ביאור שטיינזלץ על נזיר נ״ט

1 איכא דאמרי יש שאומרים גרסה אחרת בהלכה זו: אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: גבר המעביר שיער בית השחי ובית הערוה לוקה משום "ו לא ילבש גבר שמלת אשה" דברים כב, ה. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: העברת שיער אינה אסורה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, וכיצד אם כן אומר ר' יוחנן שלוקה משום שעבר על איסור תורה? ומשיבים: הוא שאמר כי האי תנא כדעת תנא זה, דתניא ששנינו בברייתא: המעביר שיער בית השחי ובית הערוה — הרי זה עובר משום "ו לא ילבש גבר שמלת אשה".

2 שואלים: ותנא קמא והתנא הראשון שאינו סבור כן, האי את הכתוב הזה "לא ילבש גבר", מאי דריש ביה מה הוא דורש, לומד, בו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא צריך הוא לו לכפי ששנינו בברייתא: נאמר "לא יהיה כלי גבר על אשה... כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה" דברים כב, ה, ויש לברר: מאי מה תלמוד לומר? אם לומר שהכוונה רק שלא ילבש איש שמלת אשה, ואשה לא תלבש שמלת איש — הרי כבר נאמר בטעמו של איסור זה "תועבה היא" ואילו בלבישה בלבד אין כאן תועבה.

3 אלא הכוונה היא שלא ילבש איש שמלת אשה ומתוך כך ילך וישב בין הנשים, ואשה לא תלבש שמלת איש ותשב בין האנשים. ר' אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה — תלמוד לומר: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה", כלומר, שלא יתקן איש בתיקוני תמרוקי אשה ובקישוטיה, וכן אשה אסורה במלחמה ובכלי מלחמה, שהם מיוחדים לגברים. וכשיטה זו הולך ר' יוחנן.

4 אמר רב נחמן: בנזיר מותר לגלח את שיער בית השחי. ומעירים: ולית הילכתא כוותיה ואין הלכה כמותו. מספרים: אמרו ליה רבנן לו חכמים לר' שמעון בר אבא: חזינא ליה ראינו אותו את ר' יוחנן דלית ליה שאין לו שערות בית השחי, והרי הוא עצמו אמר שאסור הדבר! אמר להון להם: מחמת זקנה נשרו.

5 מספרים: ההוא דאיתחייב נגידא קמיה אדם אחד שעבר עבירה ושהתחייב מלקות לפני ר' אמי. כאשר פשטו את בגדיו להלקותו איגלאי התגלה בית השחי שלו, חזייה ראה אותו ר' אמי באותו אדם דלא מגלח שאינו מגלח את שיער בית השחי, אמר להון להם ר' אמי לשמשיו: שיבקוה הניחו לו, דין מן חבריא זה מן החברים הוא, רואים שנוהג כמנהג חברים, שאינו עובר על איסור אף שאחרים אינם מקפידים עליו.

6 בעא מיניה שאל אותו רב מר' חייא: מהו הדין לגלח את שיער בית השחי? אמר ליה לו: אסור. אמר ליה לו והא קא והרי הוא גדל ומצער אותי! אמר ליה לו: בר פחתי בן אצילים, זמן מוגבל יש לו לשיער, כל זמן שהוא גדל מעבר לשיעורו — נושר, ואין לחשוש שיגדל יותר מדי.

7 ועוד באותו ענין בעא מיניה שאל אותו רב מר' חייא: מהו לחוך לחכך, מותר לשפשף בידיו את שיער בית השחי כדי להשירו? אמר ליה לו: אסור. שאל אותו: האם כשהוא משפשף לא במישרין אלא בבגדו, מהו דינו? אמר ליה לו: מותר. איכא דאמרי יש שאומרים שלא כך היתה השאלה, אלא בעא מיניה שאל אותו: בתפלה בבגדו מאי מה? האם מותר לשפשף מקום זה דרך בגדו בזמן התפילה? אמר ליה לו: אסור. ומעירים: ולית הילכתא כוותיה ואין הלכה כמותו בענין זה.

8 א משנה במשנה הקודמת דובר בשני נזירים שנטמא אחד מהם ולא ידוע איזה הוא, והתבאר כיצד הם מביאים קרבנות טומאה וטהרה כאחד ויוצאים מידי ספק זה. ובמשנה זו דנים מה יעשו אם מת אחד מהן לפני שהביאו את הקרבנות. אמר ר' יהושע: יבקש הנזיר הנותר מאחד מן השוק סתם אדם שידור כנגדו בנזיר, לפי התנאים שיתנה, כדי שיוכל להקריב עמו יחד.

9 ואומר לו כך: אם טמא הייתי — הרי אתה נזיר מיד, ואם טהור הייתי — הרי אתה נזיר אחר שלשים יום. וסופרין עתה שניהם שלשים יום, ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה. ואומר הנזיר שהיה בו הספק: אם אני הוא שהייתי הטמא — קרבן טומאה שלי, וקרבן טהרה — שלך. ואם אני הוא שהייתי הטהור — קרבן טהרה שלי, וקרבן טומאה שהבאנו יהיה בספק.

10 וסופרים עוד שלשים יום ומביאין קרבן טהרה, ואומר אותו הנזיר שהיה בו הספק: אם אני הייתי הטמא — קרבן טומאה שהבאנו בסוף השלושים הקודמים היה שלי, וקרבן טהרה שהבאנו אז — היה שלך, וזה שאני מביא כעת — הוא קרבן טהרתי של עכשיו. ואם אני הוא הטהור בין השניים שהיה בהם ספק הטומאה — קרבן טהרה שלי היה, וקרבן טומאה שהבאנו היה רק בספק, ולפיכך זהו קרבן טהרתך שלך.

11 אמר לו בן זומא: ומי שומע לו שידור כנגדו בנזיר? איך אפשר ליצור הלכה על סמך שיימצא אדם אחר שיהיה מוכן לנדור נדר נזירות מתאים, בכל הימים הללו! אלא, יש לו תקנה אחרת: מביא לאחר שלושים ימי נזירות חטאת העוף ועולת בהמה, ואומר: אם טמא הייתי — החטאת היא מחובתי כנזיר שנטמא, והעולה היא קרבן נדבה סתם. ואם טהור הייתי — העולה מחובתי כקרבן נזיר טהור, והחטאת באה מספק.

12 וסופר שלשים יום אחרים, ומביא קרבן טהרה, ואומר: אם טמא הייתי — העולה הראשונה שהבאתי תיחשב לנדבה, וזו שאני מביא כעת היא חובה. ואם טהור הייתי — העולה הראשונה שהבאתי עלתה לשם חובה של נזירות טהרה, וזו שאני מביא כעת נדבה, וזו, שאר הקרבנות, החטאת והשלמים שהבאתי עכשיו — הם שאר קרבני, קרבן הנזירות שצריך הייתי להביא קודם.

13 אמר ר' יהושע: לפי שיטתך נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים, שאם היה טהור, הרי הביא עולה לטהרתו תחילה, ורק לאחר שלושים יום הביא שאר הקרבן. אבל הודו לו חכמים לבן זומא ואין חוששים לשיקול זה של הבאת קרבנות לחצאים.

14 ב גמרא שנינו שר' יהושע טען כנגד בן זומא שנמצא מביא קרבנותיו לחצאים, ושואלים: מה הפגם בכך? ולייתי ושיביא לחצאים! אמר רב יהודה אמר שמואל: לא אמר ר' יהושע הערה זו משום שסבר שיש איסור בכך, אלא כדי לחדד בה את התלמידים, שיתעוררו הם להעיר כנגדו שאין פגם בכך.

15 אמר רב נחמן בלשון מבודחת: מאי ליעביד ליה מה יעשה לו ר' יהושע לדקיה לבני המעיים של הבהמות שלו שלא ליסרו יסריחו, שאם הוא סבור שצריך שיהיו קרבנות הטהרה כולם באים בבת אחת, הרי יצטרך להמתין שלושים יום בין קרבן לקרבן.

16 ג משנה נזיר שהיה ביום הראשון שנזר טמא בספק שהוא ספק טמא טומאת מת, וגם מוחלט בספק שספק אם היה טמא טומאת צרעת. מה יעשה כדי לתקן חובות תגלחת של נזיר טהור וטמא של מצורע? — אוכל בקדשים אחר ששים יום מזמן שנדר בנזירות, שרק אז יוצא לגמרי מידי ספק טומאת הצרעת.

17 שלאחר שלושים יום מגלח תגלחת ראשונה לתחילת טהרתו מן הצרעת, ולאחר שלושים יום מגלח תגלחת שניה — תגלחת ימי ספרו, ואז מותר באכילת קדשים, ואולם שותה יין ומטמא למתים לסיים נדר נזירותו רק אחר מאה ועשרים יום. כי אולי היה קודם מצורע מוחלט, ותגלחות שעשה לשם צרעת אינן נחשבות לו לתגלחת לשם נזירות. ולכן לאחר שישים יום הראשונים צריך להמתין עוד שלושים יום לשם נזירות ומגלח. ועדיין אינו יוצא ידי חובתו, כי אולי היה טמא, ותגלחת זו שלאחר תשעים יום היתה לתגלחת טומאה, ולכן ינהג נזירות עוד שלושים יום, ולאחר מאה ועשרים יום מגלח ויוצא ידי חובת נזירות.

18 ומדוע לא יגלח מיד אחר שבעה ימים ראשונים לצרעתו, ותגלחת שניה לצרעתו אחר שבעה ימים נוספים — משום שתגלחת הנגע דוחה את תגלחת הנזיר רק בזמן שהוא מצורע ודאי. אבל בזמן שהוא ספק מצורע — אינו דוחה, ולכן צריך להמתין לכל אחת מתגלחות הצרעת שלושים יום.