ביאור שטיינזלץ על נזיר מ״ג

1 בבית נמי גם כן אינו מובן מדוע יהא חייב שתים, שהרי כיון דאעיל ידיה שהכניס את ידו — איסתאב נטמא, שדרך אדם בכניסתו לבית שידו נכנסת קודם לגופו, ואוהל המת נחשב כמלא טומאה ונטמא בכך, ואם כן כי עייל כולי כאשר נכנס כולו, האי זה טמא הוא כבר!

2 אלא אמר ר' אלעזר, אם צירף הכניס ידו קודם בפנים הבית משום טומאה — איכא יש, משום ביאה — ליכא אין, ואולם אם צירף גופו וידיו, ונכנס כולו בבת אחת — טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו זו עם זו, ביחד, הן באות ובאופן זה מדובר שמתחייב שתיים. ומקשים: הא הרי אי אפשר שלא עייל נכנס חוטמו ברישא בתחילה ונחית ליה וירדה עליו טומאה מיד עם כניסתו, וקודם שנכנס כל גופו כבר טמא הוא!

3 אלא אמר רבא: הכניס ידו, משום טומאה — איכא יש, משום ביאה — ליכא אין, שאין לומר שנחשב הדבר שהוא בבית. אבל הכניס גופו והשתדל שלא יכנס ראשו תחלה אלא היה זקוף ונכנס בבת אחת — טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין זו עם זו, ביחד, הן באות. ומקשים: והא והרי אי אפשר שלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחת להו הכניס את אצבעות רגליו בתחילה וירדה עליהן טומאה וממילא נטמא כולו עוד לפני שנכנס כל גופו!

4 אלא אמר רב פפא: כגון שנכנס שהכניסוהו לבית בשידה ארון תיבה או מגדל מבנה גדול של עץ, שאם היו גדולים מארבעים סאה אינם מקבלים טומאה וחוצצים בפני הטומאה, ובא חבירו ופרע ופתח עליו את המעזיבה הגג של המבנים הללו, שבמקרה זה טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין ביחד הן באות. מר בר רב אשי אמר: כגון דעייל שנכנס לבית כשהוא, המת שהיה שם, גוסס, ונפק נשמתיה אדיתיב ויצאה נשמתו כשהוא, זה שנכנס, יושב שם שטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין זו עם זו, ביחד, הן באות.

5 א ובענין זה של איסור טומאה במי שהיה גוסס ומת תנו רבנן שנו חכמים: נאמר באיסור טומאה לכהנים "לא ייטמא בעל בעמיו להחלו" ויקרא כא, ד, ודרשו מכאן כי אין איסור זה חל עד שעה שימות, שלפני כן אינו נטמא ומחלל את כהונתו. רבי אומר: נאמר בנזיר "לא יטמא להם במותם" במדבר ו, ז, ויש לדייק כי רק "במותם יטמא", ואינו נטמא עד שימות המת.

6 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם, שהם דורשים לכאורה אותו דבר מפסוקים אחרים? אמר ר' יוחנן: משמעות דורשין איכא בינייהו יש ביניהם. כלומר, שניהם מסכימים להלכה, אלא שכל אחד דורש מפסוק אחר, ומשתמש בפסוק השני לענין אחר. ריש לקיש אמר: לענין גוסס איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה; למאן דאמר לדעת מי שאומר שלומד את הדין מ"להחלו" — אפילו גוסס בכלל איסור טומאה, למאן דאמר לדעת מי שאומר שלומד את הדין מ"במותם" — עד שימות — אין כן, אבל גוסס — לא, אינו מטמא.

7 ושואלים לשיטת ריש לקיש: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר מ"להחלו", הכתיב הרי נאמר "במותם"! ומה דורש הוא בדיוק הכתוב הזה? ומשיבים: מיבעי ליה נצרך לו הכתוב לכמו שדרש רבי. דתניא שכן שנינו בברייתא, רבי אומר: הכתוב מדגיש "במותם" לומר: במותם אינו מטמא, אבל מטמא הוא בנגעתם בנגע הצרעת שלהם ובזיבתם, שלא הוזהר הנזיר אלא על טומאת המת בלבד.

8 ושואלים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר ולומד מן הכתוב "במותם" לענין זמן האיסור, הא מיבעי ליה להאי סברא הרי צריך הוא את זה הכתוב לסברה זו! ומשיבים: אם כן לימא קרא שיאמר הכתוב "במות", מאי מהי ההדגשה "במותם" — שמעת מינה תרתי לומד אתה מכאן שני דברים, הן להוציא גוסס, והן להוציא כל טומאה מחוץ לטומאת המת.

9 ושואלים מצד אחר: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר שהמקור הוא ממה שנאמר "במותם", הכתיב הרי נאמר "להחלו" ומה עושה הוא בכתוב זה? ומשיבים: "להחלו" להכי הוא דאתא לדבר זה הוא שבא, ללמד שהאיסור להיטמא הוא דווקא במי שאינו מחולל, יצא זה שכבר נטמא שמחולל הוא ועומד, שאין עליו דין איסור טומאת המת.

10 ושואלים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר ולומד את הדבר מ"להחלו", הא מיבעי ליה להאי סברא הרי צריך אותו כתוב לסברה זו! ומשיבים: אם כן לימא קרא שיאמר הכתוב "להחל", מאי "להחלו" — שמעת מינה תרתי לומד אתה מכאן שני דברים, הן שאסור להיטמא לגוסס, והן שאין איסור למי שכבר טמא לחזור ולהיטמא.

11 מיתיבי מקשים ממה ששנינו: אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו. ואפילו הוא מגוייד חתוך חתכים קשים ואפילו הוא גוסס. ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר מ"להחלו" הא קתני הרי שנינו שאינו מטמא! ומשיבים: לענין טמויי לטמא, באמת אינו מיטמא עד דנפקא נפשיה שיוצאת נפשו של המת, לענין אתחולי חילול קדושת כהונתו, הא איתחיל הרי כבר התחלל בזמן שטיפל בגוסס.

12 אמר רב חסדא אמר רב: אם נקטע ראשו של אביו או קרוב אחר שכהן מותר להיטמא לו של הכהן — אינו מטמא לו. מאי טעמא מה טעם הדבר — אמר קרא הכתוב: "לנפש לא יטמא בעמיו כי אם... ולאביו" ויקרא כא, א-ב, לומר: בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר. אמר ליה לו רב המנונא לרב חסדא: אלא מעתה, לדבריך, קאזיל בפקתא אם היה הולך בבקעה של ערבות מקום שהיו מצויים בו שודדים, ופסקוה גנבי לרישיה, הכי נמי דלא ליטמא ליה וחתכו גנבים את ראשו, כך גם כן תאמר שאינו מיטמא לו הכהן, כיון שהוא קטוע ראש ואינו שלם?

13 אמר ליה לו: מת מצוה קאמרת אומר אתה? בזה בוודאי אין לומר כן, כי השתא עכשיו הרי יש לומר באחריני מיחייב שבאחרים הוא חייב להיטמא להם גם אם אינם קרוביו, לפי שכהן ונזיר מיטמאים למתי מצוה, על מנת לטפל בקבורתם, באביו שהוא מת מצוה לא כל שכן שמותר ואף מצוה ליטמא לו, אף באופן כזה שנקטע ראשו?

14 ושואלים: והאי וזה מת מצוה הוא? והתניא והרי שנינו בברייתא: איזהו מת מצוה שמותר לכהן להיטמא לו — כל שאין לו קוברין מלבד כהן זה. ואם המת מצוי במקום שהיה קורא ואחרים עונין אותו — אין זה נחשב כמת מצוה. והא אית ליה ברא והרי יש לו בן, ואם כן שוב אין אביו מוגדר כמת מצוה, וצריך בנו הכהן לדאוג לכך שאנשים אחרים יטפלו בקבורתו! ומשיבים: כיון דקאזיל באורחא שהוא הולך בדרך — כמי שאין לו קוברים דמי הוא נחשב.

15 מיתיבי מקשים על רב חסדא ממה ששנינו בפסוק "ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" ויקרא כא, ג, וייתור הלשון "לה" בא ללמדנו: לה בשלמותה הוא מטמא, ואינו מטמא לאיבריה אם נחתך ממנה איבר בחייה, לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו. אבל מחזיר מחזר, מחפש הוא על עצם כשעורה, שאם נטמא כבר לגופו מותר לחפש ולהשלים אפילו עצם שנחתכה ממנו כדי לקוברה, אף שיש בה כדי שיעור טומאה.

16 ומבררים: מאי מה פירוש "מחזיר הוא על עצם כשעורה"? לאו למימרא האם לא לומר דאי מיחסר פורתא שאם חסר אביו המת מעט כגון עצם אחת, מיטמא לו? והרי זה שלא כדברי רב חסדא בשם רב שרק אם אביו שלם מיטמא לו!

17 ומשיבים: לא, מכאן אין להקשות, כי ההיא אותה ברייתא, שיטת ר' יהודה היא. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: "לה יטמא" ויקרא כא, ג — לה מיטמא ואינו מיטמא לאבריה, שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו, אבל מיטמא הוא אפילו לאבר מן המת של אביו. אבל רב חסדא אמר כחכמים החולקים על ר' יהודה, והם סבורים שאינו מיטמא אלא לגוף שלם.

18 ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא של רב כהנא בשם ר' אליעזר בן יעקב: "לה יטמא" ויקרא כא, ג — לה הוא מיטמא, כשהיא כולה, ואינו מיטמא לאברים ממנה, ובא הכתוב ללמד: פרט לכזית מן המת, וכזית נצל ליחה היוצאת מן המת ומלא תרווד רקב של המת.

19 יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת או לרוב בניינה ולרוב מניינה של גוויית אחותו — לכך כתיב נאמר בפתיחת פרשה זו של טומאת הכהנים: "אמור אל הכהנים... ואמרת אליהם" ויקרא כא, א וכפילות זו של אמירה באה לומר כי הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת, שלאלו מותר הכהן להיטמא.