ביאור שטיינזלץ על נזיר ח׳

1 א משנה האומר: "הריני נזיר כשער ראשי", או שאמר: "כעפר הארץ", או "כחול הים" — הרי זה נזיר עולם, לפי שקיבל עליו נזירויות רבות כמנין כל אלה, ובפועל הריהו נזיר לעולם, שכן הרי הם מרובים משנות חייו. ומגלח את שערו אחת לשלשים יום.

2 רבי אומר: אין נזיר זה מגלח אחת לשלשים יום, שלדעתו קיבל אדם זה על עצמו נזירות אחת ארוכה שיימשכו ימיה כמנין שערות ראשו. ואיזהו הנזיר שהוא מגלח אחת לשלשים יום, אם השתמש בקבלת נזירותו בלשונות שכאלה — האומר: "הרי עלי נזירות ולא "הריני נזיר" כשער ראשי", או שאומר: "כעפר הארץ", או "כחול הים", שבמה שנקט בלשון "הרי עלי נזירות" וכו' הראה שנתכוון לנזירויות שונות נבדלות זו מזו.

3 האומר "הריני נזיר מלא הבית", או "מלא הקופה" — בודקין אותו מה היתה כוונתו, אם אמר: נזירות אחת גדולה נזרתי, כלומר, היתה כוונתי לנזור — הרי הוא נזיר רק שלשים יום, שהרי אמרה כבר המשנה לעיל נזיר ז, א שלענין נזירות אין מחלקים בין לשון "קטנה" ו"גדולה". ואם אמר: סתם נזרתי ולא פירש את דבריו — רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל שהוא גרגיר קטן מאד, והריהו נזיר כל ימיו, שאנו מניחים שרצה לנדור נזירויות כמנין היחידות הנכנסות לקופה זו, ואומדים זאת לפי הגרגרים הקטנים ביותר.

4 האומר "הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני" — אומדין כמה ימים של הליכה יש מכאן עד אותו מקום פלוני, אם פחות משלשים יום — הרי הוא נזיר שלשים יום, שאין נזירות בפחות משיעור זה. ואם לאו לא, שיש מהלך יותר משלושים יום — הרי הוא נזיר כמנין הימים.

5 האומר: "הריני נזיר כמנין ימות החמה", כלומר, כמנין ימות השנה — מונה נזירות מספר נזירויות כמנין ימות החמה בשנה, שהם שלוש מאות ששים וחמישה. אמר ר' יהודה: מעשה היה באדם אחד שנדר נדר זה, ונהג נזירויותיו כמנין זה, וכיון שהשלים את כל מנין נזירויותיו — מת.

6 ב גמרא שנינו במשנה שאם אמר "הריני נזיר מלוא הקופה" ולא פירש את כוונתו אלא אמר "סתם נזרתי" — רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל ולכן נעשה נזיר כל ימיו. ושואלים: ואמאי ומדוע אומדים כאילו היתה מלאה דווקא חרדל, שהוא קטן מאד? וליחזייה ושנראה אותה כאילו היא מלאה קישואין ודלועין שהם פירות גדולים, ומספרם בקופה קטן יותר, ותיהוי ליה תקנתא ושתהיה לו תקנה שיסיים את חובת נזירותו בזמן קצר יותר!

7 אמר חזקיה: שאלה זו אכן קיימת, ובמחלוקת תנאים היא שנויה. ומשנתנו שיטת ר' שמעון היא, שאמר: אדם מכניס את עצמו לדבר שספיקו חמור מודאי. שפעמים אדם אומר דבר שחוסר הבהירות או הספק שבו מכניס אותו לחומרה יתירה, ומכל מקום מקבל על עצמו דבר זה בזמן שהוא נודר. כיצד?

8 — דתניא שכן שנינו בברייתא: האומר "הריני נזיר על מנת שיהא שיש בכרי ערימת תבואה זה מאה כור מידת נפח "והלך למדוד את הכור ומצאו שנגנב או שאבד, ואי אפשר עתה לדעת כמה היה בכרי בשעה שנדר — ר' שמעון אוסר עליו לשתות יין ולגלח, שמא היה בכרי מאה כור, שלדעתו ספק נזירות דינו להחמיר.

9 ור' יהודה מתיר, שלדעתו ספק נזירות להקל, ואנו אומרים שמא לא היה בכרי מאה כור ולא חלה נזירותו.

10 ר' יוחנן אמר: אפילו תימא תאמר שמשנתנו כשיטת ר' יהודה היא, מכל מקום יש לחלק בדברים, כי התם שם ב"על מנת שיהא בכרי זה מאה כור" לא נחית ליה יורד לו אותו אדם לנזירות בוודאי, אלא על תנאי, שהרי אין הוא יודע באותה עת כמה כור יש בכרי, ולא ברור כלל שחלה עליו נזירות. וכיון שלא ברור לנו שנתקיים התנאי — אנו משאירים אותו בחזקתו, ומספק לא נכניסנו בגדר נזיר. ואילו הכא כאן במשנתנו, במלוא הקופה הרי נחית ליה ירד לו לנזירות, שהרי ודאי קיבל על עצמו נזירות כלשהי והיא חלה עליו, אם כן במאי לסלוקיה מיניה במה נסלק אותה ממנו, שהרי לא ברור מה שיעורה של נזירות זו? ובמקרה זה אף ר' יהודה מודה שמחמירים בשיעור הגדול של נזירות.

11 ושואלים: אמאי מדוע לא נסלק ממנו את הנזירות? ליחזיה לקופה נראה את הקופה כאילו היא מלאה קישואין ודלועין, ותיהוי ליה תקנתא ותהיה לו תקנה וכשיסתיימו ימי נזירות אלו נאמר שנסתלק ממנו הנדר הוודאי, ומעתה צריך הוכחה להוסיף עליו נזירות. הא סלקא דעתין הרי עלה על דעתנו, כך אנו סבורים שנזירות כמה נזירויות הוא דקביל עילויה שקיבל עליו ולאחר שיקיים נדרי נזירות כמנין הקישואים — יצא מכלל חיוב זה!

12 ר' יהודה סבר לה סבור הוא כשיטת רבי. דתנן שכן שנינו במשנתנו, רבי אומר: הנודר "הריני נזיר כשער ראשי" — אין זה מגלח אחת לשלשים יום אלא אנו רואים זאת כקבלת נזירות ארוכה אחת, ואיזהו שמגלח אחת לשלשים יום — האומר "הרי עלי נזירות כשער ראשי" ו"כעפר הארץ" ו"כחול הים", שפירש שמקבל עליו נזירויות רבות. ומאחר שר' יהודה סבור כרבי נמצא שאף באומר "הריני נזיר מלוא קופה" סובר ר' יהודה שאין לו תקנה, כיון שקיבל עליו נזירות אחת ארוכה.

13 ושואלים: ור' יהודה מי סבר לה האם סבור הוא כשיטת רבי? והתנן והרי שנינו במשנה: הריני נזיר כמנין ימות החמה וכו' מונה נזירויות כמנין ימות החמה. ועל כך אמר ר' יהודה: מעשה היה, וכיון שהשלים — מת.

14 ומעתה אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שנזירות נזירויות רבות קא הוא מקבל עליה עליו היינו טעמא זהו הטעם ההסבר למה שאמר, שכיון שהשלים שלוש מאות שישים וחמש נזירויות של חודש — מת. אלא אי אמרת אם אומר אתה שלדעת ר' יהודה חדא נזירות נזירות אחת קבל עילויה עליו ואינו סבור כדעת סתם משנה — מי הוי האם היא השלמה כלל? כלומר, לא היה משתמש בלשון "שהשלים" לדבר שאינו כדעתו כלל.

15 ועוד: מי סבר לה האם ר' יהודה סבור הוא כשיטת רבי? והא תניא והרי שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: האומר "הריני נזיר מנין הילקטי קיץ" כמנין תילי התאנים המונחות לייבוש, או מנין שבלי שמיטה — הרי הוא מונה נזירות רבות כמנין הילקטי קיץ וכמנין שבלי שמיטה, הרי שר' יהודה אינו סבור שמקבל על עצמו נזירות אחת ארוכה!

16 ודוחים: מכאן אין ראיה שר' יהודה אינו סובר כרבי, שכן "מנין" שאני שונה. כי כאשר פירש ואמר "מנין", מובן מדבריו שקיבל על עצמו מספר רב של נזירויות, ואף רבי סובר שאם אמר במפורש "מנין", לא ינהוג נזירות אחת ארוכה.

17 ושואלים: ומי שאני ליה והאם שונה לו לרבי הדין כשאומר בעת נזירותו במפורש מנין שהדבר נחשב לו כנודר נזירויות חלוקות? והתניא והרי שנינו בברייתא: האומר "הריני נזיר כמנין ימות החמה" — מונה נזירות כמנין ימות החמה. האומר "כימי הלבנה" — מונה מספר נזירויות כמנין ימי הלבנה. רבי אומר: עד שיאמר "נזירות עלי כמנין ימות החמה וכמנין ימות הלבנה" ואם לא אמר כן — מפרשים שכוונתו היתה לנזירות אחת ארוכה אף שנקט לשון "מנין"!

18 ומשיבים: ר' יהודה סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא סבור הוא כמותו באחת וחולק עליו באחת. ומפרטים: סבר לה כותיה בחדא סבור הוא כמותו באחת — שנזירות ארוכה קביל עילויה קיבל עליו אם אמר "הריני נזיר כשער ראשי", שיהיו ימיה כשיער ראשו, ומשום כך אינו יכול להסתלק ממנה. ופליג עליה בחדא וחולק עליו באחת — שאילו ר' יהודה שני ליה שונה לו מונה, שאם פירש "מנין" רואים זאת כקבלת מנין נזירויות מסויים, ורבי לא שני ליה שונה לו מונה, עד שיפרש שהוא מקבל נזירויות נבדלות.

19 א תנו רבנן שנו חכמים: האומר "הריני נזיר כל ימי חיי", או "הריני נזיר עולם" — הרי זה נזיר עולם, ונוהג כאבשלום שמיקל שערו בתער ומגלח בסוף כל שנה. המקבל עליו נזירות לפרק זמן קצוב, אפילו "מאה שנה" אפילו "אלף שנים" — אין זה נזיר עולם, אלא בפועל הריהו נזיר נזירות אחת הנמשכת לעולם.

20 ב תנו רבנן שנו חכמים: האומר "הריני נזיר ואחת" — הרי זה מונה שתים שתי נזירויות, שנדר תחילה להיות נזיר, וחזר ואמר שמקבל עוד נזירות אחת. האומר: "הריני נזיר ואחת ועוד" — מונה שלש נזירויות. ואם מוסיף על כך "ושוב" — מונה ארבע. ותוהים: פשיטא פשוט שכן הוא בהלכה אחרונה זו "ושוב", ולשם מה לומר לנו את הדבר? ומשיבים: יש חידוש בכך, שכן מהו דתימא שתאמר "ושוב" כוונתו כי כולהו כמו כל אלה שמנה קודם, והויא ליה שית והרי הן שש נזירויות, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלא.

21 ובענין דומה בלשונות של קבלת נזירות תנו רבנן שנו חכמים: האומר "הריני נזיר" והוסיף מספר בשפה אחרת, סומכוס אומר: אמר "הריני נזיר הן" שהוא ביוונית אחת — קיבל עליו נזירות אחת, האומר "דיגון" שתי צלעות — קיבל עליו שתים, "טריגון" משולש — קיבל עליו שלש, "טטרגון" מרובע — קיבל עליו ארבע, "פונטיגון" מחומש — קיבל עליו חמש. כיון שהזכרנו את המילים הללו, מביאים ברייתא אחרת המזכירה אותן.

22 תנו רבנן שנו חכמים: בית עגול, בית דיגון בעל שתי צלעות ובית טריגון משולש ופונטיגון בעל חמש צלעות — אינו מטמא בנגעים, טטרגון מרובע — מטמא בנגעים. מאי טעמא מה טעם הדבר? למטה הוא אומר לא "קיר" אלא "קירת" "והנה פשה הנגע בקירות הבית". ויקרא יד, לט וכיון שהשתמש כאן בלשון רבים, אף שאין צורך בכך — הרי שנים, ולמעלה מקודם הוא אומר "קיר" "קירת" "והנה הנגע בקירות הבית". ויקרא יד, לז — הרי כאן ארבע