1ולר' עקיבא, מכדי הרי לא שנא שונה בעיניו הדין אם היה הוא כהן גדול לחודיה לבדו ולא שנא שונה אם היה כהן גדול והוא גם נזיר, הלוא ההלכה שמותר לו להיטמא למת מצוה נפקא יוצאת, נלמדת מ"לאחיו" האמור בנזיר במדבר ו, ז, אם כן מה שנכתב "לאביו ולאמו" למה לי? הרי די באיסור הכללי להיטמא לכל מת!2ומשיבים: צריכי צריכים שניהם להיכתב: דאי כתב שאם היה כותב רק "לאביו" הוה אמינא הייתי אומר: היינו טעמא זה הטעם שלא מיטמא ליה לו — משום שחזקה בעלמא בלבד הוא, שהרי לעולם אין הוכחה ודאית שאכן אדם זה הוא אביו, אלא סומכים על החזקה שכיון שמוחזק שהוא אביו — מן הסתם אביו הוא. אבל אמו דידעין דילדתיה שאנו יודעים שילדה אותו — ליטמא יטמא לה, שהרי לגבי אמהות יכולה להיות עדות גמורה, ולכן היה צריך לכתוב "אמו".3ולהיפך: ואי כתב רחמנא ואם היתה כותבת התורה "ל אמו" בלבד, הוה אמינא הייתי אומר: דווקא אמו לא ליטמא יטמא לה — משום דלאו אזיל שאין הולך זרעה בתרה אחריה, שאין אדם מתייחס אחר אמו אלא אחר אביו. אבל אביו, כיון שאמר מר החכם ודייק מן הכתוב "למשפחתם לבית אבתם" במדבר א, ב שייחוס המשפחה נקבע לפי האב, אימא ליטמא ליה אמור שייטמא לו — על כן קא משמע לן השמיע לנו שגם לאביו אינו מיטמא.4ושואלים: ולשיטת ר' עקיבא, "ועל כל נפשת מת לא יבא" ויקרא כא, יא האמור בכהן גדול למה לי?5"על כל" — לאפוקי להוציא, למעט רחוקים, שלא ייטמא להם, "מת" — לאפוקי להוציא קרובים, "נפשת" — לאפוקי להוציא רביעית דם שיצא משני מתים "נפשות" שגם הוא מטמא באהל, שנאמר: "ועל כל נפשת מת לא יבא" במדבר כא יא — אפילו דם של שתי נפשות מצטרף יחד לשיעור טומאה.6א משנה על אלו טומאות הנזיר מגלח אם נטמא בהן: על המת, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל ליחה היוצאת מן המת, ועל מלא תרווד כף גדולה של רקב מן המת. על השדרה, ועל הגולגולת, ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו על אחד מהם בשר כראוי, ועל חצי קב עצמות מת, ועל חצי לוג דם.7ומגלח הנזיר בכל אלו על מגען ועל משאן ועל אהילן אם מאהיל עליהם, או נכנס לאוהל שהם מצויים בו. ועל עצם מן המת שגודלה כשעורה מיטמא על מגעו ועל משאו, אבל אין לו טומאת אוהל.8על כל אלו הנזיר מגלח, ומזה ביום השלישי וביום השביעי להיטהר מטומאת המת, וסותר את כל הימים הקודמין שכבר מנה לנזירותו, ואינו מתחיל למנות לנזירות חדשה אלא עד שיטהר ומביא את קרבנותיו.9ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים: אחר פטירתו של ר' מאיר אמר להן ר' יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן לבית המדרש, מפני שקנתרנין מרגיזים הן, ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחני להציק לי, לנצח אותי בהלכות הן באין. בכל זאת דחק סומכוס תלמידו של ר' מאיר ונכנס.10וכאשר עסקו באותו ענין אמר להם: כך שנה לי רבי, ר' מאיר כפי שהוא במשנתנו: על אלו טומאות הנזיר מגלח: על המת ועל כזית מן המת. כעס ר' יהודה ואמר להן, לא כך אמרתי לכם: אל יכנסו תלמידי ר' מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן? שהרי מה שאמר בשם ר' מאיר "על המת" אין לו צורך לאומרו, שהרי אם על כזית מן המת מגלח — על המת כולו לא כל שכן?!
