ביאור שטיינזלץ על נזיר כ״ח

1 בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין, ואם כן הוא הדין למי שאביו הפריש מעות לחטאת סתם, שיצא בהם לשם חטאו — תלמוד לומר: "קרבנו" ויקרא ד, לב להדגיש: בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא אף במעות שהופרשו לצורך קרבן אביו.

2 וממשיכים עוד לברר: יכול לא יצא במעות שהפריש אביו אפילו כאשר שוות בחומרתן העבירות של האב והבן, כגון מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, אבל יוצא הוא בקרבן שהפריש לעצמו מן הקלה על החמורה, מן החמורה על הקלה — תלמוד לומר: "קרבנו... על חטאתו" ויקרא ד, כח לומר: עד שיהא קרבנו לשום לשם חטאו המסויים, ולא על חטא אחר.

3 יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, או אפילו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה,

4 שכן אם הפריש בהמה על החלב שאכל בשגגה והביא את החטאת הזו על הדם שאכל בשגגה, או הפריש על הדם והביא על החלב — שהרי במקרה זה דינו הוא שלא מעל, כיון שאין אפשרות לשנות בהמה זו מקדושתה לחולין, ומשום כך יש לומר שגם לא כיפר במקרה שנשתנה קרבן זה לשם חטא אחר,

5 אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה לקלה, ומן החמורה לחמורה, מן החמורה לקלה, ומן הקלה לחמורה,

6 שכן אם הפריש לעצמו מעות מן החלב כדי לקנות חטאת לכפר על אכילת חלב בשגגה והביא במעות אלה קרבן חטאת על הדם שאכל בשגגה, או הפריש על הדם והביא על החלב — שהרי מעל במעות אלה אם השתמש בהם לצורך חולין, כיון שיש ביכולתו לשנות מקדושתם של המעות, ומשום כך נאמר שגם כיפר אם נשתמש בהם לצורך קרבן על חטא אחר —

7 תלמוד לומר: "על חטאתו" ויקרא ד, לה — עד שיהא קרבנו לשם חטאו, ואינו רשאי להוציא מעות שהקדיש לשם חטאת אחת כדי לכפר על חטאת אחרת. עד כאן לשון הברייתא.

8 ושאלת רבא היא: לענייננו קתני מיהת שנה על כל פנים שם בהמה, שאין אדם מגלח על בהמה שהפריש אביו לקרבן נזירות, מאי לאו האם לא נאמר הדבר אפילו היתה הבהמה בעלת מום? שהרי לא חילקו בדבר. ונמצא שדינה כמפורשת, ולא כדברי רב נחמן שדינה כמעות סתומים של אביו, שאדם מגלח עליהם. ודוחים: לא, מדובר דווקא בבהמה תמימה הראויה להקרבה, ורק היא נחשבת כמפורשת.

9 ושואלים: ולדבריך, אבל בעלת מום מאי מה יהא דינה — האם כסתומה דמיא היא נחשבת? אם כן מאי איריא דקתני מה שייך, מדוע דווקא, ששנה בברייתא שאדם מגלח על מעות סתומים שהפריש אביו? ליתני שישנה דין זה בבהמה בעלת מום ומשם היינו למדים אף למעות! ומשיבים: הכי נמי כך הוא גם כן ואין הבדל בין הדברים, דלמאי חזיא שהרי למה ראויה בהמה בעלת מום — לדמי לדמים, דמי היינו דמים הם מעות. ונמצא שאין מכאן ראיה נגד דברי רב נחמן, שבהמה בעלת מום הריהי כמעות סתומים.

10 א משנה בהמשך למשנה הקודמת, הדנה בהפרת בעל לאשתו לאחר שהפרישה קרבן נזירותה, דנה משנתנו בהפרת בעל נדר אשתו לאחר שסיימה את נזירותה והביאה את קרבנותיה למקדש. אם כבר נזרק על המזבח עליה עבורה אחד מן הדמים של קרבנות נזירותה, הבעל אינו יכול עוד להפר את הנדר. ר' עקיבא אומר: אפילו טרם זריקת הדם, אם כבר נשחטה עליה אחת מכל הבהמות של קרבנותיה — שוב אינו יכול עוד להפר.

11 ומוסיפה המשנה: במה דברים אמורים שאינו יכול עוד להפר — כשהיתה מביאה את הקרבנות בתגלחת הטהרה שבסוף נזירותה, אבל בתגלחת הטומאה שלאחריה עליה לנהוג שוב נזירות כבתחילה — יפר יכול הבעל להפר, מפני שהוא יכול לומר: אי אפשי אין רצוני באשה מנוולת שאינה שותה יין, ואם תנהג נזירות שלימה מחדש, הריהי נמצאת זמן ארוך בלא שתיית יין. ר' מאיר אומר: אף בתגלחת הטהרה יפר לאחר שכבר החלה הקרבת הקרבנות, לפי שהוא יכול לומר: אי אפשי אין רצוני באשה מגלחת, והרי לאחר הקרבת הקרבנות צריכה הנזירה לגלח את שערה.

12 ב גמרא ומעירים: מתניתין משנתנו לפיה משנזרק הדם שוב אין הבעל יכול להפר, שכן כבר נגמרה נזירותה, הריהי שלא כשיטת ר' אליעזר. דאי שאם היא כשיטת ר' אליעזר — האמר הרי אמר: תגלחת מעכבת, שכל עוד הנזיר לא גילח את שערו הוא עדיין אסור בשתיית יין ובטומאת המת, וכיון שלא גילחה עדיין — אסירה בחמרא אסורה ביין, וכיון דאית שיש לה ניוול בגלל אי שתיית יין מצי מיפר יכול להפר אפילו בתגלחת הטהרה לאחר זריקת הדם. ומסבירים את המשך המשנה: ובהא פליגי ובענין זה חלוקים הם סתם משנה ור' עקיבא, שאינם סבורים כר' אליעזר;

13 תנא דידן סבר שלנו סבור: כיון דאיזדריק עלה שנזרק עליה דם, לאלתר שריא בחמרא מיד היא מותרת ביין והא לית והרי אין לה ניוול, ולפיכך מאותה שעה שוב אין הבעל יכול להפר, שהרי אין לו טענה להפרתו זו. ור' עקיבא סבר: אפילו לא נזרק הדם, ואינה מותרת עדיין ביין, אם רק אישתחיטת נשחטה בהמה לקרבנה שוב הבעל אינו יכול להפר — משום הפסד קדשים, שהרי אם יפר לה, אינה צריכה עוד קרבנות אלו, ואין נוהגים בהם עוד כבקרבנות כשרים, ואסור להפסיד קדשים.

14 מתקיף לה מקשה על כך ר' זירא: ואמאי ומדוע אומר אתה שיש בכך הפסד קדשים? יש פתרון לדבר: לזרוק יזרוק דמן שלא לשמן של קרבנות נזיר, ויתיר בכך את הבשר באכילה ולא ייפסלו הקדשים! מי האם לא תניא שנינו בברייתא: כבשי עצרת שלמי ציבור שמביאים בחג השבועות ששחטן שלא לשמן, לשם עצרת, או ששחטן לפני זמנן בערב החג או לאחר זמנן לאחר החג — הדם יזרק שלא לשמם שהרי לשמם אינם ראויים והבשר יאכל.

15 ואם היתה זו שבת — לא יזרק הדם, לפי שאין הבשר נאכל בשבת, ונמצא עושה כעין מלאכה שלא לצורך שבת. ואם זרק בכל זאת את הדם בשבת — הורצה נתקבל קרבן זה, וצריך להמתין ולהקטיר אימורין שלו לערב, לשרוף את איבריו הפנימיים על גבי המזבח רק במוצאי שבת. ומכל מקום למדנו מכאן שזורקים לכתחילה דם קרבנות שונים שלא לשמם כדי להתיר את בשרם לאחר שחיטתם!

16 אמרי אומרים: אי אם ששחט עבור האשה בקרבנות נזירותה עולה או שלמים בלבד — הכי נמי כך גם כן ודאי יכול לעשות כן, לזרוק את דמם שלא לשמם, ולא יהיה בכך הפסד קדשים, ובמקרה כזה אכן סבור ר' עקיבא שעדיין יכול הבעל להפר. אלא הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים כגון ששחט חטאת ברישא בראש, בתחילה וחטאת שנזרק דמה שלא לשמה — פסולה. ואם כן יש כאן הפסד קדשים אם יפר לה בעלה.

17 ומניין שאין סדר מחייב לשחיטת קרבנות הנזיר, ואפשר גם להקריב את קרבן החטאת תחילה — כדתנן כפי ששנינו במשנה: אם גילח על לאחר שהקריב אחת משלשתן, שלושת הקרבנות שנזיר חייב בהם: עולה, שלמים וחטאת — יצא.

18 א שנינו במשנה: במה דברים אמורים שאינו יכול להפר — בתגלחת טהרה, אבל בתגלחת טומאה — יפר הבעל אם ירצה, מפני שיכול לומר: אי אפשי אין רצוני באשה מנוולת, אשה שאינה יכולה לשתות יין. ור' מאיר אומר: אפילו בתגלחת טהרה יפר, מפני שיכול לומר: אי אפשי באשה מגלחת.

19 ומבררים את טענותיהם: ותנא קמא הראשון אמר יכול היה לומר לך כנגד טענתו של ר' מאיר: אפשר בפאה נכרית וכיון שלובשת האשה פאה נכרית אינה נראית מגולחת, ואין כאן ניוול בעיני הבעל, ואינו יכול להפר. ור' מאיר סבר סבור: בפאה נכרית, איידי דזוהמא מתוך שהיא מזוהמת לא ניחא ליה נוח לו ולכן רשאי להפר את נדרה.

20 ב משנה האיש מדיר את בנו הקטן בנזיר, שיכול האב לגזור על בנו, אם עדיין לא הגיע לבגרות — שיהא נזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. ופרטי הדינים של נזירות זו, כיצד? גילח הבן את שערו וגילה דעתו בכך שאינו חפץ בנזירות זו שהדירו אביו, או שגילחוהו קרוביו, וכן אם מיחה הבן ואמר שאינו רוצה בנזירות, או שמיחו קרוביו — בטלה נזירותו.

21 ואם היתה לו בהמה מופרשת לצורך קרבן נזירותו, הבהמה שהיתה מופרשת עבור החטאת — תמות, והעולה — תקרב עולה. ושלמים — יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד כשלמי נזיר, ולא לשני ימים כשלמים רגילים, ואינן טעונין לחם, חלות שבאות עם שלמי הנזיר.

22 היו לו מעות סתומין — יפלו כל המעות לצורך נדבה להקריב עולות ציבור על גבי המזבח. ואם היו מעות מופרשים לצורך קרבנותיו, דמי חטאת — ילכו לים המלח, לא נהנין בהם לכתחילה ואולם לא מועלין בהם, שאם נהנה מהם אינו מביא קרבן מעילה. דמי עולה — יביאו מהם עולה ואין נהנים מהם, ואם נהנה מהם — מועלין בהן, דמי שלמים — יביאו מהם שלמים ונאכלין ליום אחד, ואינן טעונין לחם כבשלמי נזיר.

23 ג גמרא שנינו במשנה שהאיש מדיר את בנו בנזיר, ועוד שנינו כי איש — אין כן מדיר, אבל אשה — לא. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? ר' יוחנן אמר: הלכה היא בנזיר, כלומר, כך קיבלנו במסורת הלכה למשה מסיני. ור' יוסי בר' חנינא