1אמר בשם ריש לקיש: כדי לחנכו במצות וללמדו כיצד נוהגים במצוות נזירות. ושואלים: אי הכי אם כך אפילו אשה נמי גם כן תוכל להדיר את בנה בנזיר כדי לחנכו במצוות! ומשיבים: קסבר סבור הוא: איש חייב לחנך בנו במצות, ואין האשה חייבת לחנך את בנה.2ועוד מקשים: בשלמא נניח לר' יוחנן שאמר שהלכה היא בנזיר — אמטו להכי משום כך אפשר לדייק במשנתנו: בנו — אין כן יכול להדירו בנזיר, בתו — לא, שכך נאמרה הלכה ואין לחפש לה טעם. אלא לריש לקיש שהטעם הוא משום חינוך, אם כן אפילו בתו יוכל האב להדירה בנזירות, משום חינוך! ומשיבים: קסבר סבור הוא: בנו — חייב לחנכו, בתו — אינו חייב לחנכה, ולכן גם אינו יכול להדירה בנזירות.3ועוד שואלים: בשלמא נניח לדעת ר' יוחנן שאמר הלכה היא בנזיר — אהכי משום כך אפשר לדייק במשנתנו: בנזירות — אין כן, ואילו בשאר נדרים — לא, שאינו יכול להדיר את בנו בנדר אחר. אלא לריש לקיש שהוא משום חינוך — אם כן אפילו נדרים שיש בהם משום חינוך נמי גם כן יוכל להדיר את בנו!4ומשיבים: לשיטתו בלשון לא מיבעיא נצרכה קאמר אמר התנא במשנתנו, וכך יש להבין: לא מיבעיא נצרכה לומר בנדרים אחרים של מצוה דלית ליה שאין לו לבן ניוול כשמקיים את הנדר כשהדירו אביו, שוודאי יכול האב להדיר את בנו, אלא אפילו בנזירות דאית ליה שיש לו לבן ניוול, שאינו שותה יין ואינו מתגלח — אפילו הכי כך חייב לחנכו, ומשום כך גם יכול להדירו.5ועוד מקשים: בשלמא נניח לר' יוחנן שאמר שהלכה למשה מסיני היא בנזיר — היינו דקתני זהו ששנה שאם מיחה או שמיחוהו קרוביו מתבטלת הנזירות, שכך היתה ההלכה שאין הנזירות אלא בהסכמת הקרובים, ואין לחפש טעם לדבר.6אלא לשיטת ר' יוסי בר' חנינא שאמר בשם ריש לקיש, שלדבריו טעם הדבר שיכול להדיר את בנו בנזיר משום חינוך הוא, אם כן כל כמיניהון האם הכל בכוחם של קרובים דאמרין ליה שאומרים לו לאב: לא תיגמריה תלמדו מצות?! ומשיבים: קסבר סבור הוא: כל חינוך שלא חשיב חשוב כגון מצות נזירות שאינה חובה המוטלת על האדם, לא ניחא ליה נוח לו לבן להצטער בדבר זה, ומשום כך יכולים הוא או קרוביו למחות בדבר.7ועוד מקשים: בשלמא נניח לר' יוחנן שאמר שהלכה מפורשת למשה מסיני היא בנזיר — משום הכי כך מגלח הבן את כל שערו בתום נזירותו, ואף שתוך כדי כך עביד עושה גם הקפה של פאות הראש ועובר על מה שנאמר "לא תקיפו פאת ראשכם" ויקרא יט, כז, שהרי התורה שאסרה דבר זה, היא אשר ציוותה על הנזיר לגלח את שערו.8אלא לדעת ר' יוסי בר' חנינא שאמר בשם ריש לקיש שהטעם הוא כדי לחנכו במצות, ואין זה אלא מדברי סופרים, הא קעביד הרי הוא עושה הקפה ואיך יידחה איסור תורה משום חינוך שהוא מצוה שמדברי סופרים!9ומשיבים: קסבר סבור הוא: הקפת כל הראש אסורה רק מדרבנן מדברי סופרים שלא נאסר מן התורה אלא כאשר חותך רק את פאות הראש. ומצוות חינוך גם הוא מדרבנן מדברי סופרים, ואתי ובאה מצות חינוך שהיא דרבנן מדברי סופרים ודחי ודוחה איסור הקפה שאף הוא דרבנן מדברי סופרים.10ועוד מקשים: בשלמא נניח לר' יוחנן שאמר שהלכה היא בנזיר — אהכי משום כך כשמגלח בסוף נזירותו מייתי מביא קרבן, שכך נאמרה ההלכה — שיהא נזיר קטן זה נחשב כנזיר גדול לכל דבר, וקרבנו כקרבן כל נזיר.11אלא לר' יוסי בר' חנינא אמר ריש לקיש, שעושה זאת רק כדי לחנכו במצות — נמצא שאין זה קרבן שציוותה תורה, ואם כן הא קא מייתי הרי הוא מביא חולין לעזרה! ומשיבים: קסבר סבור הוא: חולין בעזרה לאו דאורייתא לא איסור מן התורה הוא אלא רק מדברי סופרים, ומשום חשיבות מצוות חינוך הבן אין חכמים מקפידים על איסור זה.12ועוד שואלים: בשלמא נניח לר' יוחנן שאמר שהלכה היא בנזיר — אהכי על כן כי כאשר הבן מיטמא מייתי מביא קרבן ציפרין ציפורים ואכיל ואוכל כהן חטאת העוף שהומתה במליקה ולא בשחיטה, ודבר זה מותר רק בקרבנות העוף שמצוותם בכך.13אלא לר' יוסי בר' חנינא שאמר בשם ריש לקיש, הא קאכיל הרי אוכל הכהן נבילה! שאם אין זה קרבן שמחוייב בו — נמצא שהוא אוכל עוף שהומת שלא באופן המכשירו לאכילה, ודינו כנבילה.14ומשיבים: קסבר סבור הוא כדעת ר' יוסי בר' יהודה האומר שאין מצות שחיטה לעוף מן התורה. שמן התורה בכל דרך שבה ממיתים את העוף הוא כשר, אלא שחכמים תיקנו שישחטו גם את העוף. וכן סבור הוא כי הבאת חולין בעזרה לאו דאורייתא לא אסורה מן התורה ולפיכך משום מצות חינוך שהיא מדברי סופרים נדחים איסורים אלה, שאף הם אינם אלא מדברי סופרים.15ושואלים: וסבר והאם סבור ר' יוסי הכי כך? והתניא והרי שנינו בברייתא, ר' יוסי בר' יהודה אומר: מנין לחטאת העוף שהיא באה על בגלל הספק, שאינה נאכלת — תלמוד לומר: "והזב את זובו לזכר ולנקבה" ויקרא טו, לג, מקיש משווה הכתוב כאן נקבה לזכר, מה זכר מביא קרבן על הודאי חטא שיודע בוודאות שעשה אותו בשגגה — אף נקבה מביאה קרבן על הודאי, ומה זכר מביא אשם תלוי על הספק — אף נקבה מביאה קרבן על הספק.16ועוד: מה זכר, מאותו מין שהוא מביא על הודאי שהוא חטאת בהמה מביא על הספק גם כן מין בהמה — איל לאשם, אף נקבה — ממין שהיא מביאה על הודאי שהוא עוף לזיבתה או ללידתה מביאה גם על הספק. מעתה יש לשאול: אי אם כך שיש היקש כזה בפסוק, נאמר גם: מה זכר מביא קרבן ונאכל קרבנו — אף נקבה שמביאה קרבן לידה מספק מביאה קרבן ונאכל! על כך אמרת יש לומר:17לא, אין אתה יכול לומר כך, שכן אם אמרת כך בזכר שכן יש בהבאת קרבנו מספק רק ספק איסור אחד, שמא מביא חולין בעזרה, תאמר בנקבה — שספק שני איסורין יש בה. עד כאן לשון הברייתא.18ונברר: מאי מה הם שני איסורין אלה? לאו האם לא איסור נבילה של אכילת עוף שנמלק והבאת חולין בעזרה? הרי שר' יוסי בר' יהודה סבור שהבאת חולין לעזרה אסורה מן התורה! מתקיף לה מקשה על כך רב אחא בריה בנו של רב איקא: ודילמא מיחייב ושמא מתחייבת עליה הנקבה על דבר זה, לא מדין תורה, אלא משום דמיתחזי כתרין איסורין שנראה כשני איסורים שמן התורה, אף שבאמת אין הם אלא מדרבנן מדברי סופרים!19א ובאשר לעצם המחלוקת בענין טעם ההלכה במדיר את בנו בנזיר, אם מכוח הלכה למשה מסיני או מפני מצוות חינוך, מציעים: לימא כתנאי האם לומר שדבר זה הוא כמחלוקת תנאים שכבר דנו ונחלקו בבעיה זו. ששנינו: עד מתי מדיר האב את בנו בנזיר — עד שיביא הבן שתי שערות, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: עד שיגיע לעונת נדרים, שהיא כשנה קודם לכן, כאשר הבן מבין כבר בטיבם של נדרים, ואם נודר ונמצא שיודע מה משמעות הדברים — נדרו קיים.20מאי לאו האם לא תנאי מחלוקת תנאים היא; שרבי סבר סבור: הלכה למשה מסיני היא בנזיר, ומשום כך אף על גב אף על פי שהגיע הבן לעונת נדרים עוד קודם, והוא יכול להחליט מדעתו אם רצונו בנדר, מכל מקום כך היתה ההלכה כי מדיר ליה ואזיל מדיר אותו האב והולך עד דמייתי שמביא שתי שערות, שהן סימן בגרות, ואז יצא הבן מרשותו. ור' יוסי בר' יהודה דאמר שאומר שיכול להדירו רק עד שיגיע לעונת נדרים, סבר סבור שדין זה שהאב מדיר את בנו הוא כדי לחנכו במצות, וכיון דנפיק מרשותיה שיוצא מרשותו של האב שהבן הלא יכול כבר לנדור בעצמו — תו שוב לא מיחייב מחוייב האב לחנכו?21ודוחים: אמרי אומרים: לא, אין הדבר כן. אפשר לומר דכולי עלמא שדעת הכל רבי ור' יוסי בר' יהודה כדעת ר' יוחנן שהלכה היא בנזיר, והכא וכאן בענין "מופלא הסמוך לאיש" קמיפלגי חלוקים הם, שדנו בשאלה לגבי ילד ש"מפליא" נודר סמוך להיותו איש, כלומר סמוך לבגרותו, שמקובל בידינו שנדרו אם מבין הוא את מהות הנדר קיים. ונחלקו בדבר מקורה של ההלכה.22רבי סבר סבור: מופלא הסמוך לאיש דרבנן מדברי סופרים הוא שיכול לנדור, ומשום כך אתיא דאורייתא דחיא דרבנן באה הלכה מן התורה שהאב מדיר את בנו ודוחה את התקנה שמדברי סופרים שתיקנו שסמוך לבגרותו הוא נקרא כבר גדול ועצמאי לענין נדרים. ואילו ר' יוסי בר' יהודה סבר סבור: מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מן התורה הוא, שעומד ברשות עצמו לענין נדרים, ולכן אין ההלכה שאב מדיר את בנו הקטן חלה עליו.23ואיבעית אימא ואם תרצה אמור להיפך: דכולי עלמא שלדעת הכל האיש מדיר את בנו בנזיר מדברי סופרים, כדי לחנכו במצות, וגם הדין שמופלא הסמוך לאיש לדעת הכל תקנה דרבנן שמדברי סופרים היא שנדריו קיימים. וטעם המחלוקת בין התנאים הוא שרבי סבר סבור: אתי באה מצות חינוך שהיא דרבנן מדברי סופרים ודחי ודוחה את דין מופלא הסמוך לאיש שהוא גם כן דרבנן מדברי סופרים.24ור' יוסי בר' יהודה דאמר שאומר שהאב יכול להדיר את בנו רק עד שיגיע לעונת נדרים, קסבר סבור הוא: לא אתי באה מצות חינוך דרבנן שמדברי סופרים ודחי ודוחה דין מופלא הסמוך לאיש. ואם כן אין קשר הכרחי בין מחלוקת תנאים זו ובין מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש לגבי דין מדיר בנו בנזיר, האם מקורו בהלכה למשה מסיני, או במצות חינוך.25לגופה של המחלוקת לגבי הזמן שמדיר האב את בנו, מציעים: לימא הני תנאי כי הני תנאי האם נאמר שתנאים אלה נחלקו במחלוקת של תנאים אלה המצויה במקור אחר, דתניא שכן שנינו בברייתא: מעשה בר' חנינא שהדירו אביו בנזיר בעודו קטן, והביאו לפני רבן גמליאל. והיה רבן גמליאל בודקו לידע אם הביא כבר שתי שערות והנדר לא חל, אם לא הביא והנדר חל.26ר' יוסי אומר שהיה בודקו לידע אם הגיע לעונת נדרים אם לאו לא, שלדעתו זהו הזמן הקובע. אמר לו הילד: רבי, אל תצטער אל תטרח לבודקני, אלא אם קטן אני — אהיה נזיר בשביל בגלל, משום מה שהדירני אבא, אם גדול אני — אהיה בשביל עצמי. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר: מובטח אני בזה בילד הזה שסופו להיות מורה הלכה בישראל. אמרו: אכן, לא היו אלא ימים מועטים שעברו עד שאכן הורה הוראה בישראל.27ומעתה נברר לעניינינו: בשלמא נניח לר' יוסי בר' יהודה שאמר שהאב יכול להדיר את בנו בנזיר רק עד שיגיע לעונת נדרים — היינו דקאמר זהו שאמר "אם קטן אני, אהיה בשביל אבא" שכוונתו — אם קטן אני, שלא הגיע עדיין לעונת נדרים. אלא, לדעת רבי דאמר שאומר שהאב מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות, אף שכבר נחשב גדול לענין נדרים, מה שאמר "ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי", מדוע יש צורך בדבר?
