1הכא במאי עסקינן כאן בברייתא זו במה אנו עוסקים — ביוצא ונכנס, שיצא ממקום הטומאה ונטהר כדין, וקיבל עליו שוב נזירות, וחלה עליו נזירות, ואחר כך חזר ונכנס למקום טמא.2איתיביה הקשה לו עוד ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא דבר זה בלבד: טמא שנזר — יום שביעי שלו שנטהר בו מטומאתו עולה נחשב לו למנין הימים, שמיד כשנטהר מתחיל למנות את ימי נזירותו, ואילו נזיר טהור שנטמא — אין יום שביעי שלו עולה לו למנין, אלא מתחיל למנות את ימי נזירותו מיום הבאת קרבנותיו, שהוא למחרת, ביום השמיני. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שלא חיילא חלה הנזירות על הטמא עד שידור שוב, אמאי מדוע אומרת הברייתא כי עולה לו היום השביעי מן המנין, ומשמע — מאליו, כטהור שנטמא?3אמר מר בר רב אשי: לא כך היתה המחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, ולענין מיחל חלות הנזירות — כולי עלמא לא פליגי דחיילא הכל אינם חלוקים שהיא חלה משעה שקיבל עליו בבית הקברות, אלא כי פליגי כאשר נחלקו היה זה למלקי לענין ללקות. ובזאת נחלקו: ר' יוחנן סבר סבור: כיון דחיילא שחלה הנזירות — לקי לוקה על הטומאה. וריש לקיש סבר סבור: לא לקי אינו לוקה על הטומאה, ואולם חיילא וחלה הנזירות לעניינים אחרים.4ואף על הסבר זה של מחלוקת איתיביה הקשה לו ר' יוחנן לריש לקיש ממשנתנו: מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום — אין עולין לו הימים ששהה שם מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה. ונדייק: קרבן טומאה הוא שלא מייתי מביא, ומכלל הדברים אתה מדייק: הא מילקי, לקי הרי לענין ללקות, הוא לוקה עליה ושלא כדעת ריש לקיש!5ומשיבים: אל תדייק כן, משום שבדין הוא דליתני שישנה גם "אינו לוקה", אלא משום דקא בעי למיתנא סיפא שרוצה לשנות בסוף בדין שאחר כך "יצא ונכנס — עולה לו מן המנין, ומביא קרבן טומאה" — על כן תנא רישא שנה גם בתחילה באותו סגנון "אינו מביא קרבן טומאה", ולא מיצה בתחילת המשנה את כל הבדלי ההלכה. ואין להקשות ממנה על ריש לקיש.6ומציעים עוד ראיה לשיטת ר' יוחנן, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא, אלא שטמא שנזר — יום שביעי שלו, לטומאתו, עולה לו מן המנין, ונזיר טהור שנטמא — אין שביעי שלו עולה לו מן המנין. ונדייק: הא הרי למלקות — זה וזה שוין! אמר ליה לו ריש לקיש לר' יוחנן: לא כך יש לדייק, אלא יש לדייק מכאן כי לענין תגלחת ביום השביעי לטהרתם זה וזה שוין, שאף טמא שנזר צריך לגלח.7ושואלים: אם כן, לדברי ריש לקיש אבל לענין מלקות מאי מה יהיה הדין — זה טהור שנטמא לוקה, וזה טמא שנזר אינו לוקה? ליתנייה שישנה אותו את ההבדל הזה גם כן, ומדוע שנו בברייתא רק הבדל אחד ביניהם? ומשיבים: בתקנתיה קא מיירי, בקלקוליה לא קא מיירי בתקנתו עוסקת הברייתא הזו, בקלקולו אינה עוסקת ולכן אינה דנה בעונשיו, אלא באופן שבו הוא צריך לעשות את הדברים כראוי.8ומציעים: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בברייתא: מי שהיה טמא ונזר — אסור לגלח ולשתות יין, ואם גילח, או שתה יין, או נטמא למתים — הרי זה סופג לוקה את הארבעים מלקות שלוקה בהם העובר על "לאו" מן התורה! ומסכמים, הרי זו תיובתא קושיה חמורה לריש לקיש ונדחו דבריו.9א על סמך מסקנה זו, כר' יוחנן, שמי שנזר בהיותו בבית הקברות, לוקה על הטומאה אם התרו בו, בעי שאל רבא: מי שנדר נדר נזיר והוא בבית הקברות, מהו דינו? והשאלה היא: האם בעי צריך שהייה משך זמן מסויים שישהה בבית הקברות על מנת להתחייב על כך מלקות, כמו מי שנטמא במקדש, שאינו לוקה משום כך אלא אם כן שהה שם, או לא?10ומבררים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא דאמרי ליה אם תאמר שאמרו לו בהתראה "לא תינזור", אל תקבל על עצמך כאן את נדר הנזירות, ועבר וקיבל על עצמו, אם כן למה לי שהייה? נזיר שנכנס לבית הקברות מאי טעמא לא בעי מה טעם אינו צריך שהייה על מנת ללקות, אלא לוקה על עצם הכניסה — משום דקא מתרי ביה שמתרים בו שלא יכנס, ואם נכנס הרי הוא עושה מעשה עבירה, ולוקה. הכי נמי קא מתרי ביה כאן גם כן מתרים בו שלא ינזור, ואם נזר — ילקה מיד!11אלא כך יש להסביר את שאלת רבא: כגון שנכנס הנזיר לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ארון שהם כלי עץ גדולים מאד שאינם מקבלים טומאה, ואם אדם נמצא בתוכם והם נמצאים בבית הקברות — אינו נטמא, ובא חבירו ופרע גילה מעליו את המעזיבה הגג של הכלים הללו, ואז הוא נטמא בטומאת המת, והתרו בו שיצא.12והשאלה היא: כי גמירין כאשר למודים אנו במסורת דין זה של חיוב מלקות על שהייה בטומאה, הרי זה רק בבית המקדש, אבל אבראי בחוץ, שלא במקדש, כגון נזיר בבית הקברות — לא, וחייב מלקות אף אם לא שהה בבית הקברות. או דלמא לא שנא שמא אינו שונה? ואף נזיר בבית הקברות אינו לוקה אם לא שהה שם שהות מסויימת. לשאלה זו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו תעמוד במקומה.13א בעי שאל רב אשי: מי שנזר והוא באותה שעה היה בבית הקברות, מה דינו? האם טעון חייב גילוח לפני שינהג נזירות טהרה, או לא? וצדדי השאלה: כי בעי כאשר זה שנזיר טמא צריך תגלחת הרי זה דווקא בטהור שנטמא, דקא שהוא מטמא לנזירותיה את נזירותו, אבל טמא שנזר, שעדין לא חלה עליו נזירות טהרה — לא. או דלמא שמא לא שנא שונה?14ומציעים: תא שמע בוא ושמע תשובה לשאלה, ממה ששנינו: מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום — אינו עולה לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה. ונדייק מכאן: קרבן טומאה הוא שלא מייתי מביא, אבל גלוחי בעי לגלח צריך! ודוחים: אפשר לומר כי בסגנון של "מה טעם" קאמר אומר, נשנתה ההלכה וכך יש להבין: מה טעם נזיר זה אינו מביא קרבן טומאה — משום שלא בעי גלוחי צריך לגלח.15ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת ממקור אחר: אין הבדל בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר — שביעי שלו של ימי טהרתו מן המת עולה לו מן המנין של ימי נזירות טהרתו שעליו למנות, ונזיר טהור שנטמא — אין שביעי שלו עולה לו מן המנין החדש של ימי נזירותו שעליו למנות. ונדייק מכאן: מאי לאו האם לא הא הרי לתגלחת — זה וזה שוין, שמכל מקום צריך לגלח? ודוחים: לא, אפשר לומר: הא הרי למלקות זה וזה שוין.16ושואלים: אבל תגלחת מאי מה יהא הדין לפי זה — זה נזיר שנטמא מגלח, וזה טמא שנזר אינו מגלח? אם כן ליתנייה שישנה אותו הבדל זה גם כן! ומשיבים: תנא שנה שביעי שלו וכל מילי הדברים הקשורים בו. ואף דין תגלחתו נכלל בו, שכן ההלכה ששביעי עולה לו הריהי משום שאינו מגלח ואינו מביא קרבן.17ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו במדרש ההלכה: אין לי אלא ימי טומאתו של נזיר שנטמא שאין עולין לו מן המנין של ימי הנזירות, ימי חלוטו של נזיר, שנעשה בתוך נזירותו מצורע מוחלט, מנין שאינם עולים לו למנין נזירותו? ולכאורה ודין סברה על פי הגיון הוא: מה ימי טומאתו של הנזיר, בסופם מגלח ומביא קרבן — אף ימי חלוטו של מצורע הלכה היא שבסופם מגלח ומביא קרבן לצרעתו, ומדמיון זה של הדברים, נלמד: מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין — אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין.18ודוחים: לא, אם אמרת בימי טומאתו, שכן מבטל בהן את הקודמין אף ימים שנהג קודם לכן נזירותו בטהרה — לפיכך אין עולין לו מן המנין, תאמר בימי חלוטו שאינו מבטל את הקודמין, שאם נותרו שלושים ימים לגידול שיער אינו צריך לחזור ולמנות את הימים שלפני צרעתו, לפיכך אפשר לומר שעולין לו מן המנין.19כנגד זה טוענים: אמרת, ומה נזיר שהיה בקבר במקום טמא ששערו ראוי לתגלחת של נזירות — אין עולין לו מן המנין, ימי חלוטו שאין ראוי לתגלחת של נזירות, שהרי עליו לגלח תגלחת מצורע קודם לכן, לא כל שכן שאין עולין לו מן המנין? עד כאן לשון הברייתא.20וממנה נסיק: מאי לאו האם לא מדובר שם במי שנזר בבית קברות, ועליו אומרת הברייתא ששערו ראוי לתגלחת טומאה? ונלמד מכאן שמי שנזר בהיותו בבית הקברות צריך לגלח שערו! ודוחים: לא, מדובר בתגלחת טהרה, שאם נטהר אחר כך והשלים את ימי נזירותו — מגלח לבסוף את שערו בטהרה, ובכלל זה גם השיער שצמח בימי טומאתו הקודמים. ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר,
