1הא הרי "גדילים תעשה לך" דברים כב, יב מהם, מצמר ופשתים, שסמכה התורה לאיסור שעטנז את מצות ציצית, ללמד שמצות עשה של ציצית שיש בה תכלת של צמר דוחה את איסור שעטנז, ומותר להטיל ציצית צמר בבגד פשתים. ומכאן למדים הלכה כללית, שמצות עשה דוחה את מצות לא תעשה.2א ושבים לדון בפרטי המשנה שהובאה לעיל נזיר מ, א. אמר מר החכם: וכולם, נזיר, מצורע ולויים שגילחו את שערם שלא בתער, או ששיירו שתי שערות — לא עשו ולא כלום. אמר רב אחא בריה בנו של רב איקא: זאת אומרת, מכאן נסיק שהכלל האומר שרובו של דבר נחשב ככולו — מדאורייתא מן התורה הוא.3ממאי ממה אנחנו למדים זאת — מדגלי רחמנא מתוך שגילתה ופירשה התורה גבי אצל נזיר "ביום השביעי יגלחנו" במדבר ו, ט וכבר נאמר קודם לכן "וגילח ראשו ביום טהרתו" — הדגשה זו מלמדת כי דווקא הכא כאן הוא הדין שאינו מקיים מצות הגילוח עד דאיכא שיש כולו ואין מסתפקים בגילוח רובו. הא בעלמא הרי בסתם, בשאר דיני התורה, אומרים אנו: רובו ככולו.4מתקיף לה מקשה על כך ר' יוסי בר' חנינא: הלא האי פסוק זה "ביום השביעי יגלחנו" בנזיר טמא כתיב נאמר, ולא בטהור, והמשנה אינה מחלקת בדבר, ואף נזיר טהור בכלל, ואם כן לא ניתן לדייק מכאן דיוק זה! מחכו עלה במערבא צחקו עליה, על קושיה זו, בארץ ישראל: מכדי הרי כל עיקרו של דין נזיר טמא שמגלח תגלחת מצוה דווקא בתער מנלן מניין לנו — מנזיר טהור יליף למד, אם כן ליתי יבוא נזיר טהור ולילף וילמד מנזיר טמא לענייננו: מה נזיר טמא כי כאשר שייר שתי שערות — ולא כלום עבד עשה, שאין הדבר נחשב לו לתגלחת, הכא נמי כאן גם כן, בנזיר טהור, כי כאשר שייר שתי שערות ולא כלום עבד עשה.5ובאותו ענין בעי שאל אביי: נזיר שגילח והניח שתי שערות, שאמרנו שאין תגלחת זו עולה לו, אם צמח ראשו שערו וחזר וגילחן את שתי השערות הללו בלבד, מהו? מי מעכבי האם הן מעכבות או לא מעכבות, האם אפשר לומר שבגילוח זה השלים את תגלחתו הראשונה, או שמא עתה בזמן שראשו מלא שיער אין תגלחת שתי שערות נחשבת, וצריך לגלח את כל שיער ראשו?6וכן בעי שאל רבא: נזיר שגילח והניח שתי שערות, ואחר כך גילח אחת מהן ונשרה אחת מהן מעצמה, מהו? האם נחשב הדבר כגילוח כל הראש, או לא? אמר ליה לו רב אחא מדיפתי לרבינא: וכי השאלה אם גילח את שערו שערה שערה קא מיבעי ליה נשאלת לו לרבא? מדוע יהא שונה מקרה זה ממקרה בו היה מגלח את כל שערותיו שערה שערה? והרי השערה שנותרה ונשרה מעצמה אחרי כן אינה מעכבת!7אלא יש לשנות את נוסח השאלה אימא אמור כך: נשרה אחת וגילח אחת, מהו מה יהיה הדין, האם קיים מצות גילוח? אמר ליה לו: במקרה זה גילוח אין כאן, שער אין כאן. על לשון זו תוהים: אי אם שער אין כאן — אם כן גילוח יש כאן, כיון שלא נשאר שיער! ומסבירים, הכי קאמר כך אמר: אף על פי ששער אין כאן, שהרי נותרה רק שערה אחת, מכל מקום מצות גילוח אין כאן, שהרי בתגלחת ראשונה לא גילח הכל, ובפעם השניה לא גילח כשיעור.8ב משנה נזיר חופף את ראשו ומפספס מבדיל ומחליק את השערות בידיים, ואינו צריך לחשוש שמא מתוך כך ינשור שערו, אבל לא סורק.9ג גמרא ומבררים: מה ששנינו במשנתנו כי נזיר חופף ומפספס, מני שיטת מי היא שמתיר? — שיטת ר' שמעון היא, דאמר שאומר: דבר שאין מתכוין מותר. ומשום כך אף אם על ידי כך נושרות שערות, הואיל ואין כוונתו לכך — מותר הדבר. ואולם בהמשך המשנה אבל לא סורק — אתאן לרבנן באנו לשיטת חכמים, שהרי גם בסריקה איננו מתכוון להשיר את השיער, ובכל זאת אמרו שאסור.10ואם כן תמוהה המשנה, וכי רישא תחילתה כשיטת ר' שמעון וסיפא וסופה כשיטת רבנן חכמים החולקים על ר' שמעון? אמר רבה: כל המשנה כולה, שיטת ר' שמעון היא, ודעתו היא שכל הסורק — להסיר נימין שערות מדולדלות הוא מתכוין, ואם כן יש לראות בכך דבר שעושה במתכוון.11ד משנה ר' ישמעאל אומר: לא יחוף יחפוף הנזיר את ראשו באדמה, מפני שמשרת את השער.12ה גמרא איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: מה בדיוק לשון המשנה, האם "מפני שהיא משרת את השער" תנן שנינו, שסתם אדמה משירה שיער, או דלמא שמא "מפני המשרת" תנן שנינו? שאמנם יש סוגי אדמה שאין משירים שיער, ובכל זאת אסרום מפני אותם המשירים שיער. ומבררים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזה אם כך או כך הגירסה?13כגון דאיכא שיש מין אדמה שלא מתרא משרת שיער; אי אמרת אם אתה אומר "מפני שהיא משרת" תנן שנינו נמצא כי היכא דידעינן דלא מתרא היכן שאנו יודעים שאיננה משרת — שפיר יפה, טוב הדבר ומותר לחפוף. אלא אי אמרת אם אתה אומר בנוסח "מפני המשרת" המשמעות היא שגזרו על כל אדמה, מפני אותו סוג אדמה שמשיר את השיער, ולכן אף באדמה אחרת שאינה משירה שיער — כלל כלל לא. לשאלה זו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו תעמוד השאלה במקומה.14ו משנה נזיר שהיה שותה יין כל היום — אינו חייב אלא אחת. אמרו לו במשך היום: "אל תשתה", "אל תשתה", והוא שותה — חייב על כל אחת ואחת שהתרו בו. וכן נזיר רגיל שהיה מגלח כל היום — אינו חייב אלא אחת. אמרו לו: "אל תגלח", "אל תגלח", והוא מגלח — חייב על כל אחת ואחת. וכן אם היה מטמא למתים כל היום — אינו חייב אלא אחת. אמרו לו: "אל תטמא" "אל תטמא", והוא מטמא — חייב על כל אחת ואחת.15א גמרא איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בענין הבא, אמר רבה אמר רב הונא: מקרא מלא דבר הכתוב בדין הנזיר "לא יטמא להם במותם" במדבר ו, ז ובכלל זה כל מיני טומאות המת מגע, משא, אוהל, כשהוא, הכתוב, אומר "על נפש מת לא יבא" במדבר ו, ו — הרי פסוק נוסף זה בא להזהירו על הטומאה, להזהירו על הביאה לבית "אוהל" בו נמצא המת, אזהרה נוספת בפני עצמה, שעובר על כל אחת מהן בפני עצמה. אבל טומאה וטומאה אם חזר ונטמא — לא.16ורב יוסף אמר בלשון שבועה: האלהים! כך אמר רב הונא: אפילו טומאה וטומאה חייב על שתיהן. ומביא ראיה לדבריו ממה שאמר רב הונא: נזיר שהיה עומד בבית הקברות וממילא הוא טמא, והושיטו לו מתו אחד מקרוביו שמת וכן אם הושיטו לו מת אחר ונגע בו — חייב. ויש לשאול: אמאי מדוע הוא חייב? הא הרי הוא מיטמא וקאים ועומד! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן שאמר רב הונא שהוא עובר אפילו משום טומאה וטומאה.17איתיביה הקשה לו אביי לרב יוסף ממה ששנינו בברייתא: כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו, והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב אף על נגיעה זו — תלמוד לומר בקשר לאיסור טומאה בכהן גדול: "ולא יחלל את מקדש אלהיו" ויקרא כא, יב ומכאן שנאמר איסור טומאה במי שעדיין אינו מחולל, יצא למעט זה שהוא כבר מחולל טמא ועומד, שאינו מוזהר על כך.18אמר ליה לו רב יוסף: אם כן שאתה סבור שאינו מוזהר על טומאה לאחר טומאה ותיקשי ותיקשה לך מתניתין משנתנו דתנן שכן שנינו במשנה: היה מיטמא למתים כל היום — אינו חייב אלא אחת. אמרו לו "אל תטמא" "אל תטמא" — חייב על כל אחת ואחת. ואמאי ומדוע? הא הרי הוא מיטמא וקאים ועומד!19אלא קשיא אהדדי קשים הדברים זה על זה דברי המשנה ודברי הברייתא! ומתרצים: לא קשיא אין זה קשה; כאן בברייתא — מדובר בחיבורין, שכאשר היה נוגע במת, תוך כדי כך נגע במת אחר, ואז אין הוא מתחייב על הטומאה השניה. כאן, במשנה — מדובר שלא בחיבורין, שאחר שנגע במת אחד והניחו — נגע במת השני, ואז חייב על הנגיעה החדשה לעצמה.20ושואלים: ודין זה של טומאה בחיבורין שכל עוד הוא נוגע במת הוא נחשב כמחובר לטומאה, האם דאורייתא מן התורה הוא עד שאינו לוקה על הטומאה השנית משום כך? הא הרי אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי: לא אמרו כלל זה שיש טומאה בחיבורין אלא לענין אכילת תרומה וקדשים, שהנוגע באותו אדם הנוגע עתה במת נעשה טמא טומאת שבעה לענין זה, אבל לענין נזיר שייחשב בשל כך טמא ויביא קרבן כאדם שהיה נוגע במת, וכן עושה פסח שיימנע מלהקריב קרבן פסח בגלל שנגע — לא. ואי אמרת דאורייתא ואם אתה אומר שהיא מן התורה מאי שנא מה ההבדל בין תרומה לנזיר?21ומשיבים: יש לחלק במושג "טומאה בחיבורין", כי כאן כשמחלקים בין טומאת תרומה וטומאת נזיר, הרי זה בחיבורי אדם באדם, שאדם אחד נוגע במת ואדם אחר נוגע בו באותה שעה, שאז השני נטמא באמת רק מדברי סופרים. כאן בחיבורי אדם במת, אם נוגע במת עצמו — הריהו כמחובר לטומאה מדין תורה.22ולפיכך יש מקום לומר כדברי רבה: אבל טומאה וטומאה, שהיה טמא במגע טומאת מת, וחזר ונגע במת אחר לא יתחייב על נגיעה במת אחר, אם הוא נוגע אותה שעה במת, דהא שהרי הוא מיטמא וקאים ועומד.23ומקשים: אם כן טומאה וביאה נמי גם כן נאמר כך, שאם באותו אופן מדובר, נמצא שכשהוא נוגע במת נכנס לבית שהמת בתוכו, והרי גם כאן הא הרי הוא מיטמא וקאי ועומד ומדוע ילקה על הטומאה שוב! אמר ר' יוחנן: אף בטומאה וביאה יש להבחין בין שני אופנים; כאן בבית שאם היה טהור ונכנס לבית שהמת בתוכו — לוקה משום ביאה ומשום טומאה שבאו עליו כאחת,24כאן בשדה שאם הוא נוגע במת, ובעודו נוגע במת נכנס לבית — אינו מתחייב גם על הביאה.
