ביאור שטיינזלץ על נזיר כ״ד

1 זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות, שהיו מצאצאי רות המואביה בישראל ארבעה דורות עובד, ישי, דוד, שלמה לפני רחבעם בן שלמה, שהיה בנה של נעמה העמונית.

2 א משנה האשה שנדרה בנזיר נדר נזירות, והפרישה את בהמתה בהמות שונות לצורך קרבן טהרה של נזיר, לכשתשלים את נזירותה כדין, ואחר כך היפר לה בעלה את נדרה ונמצא שאין היא נזירה כלל ואינה מביאה קרבנות נזיר, מה דינם של הבהמות הללו? אם שלו, של הבעל, היתה הבהמה — תצא ותרעה בעדר כחולין גמורים.

3 ואם שלה היתה הבהמה, כיון שיש קרבנות שונים, זו שהפרישה לשם החטאת — תמות, שגורמים לה למות בכך שמכניסים אותה למקום סגור, ומונעים ממנה אכילה ושתיה. כפי שיבואר טעמו של דבר בגמרא. והבהמה שהופרשה לעולה — תקרב למזבח כעולה, שהרי היא יכולה להביא אותה בכל אופן כקרבן נדבה. והבהמה שהופרשה לשלמים — תקרב שלמים כנדבה, וקרבנות שלמים אלה נאכלין ליום אחד בלבד, ולא יותר, כדין שלמי הנזיר אף כי שלמי נדבה רגילים נאכלים לשני ימים ואינן טעונין קרבן לחם חלות ורקיקים, כשם שטעונים קרבנות הנזיר.

4 היו לה מעות סתומין, כלומר, אם הפרישה כסף לכל קרבנותיה, אבל לא קבעה איזה מן הכסף ילך לצורך איזה קרבן — יפלו כל הכספים לנדבה לשם הקרבת עולות למזבח. היו מעות מפורשין, שחילקה את הכסף וקבעה שמעות מסויימות תהיינה עבור החטאת ואחרות לעולה וכו', אף שעדיין לא קנתה בהן בהמות, כבתחילת המשנה, דמי החטאת — ילכו לים המלח, שמאבדים אותם מן העולם, כגון בזריקה לים. לא נהנין מהם — משום שיש בהם צד קדושה, אבל גם לא מועלין בהן, שאם נהנה אדם מהם — אינו מביא קרבן מעילה כאדם שנהנה מן הקודש.

5 דמי עולה — יביאו מהם עולה, ומועלין בהן, שהרי הם ראויים להיות קרבן נדבה וחלה קדושה עליהם, וכיוצא בזה דמי שלמים — יביאו מהם שלמים, ונאכלין ליום אחד, כדין שלמי נזיר, ואין טעונין לחם.

6 ב גמרא בבירור שיטת משנתנו שואלים: מאן מיהו התנא הסבור שהבעל לא משתעבד לה לאשתו לתת מרכושו קרבנות שהיא חייבת בהם, ולכן נאמר במשנה שאם האשה הפרישה בהמה שלו לקרבנותיה — לא חלה עליה קדושה? אמר רב חסדא: שיטת רבנן חכמים היא. דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר ששיטת ר' יהודה היא, אמאי מדוע אם הפרישה בהמות משל בעלה תצא הבהמה לחולין ותרעה בעדר? הא הרי הבעל משתעבד לה לאשתו להביא גם קרבנות עבורה, ונמצא שהקדשה — אפילו משלו — היה הקדש גמור.

7 ומסבירים מה ענין מחלוקת זו של חכמים ור' יהודה — דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו. שאם נתחייבה אשתו בקרבן כגון קרבן היולדת, שיש חילוק בקרבנותיה אם היא עשירה או עניה, אף על פי שמצד רכושה שלה אין לה אלא כדי קרבן עני, אם הוא עשיר — הרי הוא מביא קרבן עשיר עבורה.

8 וכן מביא כל קרבנותיה שהיא חייבת, ואף אם נתחייבה בהם קודם לנישואיה, שכך כתב לה בכתובתה: "כל אחריות דאית ליך שיש לך עלי מן קדמת דנא מקודם, אני מקבל על עצמי". ואף קרבנות אלה בכלל האחריות הם.

9 רבא אמר: אפילו תימא תאמר שמשנתנו כשיטת ר' יהודה, מכל מקום אין הבעל משועבד במקרה שהיפר לה, שכן כי משעבד כאשר הוא משועבד לה להביא קרבנותיה — הרי זה דווקא במילתא דצריכא בדבר שצריך לה, אבל במילתא בדבר שלא צריכא צריך לה — לא. ואף כאן, כיון שביטל את נדר הנזירות שלה — ממילא שוב אינה צריכה עוד לקרבן זה.

10 איכא דאמרי יש שאומרים שמועה זו בלשון אחרת: מאן מיהו התנא של משנתנו זו, שדווקא אם היפר לאשתו שוב אינו משועבד לה? אמר רב חסדא: ר' יהודה היא, וטעמו: כי משעבד כאשר הבעל משועבד לה — הרי זה דווקא במילתא דצריכא בדבר שצריך לה, ואולם במילתא בדבר שלא צריכא צריך לה — לא. דאי שאם כשיטת רבנן חכמים — לא משעבד משועבד לה כלל.

11 אלא היכי דמי כיצד הוא המקרה דמשעבד שמשועבד לה לדעת חכמים בקרבן שהיא חייבת — כגון דאקנייה שהיקנה לה בהמה זו, וכיון דאקני שהיקנה לה — הוה דנפשה הריהו של עצמה ונמצאת כמפרישה קרבן מרכושה שלה, ובודאי אין הבהמה יוצאת לחולין, ולא ככתוב במשנה. ואם כן חייבים לומר שמשנתנו היא כר' יהודה.

12 רבא אמר: אפילו תימא תאמר שמשנתנו כשיטת רבנן חכמים, ומכל מקום ניתן להבין מדוע אף לשיטתם יוצאת הבהמה לחולין; כי מקני כאשר מקנה לה בעל את קרבנותיה — הרי זה נמי גם כן במלתא דצריכא בדבר שצריך לה, אבל במילתא בדבר שלא צריכא צריך לה — לא מקני מקנה לה.

13 א שנינו במשנה: אם שלה היתה בהמתה, חטאת — תמות, ועולה — תקרב. ושואלים: היא האשה מנא מנין לה רכוש משלה? האמרת הרי אומר אתה ככלל: כל מה שקנתה אשה קנה בעלה! אמר רב פפא: כגון שקמצתה חסכה אותה מעיסתה שהיא עושה ומיעטה באכילה, ומכסף זה שהוא שלה קנתה בהמה. איבעית אימא אם תרצה אמור: דאקני שהיקנה לה את הרכוש אדם אחר ואמר לה "הרי הן לך במתנה על מנת שאין לבעליך רשות בהן", שבכגון זה אין לבעל זכות בנכסי אשתו.

14 ב שנינו במשנה: "העולה — תקרב, עולה והשלמים — תקרב" כו'. אמר ליה לו שמואל לחכם אבוה בר איהי: לא תיתיב על כרעיך תשב על רגליך עד דאמרת שתאמר, תפרש לי הדא מילתא דבר זה השנוי בברייתא: ואלו הן ארבעה אילים של קרבן נזיר שאינן טעונין קרבן לחם ככל איל נזיר: שלו, ושלה, ושלאחר המיתה, ושלאחר כפרה שכבר נתכפר הנזיר בקרבן אחר.

15 ומסבירים כל אחד ואחד: שלה — הא דאמרן זו שאמרנו כעת, בקרבנה של האשה שנדרה לשם נזירות והפרישה מרכושה לקרבנותיה, והיפר לה בעלה. שלו — דתנן שכן שנינו במשנה: האיש מדיר את בנו בנזיר, כלומר, שיכול להחיל על בנו הקטן נזירות, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. ואולם, אף שהקטן נעשה נזיר על ידי אביו, מכל מקום אם אינו רוצה בכך בין מחמת עצמו או מפני אחרים שאומרים לו זאת — בטלה הנזירות. ולכן, אם גילח הילד את שערו בתוך זמן הנזירות, והוכיח בכך שאינו רוצה להיות נזיר, או שגילחוהו קרובים, ואף אם לא עשה מעשה כגון גילוח, אלא רק מיחה הילד, או שמיחוהו גרמו לו למחות קרובים — בטלה נזירותו.

16 ובמקרה זה, אם היו לו מעות סתומין שהוקדשו לצורך קרבנותיו של ילד זה, ולא נתפרש למה מיועד כל סכום כסף — יפלו כל הכספים לנדבה, להקריב בהם עולות על גבי המזבח. אם היו המעות הללו מפורשין, שאמר בפירוש למה מיועד כל מה שבכסף זה, דמי חטאת — ילכו לים המלח, דמי עולה — יביאו תמורתן עולה, ומועלין בהן. דמי שלמים — יביאו תמורתן שלמים, ונאכלין ליום אחד, ואינן טעונין לחם. הרי כאן איל "שלו" — של איש, שאין טעון לחם.

17 איל שלאחר מיתה מנלן מנין לנו שאינו טעון לחם — דתניא שכן שנינו במשנה: המפריש מעות לקרבנות נזירותו ולא פירש לצורך איזה קרבן הם — לא נהנין מהם, שאסור הדבר, ולא מועלין בהן, שאין חייבים קרבן מעילה אם נהנים מהם. ומדוע אין מועלים — מפני שהן ראויין להביא בכולן שלמים, ובשלמים אין דין מעילה אלא לאחר זריקת הדם.

18 מת המפריש, והיו לו מעות סתומים, שלא פירש לצורך איזה קרבן הם — יפלו כולם לנדבה. ואם היו מעות מפורשין, דמי חטאת — יוליך לים המלח, לא נהנין ולא מועלין בהם. דמי עולה — יביאו תמורתן עולה, ומועלין בהן. דמי שלמים — יביאו תמורתן שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם. הרי איל שלאחר מיתה שאינו טעון לחם.

19 ובאשר לאיל שלאחר כפרה, שכבר נתכפר הנזיר בקרבן אחר — סברא הוא, אף שלא מצאנו דבר זה מפורש, שכן שלאחר המיתה מאי מה טעם אין מביאים לחם — לפי שלא חזיא ראוי קרבן זה לכפרה, שאין מכפרים על המת, ואם כן שלאחר כפרה נמי גם כן — הא לא חזיא הרי אינו ראוי עוד לכפרה שכבר נתכפר בקרבן אחר.

20 ושואלים: ותו ליכא וכי אין עוד קרבן שלמים של נזיר שאינו טעון לחם מלבד ארבעה אלו? והאיכא והרי יש מה ששנינו: ושאר כל שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן, כגון ששינה בבהמה ולא הביא איל בגיל הראוי — כשרים כקרבן ומותרים באכילה, אבל לא עולין לבעלים לשום לשם חובה וחייב להביא קרבן אחר, ואלו נאכלין ליום אחד כשלמי נזיר, ואינן טעונין לא לחם ולא זרוע כשלמי נזיר. הרי שיש דוגמה נוספת לשלמי נזיר בלא לחם!

21 ומשיבים: ברשימה זו ששנינו, רק קרבנות שהביא כמצותן קא חשיב הוא מונה, אבל קרבנות שהביא שלא כמצותן לא קא חשיב מונה.

22 ג שנינו לעיל, במי שהפריש מעות לנזירותו ומת: היו לו מעות סתומים — יפלו לנדבה