ביאור שטיינזלץ על נזיר י״ד

1 אם תמצי תרצה לומר במקרה שקיבל עליו נזירות לאחר עשרים יום וחזר וקיבל עליו נזירות מועטת של שלושים יום מעכשיו, כיון שעשרה יומין ימים הוא דיתרין שנשארים לבסוף לא סליק ליה הלין יעלו לו אותם עשרה אחרונים לכלל נזירות שלימה, שכן אין בהם כדי גידול שיער. ועליו לנהוג נזירות שלימה של שלושים יום לאחר הנזירות השניה, ומשום כך אין הנזירות חלה בעשרים יום הראשונים, יש לשאול: ודאי נזיר מאה יום, כיון דאית ליה שיש לו עוד תמנין יומין שמונים יום לבסוף, האם סלקין ליה עולים לו עשרים הימים הראשונים לכלל נזירות המאה, או לא?

2 ומתוך שאלה זו עולה שאלה אחרת: ואם תמצי תרצה לומר כי חיילי חלים ימי הנזירות הראשונה, ומשלימים אותם בשמונים ימים לאחר ימי נזירות שניה, יש לשאול: אם אמר "הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו אני נזיר עולם", מהו הדין? מי חיילא עליה האם חלה עליו נזירות עולם באותם עשרים יום, או לא? שהרי לנזירות עולם אין כלל גבול מוגדר, שנוכל לומר שישלים את מותר ימיה לאחר הנזירות השניה, ואם כן יש לומר שאינו מקבל על עצמו נזירות באותם ימים.

3 אם תמצי תרצה לומר: הכא כאן במקרים שמקבל על עצמו נזירות סתם לאחר עשרים יום כיון שאפשר לאיתשולי להישאל על הנזירות השניה ואם כן יהיה מקום לנזירות הראשונה לחול בשלימותה — חיילא חלה הנזירות באותם עשרים יום, יש לשאול: אמר "הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום ומעכשיו אני נזיר סתם", מהו הדין? הכא כאן הרי לא אפשר לאיתשולי להישאל לנזירות שמשון, ונמצא שאין שום אפשרות להשלים את הנזירות הראשונה, ואם כן מי חיילא האם חלה הנזירות הראשונה, או לא? ועוד שואלים: אם אמר "הריני כמשה בשבעה באדר", מאי מה הדין? האם לומר שיש כאן לשון נזירות, שכשם שמשה נפטר ולא שתה עוד יין מאז, כך הוא מקבל על עצמו נזירות, או שמא אין כאן משמעות של נזירות?

4 ומעירים: פשוט מינייהו קדמייתא פתור מהן, מכל השאלות הללו, לפחות את השאלה הראשונה שהובאה בראש הסוגיה, ששנינו במפורש בברייתא: "הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום" — מונה עשרים יום של נזירותו מעכשיו, ואחר כך מונה שלשים יום של הנזירות שחלה אחר כך, ואחר כך מונה שמונים יום כדי להשלים את ימי הנזירות הראשונה.

5 א וחוזרים לנושא שדובר עליו במשנה, כשנדר נזירות כשיהיה לו בן, ונזירות סתם, שצריך להתחיל נזירותו, ואם נולד לו בן בינתיים — מתחיל למנות ימי נזירות עבור בנו, ואחר כך משלים ימי נזירותו שלו. מבואר בתורה שנזיר שנטמא תוך נזירותו סותר את נזירותו לגמרי, וחוזר ומונה מתחילה נזירות חדשה. ויש לשאול: מה יקרה אם נטמא בימי נזירותו על בנו, כלומר, לאחר שהשלים כבר את נזירותו שלו? ר' יוחנן אמר: סותר הכל, וצריך לחזור ולנהוג שתי נזירויות שלימות. ריש לקיש אמר: אינו סותר אלא נזירות שניה שנדר עבור בנו, אבל הימים שנהג נזירות עבור עצמו נחשבים לו.

6 ומסבירים את השיטות: ר' יוחנן אמר: סותר, כי לדעתו חדא נזירות אריכתא נזירות אחת ארוכה היא, ריש לקיש אמר: אינו סותר, כי נזירות דידיה שלו לחוד, ודבריה ושל בנו לחוד.

7 נטמא למת בימי צרעתו, שימי הצרעת עצמם אינם סותרים את ימי הנזירות להצריכו למנות מחדש נזירות שלימה, אבל גם אינם נמנים עמהם — ר' יוחנן אמר: סותר את הימים הקודמים שנהג בהם נזירות קודם שנצטרע, ולאחר שיטהר מצרעתו עליו למנות מחדש נזירות שלימה שנדר. ריש לקיש אמר: אינו סותר, ואין עליו אלא להשלים את ימי נזירותו לאחר שיטהר מצרעתו.

8 ומסבירים את השיטות, ר' יוחנן אמר: סותר, דהא שהרי בנזירות קאי הוא עומד, נמצא, אף כשהוא מצורע, שכן צרעתו אינה סותרת את נזירותו. ריש לקיש אמר: אינו סותר כי לדעתו צרעת לחוד ונזירות לחוד, שהרי ימי הצרעת אינם נחשבים במנין ימי הנזירות.

9 ומעירים: וצריכא וצריכה מחלוקת זו להיאמר בשני המקרים, דאי איתמר בהך קמייתא שאילו היה נאמר רק בזו הראשונה, שנטמא בימי הנזירות על הולדת בנו, היינו אומרים: דווקא בההיא אמר ר' יוחנן שסותר גם את ימי נזירותו כי שם נזירות אחת היא, אף כי מקורה בשני נדרים שונים. אבל בהא בזו בנצטרע ונטמא למת אימא אמור שמודה ליה לו לריש לקיש שאינו סותר את נזירותו, שכן נזיר לחוד וצרעת לחוד.

10 ומן הצד השני: ואי איתמר בהא ואילו היה נאמר רק בזו, בנטמא בימי צרעתו, היינו אומרים דווקא בהא קאמר בזו אמר ריש לקיש שאינו סותר את נזירותו, אבל בהך בזו שנטמא בימי בנו אימא אמור שמודה ליה לו לר' יוחנן שסותר, שהרי שם נזירות אחד הוא, על כן צריכא צריך שתיאמר המחלוקת ביניהם בשני המקרים.

11 בעקבות מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש נדונה השאלה הבאה: נטמא ביום גידול שער, כגון שנצטרע בימי נזירותו, ונטהר מצרעתו וגילח תגלחת המצורע, ואחר כך צריך להמתין עוד שלושים יום עד שיגדל שערו כדי שיוכל לגלח לנזירותו, ובמשך ימים אלה שנוספו על ימי נזירותו, בהם עליו להשלים גידול שערו — נטמא. רב אמר: אינו סותר את הימים שמנה קודם לכן לנזירותו. ומסבירים: אפילו לדעת ר' יוחנן דאמר שאומר שאם נטמא בימי נזירות בנו סותר הכל — הני מילי היכא דקאי דברים אלה אמורים דווקא היכן שהוא עומד עדיין בנזירות, אבל זמן גידול שער מישלם השלמת נזירות הוא ואינו חלק מן הנזירות עצמה.

12 ושמואל אמר: סותר. ומסבירים: ואפילו לדעת ריש לקיש דאמר שאומר שאם נטמא בימי נזירות בנו אין סותר את ימי נזירותו — התם שם מדובר דווקא בשתי נזירות נזירויות שונות, שלו ושל בנו, אבל הכא כאן חדא נזירותא נזירות אחת היא, שימי גידול השיער משלימים את נזירותו.

13 א אמר רב חסדא: הכל מודים שאם קדש שער בדם, שנזיר שהשלים ימי נזירותו והביא קרבנותיו, ונזרק הדם ועדיין לא גילח שערו, ונטמא — אין לו תקנה, שאינו יכול להיות מותר בשתיית יין ובגילוח. שכן לא הותר על ידי הקרבנות שהקריב — מאחר שנטמא, וקרבן אחר להתירו אינו יכול להביא — שהרי כבר הביא קרבנות על נזירותו זו, ואין מביאים פעמיים קרבנות על נזירות אחת.

14 ושואלים: אליבא דמאן לפי שיטת מי אמר רב חסדא הלכה זו? אי אליבא אם לשיטת ר' אליעזר — אין הלכה כן, שהרי כיון דאמר שאומר ר' אליעזר שתגלחת מעכבת השלמת נזירותו, ואם כן טומאה של תוך מלאת היא בתוך זמן הנזירות, ומדוע אין לו תקנה? ולסתור ושיסתור ימי הנזירות וינהג נזירות נוספת במקומם, ואחר כך יגלח כדין! אלא תאמר אליבא דרבנן לשיטת חכמים אמר רב חסדא הלכה זו — האמרי הרי אומרים הם תגלחת לא מעכבת, והרי זה כמי שנטמא לאחר ששלמה נזירותו! ומשיבים: לעולם תאמר שהוא אליבא דרבנן לשיטת חכמים, ומאי ומה פירוש "אין לו תקנה" — הכוונה אין לו תקנה למצות גילוח שאינו יכול לקיים מצוות גילוח בטהרה כדינה.

15 ב אמר ר' יוסי בר' חנינא: נזיר שכלו לו ימיו, כלומר, ימי נזירותו, ועדיין לא הביא את קרבנותיו — אם נטמא למתים הרי זה לוקה על הטומאה כדין כל נזיר שנטמא, אבל אינו לוקה על התגלחת אם התגלח ולא על היין אם שתה. ושואלים: מאי שנא במה שונה טומאה דלקי שלוקה עליה — שאמר קרא הכתוב "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא" במדבר ו, ו, ולמדו מריבוי הלשון "כל" לרבות להוסיף ימים שלאחר מלאת השלמת הנזירות, כימים שלפני מלאת שאסור לו להיטמא בהם במת, ולוקה על כך.

16 אולם אי הכי אם כך על התגלחת נמי ליחייב גם כן שיתחייב מלקות, דהא אמר רחמנא שהרי אמרה תורה "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו" במדבר ו, ה וגם שם לשון "כל" באה לרבות, לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת! ותו ועוד, גם לענין שתיית יין, הלוא נאמר "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין... לא יאכל" במדבר ו, ד, וריבוי זה של "כל" בא לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת לענין איסור שתיית יין, ואם כן מה טעם ההבדל בדין בין טומאה ובין תגלחת ושתיית יין?