ביאור שטיינזלץ על נזיר כ״ג

1 ומתניתין ומשנתנו מדברת כגון דאמר שאומר לה בלשון שאלה "הריני נזיר ואת מאי" מה? ומדבריו משמע שהוא מקבל על עצמו נזירות גמורה, אלא ששואל אם גם אשתו רוצה להצטרף אליו. משום הכי כך, מתוך שאין נדרו תלוי בנדרה, ואין הפרת נדרה גוררת הפרת נדרו — מיפר את שלה ושלו קיים.

2 א משנה האשה שנדרה בנזיר נדר נזירות, ועברה על נדרה, והיתה שותה ביין ומטמאה למתים — הרי זו סופגת לוקה את הארבעים מלקות על כל אחת ממצוות לא תעשה מן התורה שעברה עליהן. הפר לה בעלה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה ביין ומטמאה למתים — אינה סופגת את הארבעים שהרי משהיפר לה שוב אינה נזירה. ר' יהודה אומר: אם אינה סופגת את הארבעים מלקות מן התורה — תספוג מכת מרדות מלקות מדברי סופרים, כדי להענישה על שנתכוונה לעבור עבירה במזיד. שהרי למרות שהיה מותר לה לשתות יין, היא לא ידעה על כך ובכל זאת שתתה יין.

3 ב גמרא בקשר לאמור במשנה מביאים עוד את מה שתנו רבנן שנו חכמים על האמור בתורה בפרשת נדרים: "אישה הפרם וה' יסלח לה" במדבר ל, יג — באשה שהפר לה בעלה את נדרה והיא לא ידעה שהיפר לה, והתכוונה לעבור עליו במזיד הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה אם עשתה מה שאסרה עליה בנדרה.

4 וכשהיה מגיע ר' עקיבא אצל פסוק זה היה בוכה, ואומר: ומה מי שנתכוון לעלות בידו לקחת ולאכול בשר חזיר, שנתכוון לעשות איסור, ועלה בידו ואכל בשר טלה, שבפועל לא עשה איסור, כאשה זו שלא ידעה שהיפר לה בעלה, שבפועל לא חטאה אבל התכוונה לאיסור — בכל זאת הוא טעון צריך כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בפועל בשר חזיר — על אחת כמה וכמה שהוא טעון כפרה.

5 כיוצא בדבר לגבי כפרתו של מי שנתכוון לעבירה אתה אומר: נאמר בקשר להבאת קרבן אשם תלוי הבא על ספק עבירה "ולא ידע ואשם ונשא עונו" ויקרא ה, יז ואף מכאן יש ללמוד:

6 ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה שמותר באכילה, ועלה בידו בשר חזיר, שעשה איסור שלא בכוונה, כגון שלקח חתיכה שהיא ספק של שומן המותר באכילה, ספק של חלב האסור באכילה, ואכלה, שעליה חייב להביא אשם תלוי — עליו אמר קרא הכתוב "ונשא עונו", שמוטל עליו חטא ועליו לכפרו בקרבן, מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר, ועלה בידו בשר חזיר — על אחת כמה וכמה שצריך כפרה.

7 איסי בן יהודה אומר: יש לפרש פסוק זה "ולא ידע ואשם ונשא עונו" באופן שונה: ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר, כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן, ולא ידע איזו מהן האסורה ולקח ואכל אחת מהן — עליו נאמר "ונשא עונו", שמוטל עליו העוון ועליו לכפרו בקרבן אשם, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה שצריך כפרה!

8 ומעירים: על דבר זה ידוו יצטערו הדווים, שהרי, נלמד מכאן כמה צריך אדם לסליחה וכפרה.

9 ושואלים: וכל הני אלה למה לי? מדוע הוצרך להביא כמה דוגמאות לאותו רעיון עצמו? ומשיבים: צריכין צריכים את כולם, דאי תנא שאם היה שונה רק לגבי אשה שנדרה, היינו אומרים התם שם הוא דבעיא שצריכה כפרה וסליחה — משום דמעיקרא לאיסורא איכוון שמתחילה לאיסור התכוונה, אבל מי שלקח חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, דלהיתרא איכוין שלהיתר התכוון, הייתי אומר שלא בעי צריך כפרה וסליחה.

10 ואי איתמר הדא ואם היתה נאמרת רק זו באוכל חתיכה שהיא ספק חלב, דאיכא איסורא שיש על כל פנים איסור לפניו, שהרי יתכן שאכל איסור ממש, הייתי אומר כי דווקא זה צריך כפרה, אבל אשה שהפר לה בעלה דהתירא שהיה זה היתר בפועל — לא תיבעי תצטרך כפרה וסליחה.

11 ואי איתמר הני תרתי ואם היו נאמרים רק אלו השתים, הוה אמינא הייתי אומר: הני תרתי אלה השתים הוא דסגי להון שדי להן בכפרה וסליחה, כיון שלא איקבע איסורא נקבע האיסור, שאף במקרה שאכל חתיכה שהיא ספק חלב לא היה ברור שיש איסור באותו דבר, אבל אם היו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן, דאיקבע איסורא שנקבע האיסור, שהיה ברור לו שיש חתיכה של איסור גמור לפניו, ובכל זאת אכל אחת מהן, יכול הייתי לומר שלא סגי ליה די לו בכפרה וסליחה, על כן קא משמע לן השמיע לנו איסי בן יהודה שלא שנא שונה, ואף הוא בכלל "ונשא עוונו... וכפר עליו הכהן... ונסלח לו" ויקרא ה, יז-יח.

12 ג אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב מהו שנאמר "כי ישרים דרכי ה' וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" הושע יד, י, כיצד אותה דרך יש בה צדדים לכאן לכאן? — משל לשני בני אדם שצלו את קרבן פסחיהן כדין, בערב פסח, אחד מהם אכלו לשום לשם מצוה, ואחד אכלו לשום אכילה גסה שאוכל בדוחק ובאונס, זה שאכלו לשום מצוה — נתקיים בו "וצדקים ילכו בם", וזה שאכלו לשום אכילה גסה — נתקיים בו

13 "ופשעים יכשלו בם". אמר ליה לו ריש לקיש: האי זה "רשע" קרית ליה אתה קורא לו?! נהי אם אמנם שלא קא עביד אינו עושה מצוה מן המובחר באכילת פסח זה, פסח מיהא קא עביד בכל זאת עושה ומצוה היא! אלא כך צריך לומר: משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו עמו בבית, וזה אשתו ואחותו עמו וכל אחד מהם בא לביתו ובא על אחת מהן ולא ראה מי היא, לזה נזדמנה לו אשתו ולזה נזדמנה לו אחותו. זה שנזדמנה לו אשתו — נתקיים בו הכתוב "צדקים ילכו בם", וזה שנזדמנה לו אחותו — "ופשעים יכשלו בם".

14 ומקשים: מי דמי האם דומים הדברים? אנן קאמרינן חדא דרך אנו אמרנו דרך אחת, ששני אנשים עושים אותו מעשה, שמהלכים באותה דרך עצמה, ועם כל זה אחד מצליח בה והשני נכשל בה. אולם הכא כאן הלא שתי דרכים הן, שהרי כל אחד מהם עשה מעשה אחר, זה בא על אשתו, וזה — על אחותו, ואין להשוות ביניהם. אלא משל ללוט ושתי בנותיו עמו. הן שנתכוונו בביאה זו לשם מצוה, שחשבו שכל העולם נשמד, ורצו לקיים את המין האנושי — עליהן נאמר "וצדקים ילכו בם", הוא שנתכוין לשם עבירה — עליו נאמר "ופשעים יכשלו בם".

15 ושואלים: ודלמא ושמא הוא, לוט, נמי גם כן לשום לשם מצוה איכוון התכוון בכך? ומשיבים: אי אפשר לומר כן, שהרי בקשר ללוט כבר אמר ר' יוחנן: כל הפסוק הזה "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה" בראשית יג, י על שם עבירה של זנות נאמר, ומכאן למדים שלוט עצמו היה בעל תאווה ומן הסתם התכוון לעבירה.

16 וכך נרמזים הדברים: "וישא לוט" בראשית יג, י הריהו רמז לאותה לשון האמורה בנסיונו של יוסף "ותשא אשת אדניו את עיניה" בראשית לט, ז שהיא נשיאת עינים בעבירה. נאמר בלוט: "את עיניו" — אותה לשון כמו "כי היא ישרה בעיני" שופטים יד, ג, שאמר שמשון כשרצה לשאת בת פלשתים.

17 "וירא" האמור בלוט הריהו כלשון האמורה בדינה בת יעקב "וירא אתה שכם בן חמור... וישכב אותה" בראשית לד, ב. נאמר בלוט "את כל ככר הירדן", והוא כמו הלשון "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם" משלי ו, כו. נאמר בלוט "כי כלה משקה" — בדומה למה שנאמר "אלכה אחרי מאהבי נתני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי" הושע ב, ז.

18 ושואלים: והא מינס אניס והרי אנוס היה לוט, שהרי בשנתו אירע הדבר! ומשיבים: תנא שנה החכם משום בשם ר' יוסי בר רב חוני: למה נקוד בתורה על האות וי"ו של "ובקומה" של בכירה שנאמר "ולא ידע לוט בשכבה ובקומה" בראשית יט, לג ויש נקודה על הוא"ו, לומר: שבשכבה אמנם לא ידע, אבל בקומה ידע מה שעשה, שלאחר זמן הבין מה קרה.

19 ושואלים: ומאי הוה ליה למיעבד ומה היה לו לעשות בענין זה? מאי דהוה הוה מה שהיה היה! ומשיבים: נפקא מינה, דלפניא אחרינא יוצא מזה שבערב האחר, הבא, לא איבעי למישתי חמרא היה צריך שוב לשתות יין, ואם שתה גם בערב השני ומתוך כך בא למעשה שעשה בבתו הצעירה, משמע שרצה בדבר.

20 ד ועוד בקשר ללוט דרש רבא: מאי דכתיב מהו שנאמר "אח נפשע מקרית עז

21 ומדינים כבריח ארמון" משלי יח, יט? "אח נפשע מקרית עז" זה לוט שנקרא אחי אברהם "וישמע אברהם כי נשבה אחיו". בראשית יד, יד ועוד שפירש מאברהם, "ומדינים כבריח ארמון" שהטיל מדינים =מדנים, מריבה בין ישראל לבני לוט כבריחין וארמון, כבריחים שנועלים דלתות ארמון ואין יכולים הנמצאים בחוץ להיכנס פנימה, וכך נאסרו בני עמון ומואב שהם בני לוט מלבוא בקהל ישראל. והוא שנאמר "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" דברים כג, ד.

22 ובאותו ענין דרש רבא ואיתימא ויש אומרים שדרש זאת ר' יצחק: מאי דכתיב מהו שנאמר "לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע" משלי יח, א? "לתאוה יבקש נפרד" — זה לוט שנפרד מאברהם, "ובכל תושיה יתגלע" — שנתגלה לבסוף קלונו בבתי כנסיות שקוראים בהם בתורה על מעשיו, ובבתי מדרשות, ששונים בהם את דין צאצאיו. דתנן שכן שנינו במשנה: עמוני ומואבי אסורין לבוא בקהל לשאת אשה מישראל, ואיסורן איסור עולם.

23 א אגב הדברים האמורים בבנות לוט שעשו זנות מתוך כוונה של מצוה, מביאים מה שאמר עולא: תמר זינתה, שבא עליה יהודה חמיה כזונה ראה בראשית פרק לח, וגם זמרי בן סלוא זינה עם המדיינית ראה במדבר פרק כה ולכאורה מעשיהם שווים, אלא

24 תמר שזינתה לשם מצוה, להעמיד זרע — יצאו ממנה מלכים מלכי בית דוד, שבאו מפרץ בנה ראה רות ד, יח-כב ונביאים כגון ישעיהו. ואילו זמרי שזינה לעבירה — נפלו עליו בגללו כמה רבבות מישראל, עשרים וארבעה אלף במגיפה במדבר כה, ט. ללמד שהכל תלוי בכוונה.

25 אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה, כלומר, עבירה שנעשית לשם שמים, ממצוה שנעשית שלא לשמה. ומקשים: האם יש לדמות מצוה שלא לשמה לעבירה? והאמר והרי אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, ואיך אפשר לומר שעבירה לשמה גדולה יותר?

26 אלא תקן הלשון וכך אימא תאמר: עבירה לשמה היא כמצוה שלא לשמה. וראיה לדבר ממה דכתיב שנאמר: "תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך" שופטים ה, כד. ופירשו: מאן מי הן אלו הנשים שבאהל — שרה רבקה רחל ולאה, ללמד שביאה זו של עבירה שנבעלה יעל לסיסרא לשם שמים, על מנת להרוג אותו בסופו של דבר, היא כמו הביאות שעשו האמהות. ומנין לנו שאכן עברה יעל אותה עבירה?

27 שאמר ר' יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע סיסרא את יעל באותה שעה, שנאמר: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד

28 "שופטים ה, כז שבכל פעם שנאמר בפסוק זה "כרע" או "נפל" או "שכב" רמז הוא לביאה נוספת שבא עליה. ושואלים: והא קא מתהניא והרי נהנתה על כל פנים כמי שעשתה רק לשם שמים מבעילה דיליה שלו ולמה משבחה הכתוב? אמר ר' יוחנן: כל טובתן של רשעים, כלומר, דבר טובה שעושים רשעים — אינה אלא רעה אצל צדיקים, ובוודאי שלא נהנתה מדבר זה. ומנין אנו למדים זאת?

29 שנאמר ללבן הארמי כאשר רדף אחרי יעקב: "השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע" בראשית לא, כד, ויש לשאול: בשלמא נניח לדבר רע — שפיר יפה ומובן מדוע נצטווה שלא ידבר אתו, אלא טוב אמאי מדוע לא ידבר אתו? אלא, לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן שאפילו טובתו של לבן רעה היא בעיני יעקב. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

30 ב גופא לגופה של המימרה שנאמרה קודם בקיצור, מביאים אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן. וראיה לדבר — שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק הרשע, שלא עשה לשם שמים אלא כדי לקלל את ישראל — מכל מקום זכה ויצאה ממנו רות שנתגיירה לשם שמים, ואף יצא ממנה דוד מלך ישראל. וכיוצא בדבר אמר ר' יוסי בר' חנינא: רות, בת בנו של עגלון מלך מואב היתה, והוא היה מבניו של בלק מלך מואב.

31 אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מקפח אפילו שכר שיחה נאה, כלומר, שאפילו על אמירת דברים בלשון נקיה מקבל אדם שכר על כך, שאילו הבת הבכירה של לוט דקריתיה שקראה לו לבנה מואב, שבשמו נרמז במפורש שנולד לה מן האב אמר ליה רחמנא אמרה לו התורה למשה "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" דברים ב, ט ונדייק: מלחמה הוא שלא הותרה, אבל צעורי צערינן לצער, מותר לנו לצער אותם,

32 ואילו הבת הצעירה דקריתיה שקראה לו לבנה בן עמי, שרמזה שהוא בן המשפחה, ולא אמרה במפורש שהוא בן אביה על זרעה. אמר ליה לו למשה: "אל תצרם ואל תתגר בם" דברים ב, יט לומר: אפילו צעורי לצער, לא תצערינן תצערם כלל.

33 אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שכן בשכר לילה אחת שקדמתה הבת הבכירה לצעירה וכוונתה היתה למצוה