בשלמא נניח ר' יוחנן — הוא שאמר כרבנן כדברי חכמים, אלא חזקיה כמאן כמי אמר? הלא דבריו הם לא כר' מאיר ולא כרבנן כחכמים, שהרי לדעת חכמים — מלוא חפניו, ולדעת ר' מאיר מדובר רק במה שבתוך האצבעות עצמן בלבד, ולא כדברי חזקיה — במה שבכף היד! אמרי אומרים: השיעור שהגדירו חזקיה מלא פיסת היד, והשיעור שהגדירו ר' מאיר מלא קשרי אצבעותיו למעלה מפיסת היד — חד שיעורא שיעור אחד הוא, שיש בהם אותה כמות.21ועל עצם ההנחה לפיה הקשו על חזקיה, אמר ליה לו רב שימי בר אדא לרב פפא: ממאי דהאי ממה, מנין, שזה שנאמר בדברי ר' מאיר מקשרי אצבעותיו ולמעלה הכוונה היא לכיוון ראש האצבעות? דלמא שמא הכוונה היא למטה מדידיה ממנו לכיוון הזרוע, דהוה ליה שהרי הוא בדיוק מה שנאמר בדברי חזקיה מלא פיסת היד ואין מקום כלל להקשות על חזקיה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו תעמוד במקומה.
