ביאור שטיינזלץ על נזיר ס׳

1 א גמרא תנא שנה החכם: במה דברים אמורים במשנה — בנזירות מועטת של שלושים יום, אבל בנזירות בת שנה כשהיה ספק טמא טומאת מת וספק מצורע מוחלט — אוכל בקדשים לאחר שתי שנים,

2 ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים.

3 ותני עלה ושנינו עליה על הלכה זו שבמשנה כהסבר: ומגלח ארבע תגלחיות ארבע פעמים וכל פעם באופן אחר ולשם ענין אחר. כיצד? תגלחת ראשונה בסוף שלושים יום של נזירות סתם או בסוף כל תקופת נזירות שנדר בה מביא שתי צפורים של מצורע, שאחת נשחטת על מים חיים ואחת משולחת ויקרא יד, ד-ז,

4 וחטאת העוף לספק תגלחת טומאת נזירות, ועולת בהמה לספק תגלחת טהרה. בתגלחת שניה מביא חטאת העוף ועולת בהמה, שלישית גם כן מביא חטאת העוף ועולת בהמה, רביעית מביא קרבן טהרה. ומעתה באים לבאר את פרטי הדברים וטעמיה.

5 אמרת אומר אתה בברייתא הזו: תגלחת ראשון מביא צפורים וחטאת העוף ועולת בהמה. ומסבירים: בדרך זו, ממה נפשך שפיר קמייתי בכל אופן שתרצה יפה הוא מביא, דאי שאם ודאי מצורע הוא ולאו ולא טמא הוא הרי ציפורין שהוא מביא הם חובתו להיטהר מן הצרעת, וחטאת העוף שהוא מביא מספק שמא היה טמא — היא ספק, ולכן אזלא הולכת לקבורה ככל חטאת העוף הבאה משום ספק, שאינה יכולה להיאכל. ועולה, עולת העוף שמביא על צד שהיה נזיר טמא, הויא הריהי נדבה. ומגלח תגלחת ראשונה של צרעת רק לאחר שלושים, כי

6 לגלחו מיד תוך שבעה לאחר שנטהר מצרעתו אי אפשר, דדילמא ששמא לאו לא מצורע מוחלט הוא ואין עליו חובת תגלחת, והרי יש עליו נדר נזירות, ורחמנא אמר והתורה אמרה "תער לא יעבר על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה'

7 "במדבר ו, ה ולכן אינו יכול לגלח עד סוף ימי הנזירות. וממשיכים לבאר צדדי הספק בקרבנות התגלחת הראשונה: ואי לאו ואם לא מצורע ודאי הוי הוא, והוא טמא ודאי בטומאת המת, אם כן חטאת העוף שמביא היא חובתו שמביא משום תגלחת נזיר טמא, וציפורין של מצורע אין פגם בעשייתן כי אבראי קא מתעבדין בחוץ הם נעשים בין כה וכה ואינן קרבן, ולא הוי ואין הם בכלל איסור הבאת חולין בעזרה, כך שאין כל עבירה במה ששוחט את הציפור בחוץ. ועולת בהמה הויא הריהי עולת נדבה.

8 ואי לאו ואם לא מצורע הוא ולאו ולא טמא הוא, גם אז עושה כדין, כי ציפורין אבראי קא מתעבדין הצפורים בחוץ נעשות ואין בכך כל עבירה, חטאת העוף הולכת לקבורה שהרי ספק היא, עולת בהמה הויא הריהי חובתו כנזיר שמשלים ימי נזירותו. ושואלים: והא בעי והרי צריך המצורע להביא אשם בתוך קרבנותיו, על מנת להשלים כפרתו ולהתירו לאכילת קדשים! ומשיבים: שיטת ר' שמעון היא, דאמר שאומר: מייתי ומתני מביא אדם אשם ומתנה ואומר כך: אם חייב הוא — הרי זה לחובתו, ואם לא — הרי הוא שלמי נדבה.

9 תגלחת שניה ושלישית ציפורין לא צריך להביא עוד, דהא עביד שהרי כבר עשה, מאי איכא מה יש מקום לחשוש — דילמא שמא ודאי מוחלט הוא קודם לכן, ומשום כך חדא חטאת אחת מן העוף שמביא בתגלחת השניה — הרי זה לספק ספרו, שאם היה מצורע מוחלט, הרי לאחר טהרה ראשונה צריך שוב לספור שבעה ימים וכאן, מספק — שלושים יום ולהביא חטאת,

10 וחדא וחטאת אחת שמביא בתגלחת שלישית, הרי זה לספק טומאתו. שאם היה מצורע, הרי הקרבנות שהביא בתגלחות הקודמות היו לצורך תקנת טהרתו הגמורה מצרעת, ולא עלו לנזירותו, ולפיכך אם היה טמא הרי צריך להביא עכשיו חטאת כנזיר שנטמא. ועולת בהמה שמביא בתגלחת שניה ושלישית — על צד שנזיר טהור היה. תגלחת רביעית מביא קרבן טהרה ומתני ומתנה,

11 וכך הוא מתנה, שאי אם ודאי נזיר הוא מתחילה, שלא היה טמא לא בטומאת מת ולא בצרעת, עולה הראשונה שהביא לאחר תגלחת ראשונה היתה לשם חובה של נזירות טהרה, וזו שמביא כעת היא נדבה. ואם טמא ומוחלט הוא מתחילה, נמצא כי עולה הראשונה שהביא היתה נדבה, וזו שמביא עכשיו היא חובה, וזה קרבנות אחרים שמביא עכשיו, אשם ושלמים, הם שאר קרבנו.

12 א עד כאן לגבי המקרה שדובר בו במשנה. ומעתה יידונו מקרים דומים. נזיר שהיה טמא טומאת המת מספק, ומצורע מוחלט ודאי — אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים, שסופר שבעה ימים, ולאחר מכן נטהר מטומאת הצרעת, וביום השמיני מביא קרבנותיו, ומותר לאכול אז קדשים. ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה ימים, שצריך לספור עוד שלושים יום לנזירותו ומגלח, ואחר כך סופר עוד שלושים יום, שמא התגלחת הקודמת היתה תגלחת טומאתו, וזו היא נזירות טהרתו.

13 ועוד מקרה: נזיר שהיה מוחלט ספק וטמא ודאי — אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה ימים, שמגלח לאחר שבעה ימים משום טומאה ודאי, ומתחיל למנות שלושים ימי נזירות מחדש. ובסוף ימי הנזירות הללו מגלח שוב ואז הוא טהור מספק טומאת הצרעת ואוכל בקדשים. ואולם שותה יין ומיטמא למתים לאחר שבעים וארבעה ימים, כי שמא היה מצורע מוחלט וטמא, ושתי תגלחות ראשונות של שבעה ושל שלושים ושבעה עלו לו רק לטהרת מצורע בחלוטו ובספירתו, וצריך לספור עוד שלושים יום לנזירות טהרה.

14 ועוד מקרה: נזיר שהיה טמא ודאי ומוחלט ודאי — אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים שמגלח מיד תגלחת ראשונה של צרעתו, ומונה שבעה ימים ומגלח שוב לצרעתו, ולמחרת אוכל בקדשים. ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה ימים, שמונה שבעה ימים נוספים של גידול שיער לתגלחת טומאתו ומגלח, ומונה שלושים יום לתגלחת טהרתו.

15 ב שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי: נזיר טהור והוא גם מצורע, מהו שיגלח תגלחת אחת ועולה תיחשב לו לכאן ולכאן, כלומר גם לצורך תגלחת הצרעת וגם לצורך תגלחת הנזירות? אמר להן: אינו מגלח.

16 אמרו לו: למה? אמר להן: אילו מהות שתי התגלחות היתה שווה, שזה לגדל שיער וזה לגדל שיער, וכן זה להעביר שיער וזה להעביר שיער — יפה אתם אומרים. עכשיו מהות שתי התגלחות היא שונה, נזיר מגלח — כדי להעביר את שערו, ומצורע — כדי לגדל שיוכל שוב לגלח לאחר ימי ספרו.

17 ושאלו עוד התלמידים: ואף אם לא תעלה לו תגלחת נזירות לתגלחת של סוף ימי חלוטו, ואולם עדיין תעלה לו תגלחת שבסוף ימי ספרו, ששוב אינו צריך לגלח, ואינה אלא להעביר את השיער! ואמר להן: אילו זה היה נעשה לפני זריקת דמים וזה לפני זריקת דמים — יפה אתם אומרים, אלא מצורע מגלח לפני זריקת דמים של הקרבן, ונזיר לאחר זריקת דמים ואין דמיון מוחלט ביניהן.

18 ועוד שאלו אותו: ולא תעלה לו לימי צרעתו ונזירותו, ותעלה לו לפחות לימי צרעתו לתגלחת טומאתו ששתיהן לפני זריקת דמים! אמר להן: אילו זה מגלח לפני ביאת מים, כלומר, לפני שטובל, וזה לפני ביאת מים — יפה אתם אומרים. אלא נזיר טמא מגלח לאחר ביאת מים, מצורע — לפני ביאת מים.

19 אמרו לו: יפה אמרת שלא תעלה לו תגלחת אחת לימי ספרו ולנזירותו. ואולם נאמר שתעלה לו לפחות לימי חלוטו וטומאתו, שזה לגדל וזה לגדל הוא!

20 אמר להן: בכל אופן שהוא אין דמיון מלא בין תגלחת נזיר ותגלחת מצורע. שאם נזיר טהור והוא מצורע יש הבדל ביניהם כי זה מצורע לגדל שיער, וזה נזיר טהור להעביר שיער ואם נזיר טמא והוא מצורע יש הבדל אחר — זה מצורע לפני ביאת מים וזה נזיר טמא לאחר ביאת מים.